אני בת שישים, חיה לבד בתל אביב. לא היו לי ילדים, ואין לי בעל. פעם אחת נישאתי, לפני הרבה שנים, כשהייתי בת עשרים וחמש. אהבת נעורים שהפכה לנישואין, אבל לא נמשכה. בגידה קורעת לב של בעלי. הוא הכניס את המאהבת שלו לדירה שלנוהבית המשותף. לא יכולתי לשאת את הבזיון; ארזתי בשקט את הבגדים, עזבתי את הבית וחזרתי לבית הוריי.
רק חודשיים אחרי הגירושים, גיליתי שאני בהריון, ובגילוי הלב החלטתי להסתיר זאת מהגרוש שלי. אף פעם לא פניתי אליו. אמרתי לעצמי: אני אגדל את הילד לבד. כשהבן שלי נולד, רופא בבית החולים איכילוב בישר לי חדשות כבדות מאודהילד נולד חלש מאוד, חולה במחלה חשוכת מרפא. יהיה מזל גדול אם יצליח להגיע לגיל אחת עשרה או שתים עשרה.
הייתי חסרת אונים. כל יום הנקתי אותו, גידלתי אותו באהבה אינסופית, אבל כל הזמן צל של דאגה ריחף מעלייהאם ילד שלי יצליח לחיות, או ייפרד מהעולם מוקדם מדי?
הבן שלי חי עד גיל חמש עשרה. תוך שבוע איבדתי גם אותו וגם את אבי. שני אנשים הכי יקרים לינעלמו מחיי. אבא הוריש לי את הדירה שלו, דירה גדולה ומרווחת ממש בלב תל אביב.
בתקופות אלו, חייתי לבד, כמעט בלי גברים בחיי. רציתי ילד נוסף, אבל פחדתי לחזור על הסיפור הכואב. כשהייתי בת ארבעים וחמש, קניתי מחשב נייד כדי לשמור קשר עם משפחה ולקבל חדשות.
קרובי המשפחה שמעו על הבדידות שלי. פתאום התחילו להגיע אחד אחרי השני. הביאו מתנות, מזכרות קטנות, ומתעניינים מאוד אם עשיתי צוואה ואם לאהתחילו להתלונן על המצב הכלכלי שלהם, התחננו לאהדה. חלקם ניסו להציג עצמם כטובים יותר מאחרים, כאילו ראויים יותר למתנה עתידית.
אבל אני יודעת מי תירש את הדירה שלי. יש לי חברה אמיצה, והבת שלה תמיד עוזרת לי מתוך לב טוב, אף פעם לא מחפשת תמורה. במשפחתי כולם רוצים רק את הנכס.
בסוף הפסקתי ליצור קשר עם כולם, אך ההטרדות לא פסקו. יום אחד, בן דודי התקשר ושאל בחוצפה אם אני בכלל חיה, ולמי אני מתכוונת להוריש את הדירה שלי. הרגשתי עלבון צורב כזה, שמיד חסמתי את כל המשפחה בטלפוןשתפסיק לכתוב לי ולהתקשר.
החיים שלי בתל אביב, דירה גדולה, לב בודד, מכתבים חסרי לבוהחלטה לאמץ את עצמי, לשמור על עקרונותי ולבחור בעצמי למי לתת את מה שנותר לי.
