היי, תמר? תמר, בואי מיד, פה מתפרצת סערה קולו של אביה בקו, נבהל, נאנח, ניסה לשכנע אותה לשמוע.
מה קרה? היא נאנחה, נגעת בטלפון.
השכנים של ה20תלתליים התחילו לשטוף יין ולקרוא שהן הולכות להרוג אותי! נשמעו ברקע פטישות ושודדים. הם מתקרבים לדלת! תמר, הם הולכים להרוג אותי!
אם הם יעשו זאת, אז תתקשרי. מה, אתה צריך שיעור חינוך? קחי כסא קטן ותכניסי אותו תחת הדלת, אולי לא יגררו אותך חצי ברגע.
איזה
איזה? קולו של האבא הפנה בחזקה, איזה חינוך זה אתה נותן לי? אני גדלתי בתלאביב, הגעתי עד כאן בעזרת אימך, והיום אתה מתלונן על קומה.
הקול נקטע לפני שהיא הצליחה להגיב עוד יותר, אבל היא ידעה שהיא תמצא מילים אחר כך.
תמר גדלה במשפחה שנחשבה למוצלחת, לא חיה בשום רשומה, למרות שהאמא נרצחה כשהייתה בת ארבע, והאב לקח על עצמו את כל המשימות.
המשפחה נראתה רגילה, עד שהדלת של ארון הזיכרונות פקדה כמה קברים. קברים של סבתה וקרובת אביה, רינה כהן, שהייתה אישה בעלת חן משונים.
רינה, שנקראה על שם סבתה, הייתה דמות מוזרה בעיני תמר.
מתוך ראיית תמר, היא נראתה כזקנה אהבה עצמית, אבל בנעורים מוזרה.
הקונספט שלה היה: הפקידת תסמונת דמנציה מזויפת היא לא קיבלה אבחנה רשמית, אבל חיה כאילו כבר איבדה את השכל.
היא לא קמה מהמיטה, עושה את צרכיה עליה, ובחלק מהמקרים אפילו משאירה אותם על הקיר, נזעמה כשאנשי המשפחה מצפים לנקיון עם אריחים ומניחים טלית על המזרון.
אכילתה הייתה פשטנית בשר, דג, ובקושי ממתקים. היא לא קנתה את המרקחת והחטיף הרגיל של דור ההורים, אלא שוקולדים בבלגיה, שהיו יקרים מאוד.
הכסף? אביה של תמר, יוסי כהן, היה פועלם של מנעולן. אף על פי שלא היה מיליונר, הוא הרוויח די טוב, והיה משלם את כל ההוצאות של רינה.
הם גרו בדירה משותפת בעלת ארבעה חדרים: חדר אחד לשני סבתא ובת, חדר שני לאב ותמר, והחדר השלישי לשוכרים משפחה מאתיופיה ובני זוג רוסים שהגיעו לישראל בשנת 1994.
הקבוצות השכנות היו חובבות של משקאות קלים ושתייה סוערת. אחרי כמה לילות של שתייה, היו פונים לשכנים, או מחפשים ויכוח, או משוחחים.
אף אחד לא ניסה להתקרב לסבתא, אחרי שיום אחד הפכו למטרה של התקפה ממוקדת, והמשפחה נשבעה לא לחצות את הפתח של החדר שלה.
תמר, לעומת זאת, נרגשה מהמתקפות של הילדים על הילדים של השכנים. אחרי שהאבות והתנוסים השתנו, היא מצאה עצמה עומדת מול פגיעה פיזית: מכות, לחיצות, וקריאות של לא תיגעי בי!.
אביה ניסה להתעלם מהתלונאות של תמר, מציע לה להישאר בחדר ולשמור על השקט, להסתתר על כסא, ולחכות עד שיחזור מהעבודה.
ביום אחד, בעת שניסתה להוציא את האשפה מבקבוק הפטרול הישן, האבא החליט להטיל לה את הקודמת על הראש.
הקודמת נחתה על הראש שלה, אך זה היה רק תחילתה של הרעש.
התמר הרגישה את הכאב כשהיא ראתה את האמא קונה לה חטיפים יקרים, היא אוכלת קניות של כלאיים עם קפה, ומזונה מתחת למזון של שאר השכנים רק פתיתים עם נקניקיות זולות.
עם זאת, היה זה הרגל של ההורים, תמר לא קיבלה כל טענה אמיתית.
בגיל שלוש עשרה, אביה החליט לשנות את חיי המשפחה, והביא לביתם מרינה לוי, בחורה חזקה מהשכונה, שהשתלטה מיד על כל הבית.
