שבועיים עברו מאז שעמדתי על הרציף הקרה בתחנת רכבת בתל אביב, עטופה היטב במעיל הפוך, מנפנפת בידיי לשלום ליונתן. בידיו הייתה תיק ספורט ענק, מלא בגדי חורף עבים, גרביים תרמיות וקופסאות שימורים. הוא נסע ל”שליחות”, רחוק מאוד, לאיזור בצפון, שם התנאים קשים, עבודה פיזית מאומצת וכסף טוב, כך לפחות סיפר.
תמרי, אל תדאגי, אמר ליונתן בנעימות רגועה, כמעט מנוכרת, כשהוא נושק למצחי. שלושה חודשים, וזהו. נסגור את המשכנתא, נקנה לך רכב חדש. אין שם קליטה טובה, את הרי יודעתכפר, שטח, עבודה. אצור איתך קשר כשאני מצליח. תמתיני לי.
המתנתי. חיכיתי והרגשתי כמו אותו כלב נאמן מהסרטים. לא נפרדתי מהטלפון, אפילו במקלחת. יונתן התקשר לעיתים רחוקותפעם בכמה ימים, תמיד בוידאו, אבל המצלמה לרוב לא עבדה, או הייתה מכוסה.
אינטרנט על הפנים פה, תמי, קולו נשמע בקושי על רקע הרעש. יש כאן אנטנה אחת לכל המרחב. אוהב אותך, מתגעגע. חייב לרוץ, המנהל קורא לי.
האמנתי לו. האמת, גם הרגשתי גאווה. בעלי, דואג, עובד מכל הלב עבורנו, חוסך, מקריב. חסכתי בכל מה שרק אפשר, כדי לא לגעת בכסף שהוא “מרוויח” למעננו.
אתמול התחיל כמו כל יום רגיל. הייתי בעבודה כשאמא התקשרה. שמעתי משהו מוזרקולה היה שקט ומכווץ, כאילו בחרה את המילים בזהירות.
תמרי, את פנויה לדבר?
מה קרה, אמא? הכל בסדר עם אבא?
עם אבא הכל טוב. אני עכשיו בקניון עזריאלי, באיזור צפון תל אביב, רציתי לקנות מתנה לנכד… ותמרי, ראיתי את יונתן.
צחקתיחזק, עצבני, כמעט השתוללות.
אמא, כנראה התבלבלת. יונתן בשליחות. יש לנו שבע שעות הבדל. אצלו שלג, הוא או ישן או בעבודה.
תמרי, קטעו אותי בקול תקיף. אני מכירה אותו כבר עשר שנים. יודעת איך הוא הולך, איך הוא מגרד את הראש, מזהה את המעיל שלו. זה הוא. היה בפוד-קורט, עם בחורה צעירה. וגם… הם דחפו עגלה.
העולם לא רעם, הוא פשוט עצר. הכל נהיה אפור, שטוח ודומם. יצאתי מהעבודה, סיפרתי שאני לא מרגישה טוב, ועליתי על מונית. הדרך לקניוןארבעים דקות שלמות, ניסיתי שוב ושוב להתקשר ליונתן. קיבלתי שכל הזמן המנוי לא זמין. ברור, הוא הרי בשליחות.
אמא עמדה בכניסהחיוורת, עם בקבוק מים שבו טיפות של רסקול.
הם נכנסו לסרט, לחשה. ההקרנה נגמרת בעוד עשרים דקות.
המתנו. הסתתרתי מאחורי עמוד, הרגשתי כמו בלש גרוע. הדלתות נפתחו, ושטף אנשים יצא. ביניהם ראיתי אותוה”שליח” שלי. הגיבור שלי. הוא צעד עם בחורה שנראית בת עשרים וחמש. היא הייתה בהריוןהבטן כבר בלטה. לידם, יונתן דחף עגלה, בתוכה ילדה בת שנה וחצי.
הוא לא היה נראה עייף מהעבודה. הוא נראה שבע, רגוע, מרוצה. חייך אליה חום שלא ראיתי ממנו שנים, התקרב ונשק לה.
יצאתי מהמחבוא.
שלום, שליח, אמרתי בקול.
יונתן הסתכל עלי, הפנים שלו התגלגלו מבהירות לאפור. רעד, כאילו רצה לברוח, אבל העגלה הפריעה.
תמרי?.. מה… מה את עושה כאן?
אני? באתי לקבל את בעלי שחזר מהשליחות. הקדמת? הטיסה הגיעה מוקדם או פיתחת טכנולוגיית טלפורט?
הבחורה התמתחה, מסתכלת עליו ואז עלי.
יונתן, מי זאת? שאלה בחוסר סבלנות.זו אותה גרושה שמפריעה לך לשלם מזונות?
הסתכלתי עליה ישר.
גרושה? אני אשתו החוקית. נשואים עשר שנים. והוא אמור להיות עכשיו בעבודה, מרוויח לנו כסף למשכנתא.
יונתן שתק. כל הסיפור שבנה קרס בשנייה. התברר שכל השליחויות שלו בשלוש שנים האחרונות היו שקר. הוא לא נסע לשום מקום. חי בשני בתיםאיתי ובאזור השני עם אותה אחת. הכסף הכסף מגיע מחשבון משותף שלנו, הוא לקח הלוואות וחובות כדי להחזיק את המשפחה השנייה.
הסתובבתי והלכתי. אמא עקבה אחרי. מאחור נשמעו צרחות, בכי של ילדה, התפרצות של הבחורה. לא היה לי אכפת.
אם מנתחים את זה בצלילות, מדובר בדוגמה קלאסית ל”חופשות מדומות”רמה גבוהה של הונאה נרקיסיסטית. לשקר שנים על ערים, כפרים, מרחקים וזמנים, כשאתה בעצם ארבעים דקות נסיעהזה לא סתם שקר, אלא מניפולציה מתוחכמת.
ראשית, אשליית המרחק. מקום רחוק ולא נגישקל להסביר היעדרות: “יקר”, “רחוק”, “אין קליטה”, “הבדלי שעות”. אליבי מושלם.
שנית, פיצול אישיות. אנשים כאלה חיים ממש בשני עולמות. עם אישה אחתדמות אחת, עם השנייהמשהו אחר. אין חפיפה, אין רגשות אשמה.
שלישית, גזלייטינג על בת הזוג השנייה. לפי דבריה, סיפר לה שאני “גרושה” שמפריעה לשלווה ומתעקשת על מזונות. כל אחתסיפור משלה.
רביעית, נצלנות כספית. הכי נורא כאן דווקא הכסף. האישה חוסכת ותמימה, אבל בעצם מממנת חיים של מישהי אחרת. זו אלימות כספית אמיתית.
לבסוף, תפקיד המקרה. לפעמים מבט זרשל אם או חברהמפרק אשליה. אם העובדות לא מתיישבות עם האמונה, צריך להאמין לעובדות, גם כשהן מכאיבות.
מה עושים מכאן? אין מקום ל”שיחות מהלב”. עם מי ששיקר בשיטתיות שנים, אי אפשר להתפשר. צריך צעדים ברוריםגירושין, בדיקה יסודית של הכספים, החלפת מנעולים. השליחות שלו הסתיימה בקריסה.
ואני למדתי: לא משנה כמה אוהבים וכמה רוצים להאמיןכשמשהו לא מסתדר, חשוב לא להסתנוור. תמיד לבדוק, גם אם זה כואב.
