קרה שאני בת 60, גרה לבד בדירה בירושלים. אין לי ילדים, וגם אין לי בן זוג. פעם, כשהייתי צעירה, הייתי נשואה. בגיל 25 התחתנתי מאהבה גדולה.
הנישואין נגמרו בגלל הבגידה של בעלי. הוא הביא את המאהבת שלו לבית שלנו, לדירה שלי. זה היה עבורי בלתי נסבל; אספתי את הדברים שלי וחזרתי לבית של ההורים בתל אביב. רק חודשיים אחרי הגירושים, גיליתי שאני בהריון.
בכנות, לא רציתי לספר לבעלי לשעבר, ולא התקשרתי אליו. החלטתי לגדל את הילד לבד. כשהבן שלי נולד, הרופאים נתנו לי חדשות קשות: “הילד שלך חלש מאוד, יש לו מחלה שאין לה ריפוי. הוא יהיה בר מזל אם יחיה עד גיל 11 או 12.”
לא ידעתי מה לעשות ואיך להמשיך. גידלתי את בני, הנקתי אותו כל יום, אבל מחשבה אחת לא עזבה אותי שבני יעזוב אותי בקרוב.
בני חי עד גיל 15. קרה שהוא ואבא שלי נפטרו בהפרש של שבוע. איבדתי שני אנשים הכי יקרים לי בחיים.
אבא שלי הוריש לי את הדירה שלו, לא רק גדולה, אלא ממש במרכז העיר. בכל השנים האלה גרתי לבד, ולא היה לי קשרים עם גברים רבים. רציתי ילד, אבל פחדתי שהסיפור יחזור על עצמו, ולא לקחתי סיכון. בגיל 45 קניתי לעצמי מחשב נייד כדי לדבר עם קרובים ולקרוא חדשות.
כשקרובי המשפחה גילו שאני לבד, התחילו לבוא לבקר, אחד אחרי השני, עם מתנות ומזכרות קטנות. לעיתים קרובות שאלו אם כתבתי צוואה, וכשהבינו שלא התחילו להתלונן על המצב הכלכלי שלהם. חלקם ניסו להתחבב עלי באמצעות רכילות על אחרים או ניסו להיראות יותר “טובים” בעיני. אני יודעת בדיוק למי אני רוצה להוריש את הדירה שלי לחברה טובה שלי, הבת שלה תמיד עוזרת לי, בלי שום תמורה.
המשפחה שלי רוצה רק את הדירה, לא אותי. בסוף הפסקתי לענות להם, אבל הם לא הפסיקו לנסות.
יום אחד, בן-דוד שלי התקשר אלי ושאל, ממש בגסות רוח, אם אני עדיין חיה ולמי אני מעניקה את הדירה שלי. הרגשתי כל כך פגועה, שמיד חסמתי את כל המשפחה שלי בטלפון, שלא יוכלו לכתוב לי או להתקשר.
אני כותבת ביומן הזה כדי להזכיר לעצמי יש לי זכות לבחור את האנשים סביבי, ואני לא מחויבת לאף אחד שלא יודע להעריך אותי.