מרינה דרשה שהחדר של יוסי והאב יישאר רק לשניים, כדי שהיא תוכל לחיות עם בנה. היא טענה שאין אפשרות לחיות בחלק משותף כשקיים ילד בלילה.
היא ראתה את תמר, הילדה הגדולה, שוכבת באותו חדר עם אביה, ועשתה לה ביקורת קלה.
תמר נלחמה באיקבילות, וניסתה לבטל את ההתקפה על סבתה רינה, אך רינה נבהלה מהאיום של תמר: אם תנסי להכות אותי, אני אשבור אותך על ידי….
שום דבר לא נפל על רינה, היא קיבלה את האיום של בתה, ולא חזרה אל אביה.
מרינה, למרות שהייתה צעירה, קיבלה ממנה כל מה שהיא רצתה בחלקה מהשכר של יוסי, היא קנתה בגדים, קוסמטיקה, וביקורים בבתי קפה עם חברותיה.
היא קראה לתמר: כמה את בטוחה? תפסיקי ללמוד, תעבדי בשביל ההורים, תקבעי לחיים.
תמר ענתה בקול מרוגש: לא, אני רוצה לקבל חינוך, להיות מקצוענית, ולא להיות מושבעת.
בגיל שש עשרה, היא חיקתה חתימה של אביה על מסמכי הקבלה למכללה, ובכך הצליחה להיכנס. היא עשתה עבודה קשה, ניקה רצפת קניון בלילות כדי לקבל קצבה, ובשכר הראשון שלה קנתה את השוקולד היקר שלא היה לה לפני כן.
היא בחרה במסלול החשבונאות והאנליזה, והפכה למומחית מוערכת, צברה הון משמעותי, והקימה משפחה בנו ובת.
במשך כל השנים היא לא חשבה על אביה. הוא הופיע בחייה רק לפני שנה וחצי, מזדקן, דק, נופל למעמקי חייה.
בין תקופה, אביה הקפיא את קבר סבתו, התגרש ממרינה, ואיבד את הדירה שהעביר לבן מהנישואין השניים. הבן, שהפך למבוגר במצב נפשי, נשאר קונה את חלקו ולא רצה למכור אותו.
הוא הגיע אל תמר ומבקש עזרה, מתלונן שאין לו מקום.
תמר עזרה, אך רק במידה שלא תחזיר לו כלום, לא טובה ולא רעה. היא מצאה לו דירה בתל אביב, הציגה את העובדה שהיא תורשת אותה מהאמא, שהאח אינו במצב לקבל חלקו, והציגה אותה במחיר נגיש כדי לקבל פקודת מקדמה.
מתאימה לי, אני קונה, אמר האב במרץ.
בטוח? האם תוכל להתמודד עם השכנים? שאלה המוכרת בחנות נדל”ן.
אני קונה בשבילי, חייך תמר, והציפה אותה בחיוך קטן.
במשך שבוע העבירה את האב עם כמה חפצים ישן למקום החדש, אמרה לו: תשקע, זה הבית שלך מעכשיו.
הרגשתה הייתה של תשלומיות, קנאה חמה, מתבוננת בתלונותיו של האב על הפער שבין אהבתה לילדה אל אהבתה לאם.
היא התקשרה לאמא, קיבלה ממנה מתנה יקרה ליום הולדת, ויצאה לחלום חופשה בחו״ל עם בעלה לשבוע.
או, בקול חצוף, היא אמרה: גדלתי אותך, אבא. עכשיו אני מתגוננת כמוך.
אתה מקבל קובייה של ספגטי ישן? היא הוסיפה בקול מרעיד, הקפריסין של ההצעה שלי היא נשרן של קופסת שניצל, היום יש מבצע, ואני חושבת עליך, רואה? את הדאגה שלי כבת.
האב נאנח, תסכולו לבן על שני קופסאות שניצל. הוא לא ניסה לזרוק את הקופסאות בתמר, הבין שאם ימשיך להיות גאוותני, יישאר בטיפת של כסף.
תודה על העזרה, אבא, אמרה תמר, אני מחזירה כפול, על כל מה שעשית לי בילדות.
החברים שלה קוראים לה טובה מדי ללקח אבאבוגד, וממליצים לה שתעזוב אותו, שתפנה לשטח הרחוב. אבל תמר לא רצתה למות אותו, היא זוכרת שלפחות הוא לא שלח אותה לגן ילדים, ובכן, היא דואגת לו בחיבוק עד סוף החיים.
והיא יודעת, אהבה וטיפול הם משאבים נדירים, ולא לכל אחד ניתנים. זה ללמוד מהילדות, והיום היא משתמשת בזה בחכמה.
