קורה שאני בן 60, גר לבד בתל אביב. אין לי ילדים, ואין לי בת זוגלמרות שבעבר הייתי נשוי. כשהייתי בן 25, נישאתי מתוך אהבה גדולה.
הנישואים שלי נגמרו בגלל בגידה של אשתי. היא הביאה את המאהב שלה לבית שלנו, ובאותו רגע ידעתי שאני לא יכול להישאר. ארזתי את החפצים שלי, ועברתי להורים שלי ברמת גן. רק חודשיים אחרי הגירושים, גיליתי שאני עומד להפוך לאב.
האמת, לא רציתי לספר לאשתי לשעבר. לא פניתי אליה, והחלטתי שאגידל לבד את הילד שלי. כשהבן שלי נולד, הרופאים הודיעו לי בשורה קשה: הילד שלך מאוד חלש, ויש לו מחלה שלא ניתן לרפא. הוא יהיה בר מזל אם יחיה עד גיל 11 או 12.
לא ידעתי מה לעשות או לאן לפנות. דאגתי לבן שלי יום יום, האכלתי אותו, אבל המחשבה היחידה בראש שלי הייתה שהוא ייעלם לי מהעולם כל כך מהר.
בני חי עד גיל 15. שבוע אחרי שבני נפטר, הלך לעולמו גם אבא שלי. איבדתי שניים מהאנשים שהיו יקרים לי באמת.
אבא שלי הוריש לי את הדירה שלו, דירה גדולה ומרכזית בלב תל אביב. כל השנים האלה גרתי לבד ולא היו לי הרבה גברים בסביבה. רציתי ילד נוסף, אך פחדתי שהסיפור יחזור על עצמו, ולא רציתי להסתכן שוב. כשמלאו לי 45, קניתי לעצמי מחשב נייד כדי לשמור קשר עם המשפחה ולקרוא חדשות.
המשפחה גילתה שאני חי לבד, והתחילו לבוא לבקרכל פעם מישהו אחר. הביאו מתנות וסימלי חג, ובעיקר שאלו אם כבר כתבתי צוואה. כשציפו לתשובה שלילית, מיד התחילו להתלונן על מצבם הכלכלי, ולא חסרו כאלה שניסו להצטייר כבני משפחה מתחשבים וראויים בעיני. למעשה, אני יודע בדיוק למי אתן את הדירה שלי. יש לי חברה מעירה בשם עדי, והבת שלה, תמר, תמיד עוזרת לי בלי שום אינטרס.
המשפחה שלי רוצה רק את הנכס. בסופו של דבר הפסקתי ליצור איתם קשר, אך זה לא מנע מהם להתעניין שוב ושוב.
יום אחד התקשר אלי בן דוד שלי ושאל בחוצפה אם אני בכלל חי, ולמי אני מתכוון להעביר את הדירה. נפגעתי כל כך, שהחלטתי לחסום את כל הקרובים שלילא לתת להם להתקשר או לכתוב לי יותר.
היום למדתי שלפעמים המשפחה הקרובה היא הכי רחוקה. עדיף להשאיר את כל מה שיש לך למי שבאמת נותן לך לב טוב, ולא למי שאכפת לו רק מהכסף שלך.
