הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסוף, הם היו הראשונים שסובבו לי את הגב.
כשסגרתי מאחורי את הדלת של הדירה שלי בתל אביב, השעון הראה כמעט חצות. במסדרון דלק רק האור הקטן מעל המראה אותו אור שאמא שלי תמיד אמרה: “עוד בסדר, אין צורך להחליף.” חלצתי לאט את הנעליים והרגשתי שוב את אותו כובד בחזה, שמלווה אותי כל ערב.
במטבח, חיכתה לי פתקית.
“התקשרי. זה דחוף.”
חתימה: אמא.
אפילו לא נשפתי לַחוצה. פשוט התיישבתי על הכיסא וחייגתי. כך זה תמיד היה החיים שלי יכולים לחכות.
איפה היית עד כל כך מאוחר? התחילה אמא, מבלי לשאול לשלומי.
בעבודה.
את יודעת שמחר את חייבת לבוא אלינו. אבא לא מרגיש טוב. ולרות שוב ‘אין אפשרות’.
ברור שלא היה לה. לרות תמיד “אין אפשרות”. ולי, איכשהו תמיד יש.
לפני כמה שנים קיבלתי הצעת עבודה בחיפה. שכר טוב, התחלה חדשה, הזדמנות להיות משהו מעבר ל”בת שעליה סומכים”. אז אמא בכתה. אבא שתק. ורות רק אמרה:
את לא יכולה לחשוב קצת עלינו?
חשבתי.
וויתרתי.
אחר כך התחתנתי. לא מתוך אהבה, אלא כי כולם אמרו שהגיע הזמן. הבעל היה “הולם” בדיוק המילה שאמא שלי השתמשה בה. הולם, אבל מרוחק. עם הזמן נהיינו שותפים לדירה, שמדברים רק על חשבונות ומטלות.
כשהתגרשתי, אף אחד לא הגן עליי.
את אשמה בעצמך אמרה אמא.
היית צריכה להבליג הוסיף אבא.
שוב בלעתי.
המכה האמיתית באה כשחוויתי קשיים בריאותיים. לא משהו שנראה דרמטי עייפות, חולשה, כאבים שלא עברו. הרופא אמר לי להאט, לשמור על עצמי, לא לקחת הכול עליי.
באותו ערב סיפרתי בבית.
אז מחר את לא תבואי? שאלה אמא.
אני לא מסוגלת. אני לא מרגישה טוב.
השתררה דממה. אחר כך קולה התקרר.
טוב, אם גם את מתחילה לחשוב רק על עצמך…
אחר כך לא שמעתי מהם ימים. ואז שבועות.
כשהגעתי לבסוף לבית שלהם, רות פתחה את הדלת. חיוך חצי-מאולץ על פניה.
לא ידענו אם בכלל תבואי.
נכנסתי לבית, ופתאום הרגשתי אורחת. כבר לא חלק, לא משענת רק מישהי שהתעזה לא להיות זמינה תמיד.
שם נפל לי האסימון.
כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי נחוצה.
ברגע שביקשתי התחשבות, הפכתי לעול.
עזבתי בלי ויכוחים. בלי דמעות.
אבל עם החלטה.
יותר לא אחיה חיים שאינם שלי, רק כדי להיות נוחה לאחרים.
לפעמים לאבד את האנשים בשבילם הקרבת את עצמך זו לא טרגדיה.
לפעמים זו הדרך היחידה להישאר שלם.
הלקח שלמדתי רק כשאתה בוחר בעצמך, תוכל באמת לאהוב ולתת לאחרים ממקום אמיתי.
