קיר לטובתה
נעמה, למה את מתערבת בשיחה הזאת? דוד אפילו לא טרח להסתכל לעברי. הוא עמד ליד החלון עם כוס יין ביד, רחב כתפיים, בטוח בעצמו כמו תמיד, ודיבר בשקט, כמעט ברוך, וזה היה הכי גרוע. אורי שאל אותי, ברור? אותי. אל תכבידי עליו עם הרעיונות שלך.
אורי, האורח שלנו, שותף חדש של דוד באיזו יוזמה לוגיסטית, הסתכל שוב ושוב לתוך הצלחת. היה לו לא נעים, ראיתי את זה על פי התזוזה הקלה בכיסאו, לפי האופן בו אחז במזלג, למרות שלא התכוון לאכול.
רק הערתי שיש שטחים ריקים עצומים במרכז תל אביב, עניתי בקור רוח.
נעמה, דוד סוף סוף פנה אליי, והמבט שלו היה כזה שלמדתי לזהות כבר עשרים ושבע שנה. לא כעס. גרוע יותר. התנשאות. הכנת ארוחה מצוינת לאורחים, הכול היה נהדר. אולי תביאי קינוח, טוב?
ישבו איתנו עוד ארבעה אנשים. אילנה, אשתו של אורי, שלחה לעברי מבט חטוף בו היה משהו דומה לנחמה, או ככה נדמה לי. קמתי, אספתי כמה צלחות, והלכתי למטבח.
עמדתי שם מול הכיור לרגע, הבטתי דרך החלון החשוך. בחוץ ירד גשם סתווי, טיפות דקיקות שטשטשו את אורות הבתים שמולנו לצהוב רך. הייתי בת חמישים ושתיים. מאחור נשמעו שיחות, דוד צחק, הכוסות צלצלו. הוצאתי מהמקרר עוגה שאפיתי באותו בוקר, וחזרתי לשולחן.
כך חייתי.
הבית שלנו עמד בשכונה טובה בצפון תל אביב, שם בילינו את כל חיינו המשותפים. דוד בנה אותו כשהעסקים התחילו להצליח, לפני כחמש עשרה שנה. גדול, בן שתי קומות, עם גינה וחניה מקורה. אני עיצבתי את הגינה בעצמי, כי לדוד לא היה זמן, והגנן ששכרנו שתל הכול לא נכון. הבית היה יפהפה. האורחים תמיד אמרו: איזה בית, נעמה, יש לך טעם נפלא. ואני חייכתי והודיתי, כי הטעם באמת היה שלי כל וילון, כל מדף, כל שיח רימון לגדר.
רק שהבית היה רשום על שמו של דוד.
מעולם לא עבדתי בעסק כמו שדוד עבד. אחרי שהכרנו באוניברסיטה, לימדתי כמה שנים שרטוט בבית ספר טכנולוגי. אחר כך נולד יפתח, ואז העסקים של דוד החלו לפרוח, התחילו לעבור דירה, פגישות, אירועים. הייתי צריכה לארח אנשים בבית, להגיע לאירועים, להיות לידו. עזבתי את העבודה. דוד אמר: בשביל מה לך המשכורת הזעומה הזו? אני אדאג להכול. והוא אכן דאג בנדיבות, אך כך שבכל פעם שרציתי כסף בשביל משהו לעצמי, נאלצתי לבקש או להפריש בסתר מהוצאות הבית.
תחילת העיצוב שלי בתכשיטים הייתה מקרית, לפני עשר שנים בערך. נתקעתי בבית בזמן גשם, מצאתי קופסה עם חרוזים ישנים ששכחתי עליהם. עד הערב כבר יצרתי שרשרת שיצאה מוצלחת. אחר כך יצרתי עוד ועוד. החברות התחילו לבקש שאכין להן, ולבסוף גם החלו להציע כסף. קניתי כלים, התחלתי לעבוד עם אבנים וחלקי כסף. זה הפך להיות לאזור האישי שלי, המקום הפרטי שלי בעולם.
דוד התייחס לזה בערך כמו שראה את עיסוקי בגידול עגבניות יש לך תחביב? טוב מאוד, כך את לא משתעממת.
את והתכשיטים שלך, היה אומר לפעמים כשראה עבודה גמורה. זה לא רציני, נעמה. מה תעשי עם התכשיטים, תלכי למכור בשוק הכרמל?
לא עניתי. על מה יש לענות?
יפתח גדל, עבר לירושלים והתחתן. נפגשנו רק בחגים. הוא היה מתקשר בשבת, שואל לשלומי, ואני שואלת לשלומו. הכול היה בסדר. אהבנו זה את זה, פשוט לכל אחד הייתה את החיים שלו.
לי לא באמת היו חיים משלי.
היה לי בית משובח, משפחה, אורחים פעמיים בשבוע, ארוחות צדקה שדוד התעקש להגיע אליהם למען קשרים, ואני תמיד לידו, בשמלה המתאימה, עם החיוך הנכון. הייתי כרטיס הביקור שלו. גבר יציב, משפחה טובה, אישה נאה שמקבלת אורחים. גם זו עבודה שלא משלמים עליה, ולא אומרים עליה תודה.
המכתב הגיע בפברואר. מעטפה רגילה, נוטריון מרחוב המלאכה, שם לא מוכר. פתחתי אותו במטבח, כשדוד עוד ישן.
דודתה של אמי, רבקה גרוס, שראיתי שלוש פעמים בלבד בחיי, ונפגשה איתי בפעם האחרונה לפני עשרים שנה בלוויה, נפטרה בדצמבר. לא היו לה ילדים. היא הורישה לי מבנה לא דירה, לא מגרש, אלא מבנה תעשייתי ישן במרכז תל אביב, בנוי בשנות החמישים, שלוש מאות ארבעים מטרים. מוזנח לחלוטין.
קראתי את המכתב שלוש פעמים.
אחר כך התקשרתי לנוטריון.
כן, נעמה הרשקוביץ, זה נכון. רבקה גרוס ציינה אותך ברורה כיורשת יחידה. וגם המגרש שעליו עומד הבניין שייך גם לך. היא הסדירה את הכול בשנות התשעים. טכנית הכול מושלם.
מגרש במרכז תל אביב? שאלתי שוב.
כן, לא גדול, אבל מרכזי מאוד.
הודיתי, ניתקתי וישבתי ארוכות עם המכתב בידי.
שמרתי את המידע מדוד. לא משום שאני לא סומכת עליו, אלא כי ידעתי איך זה ייראה: יבוא, יבחן, יקבע שצריך להרוס או למכור, אני מכיר מישהו טוב מהתחום, יתחילו סידורים, ואצטרך לעמוד בצד ולחייך, כשהכול יקרה בלעדי.
בפעם הראשונה הגעתי לשם לבד, בטענה שאני פוגשת חברה.
הבניין עמד בסימטה מאחורי תיאטרון הבימה, באזור של וילות תל אביביות ישנות שמתחברות לבנייני בטון ואפילו מגדלי זכוכית חדשים. הרחוב היה שליו, מרוצף באבני בזלת מקוריות, ובעצים כבר בקעו ניצני אביב.
הבניין נראה פחוד. טיח מקולף, חלונות הקרקע מסומרות בקרשים, שער ברזל חלוד. אך הבניין עצמו עמד איתן. הקפתי אותו פעמיים, ממשש את הלבנים, מוודאה שהגג מחזיק. נכנסתי דרך דלת צד פתוחה.
תקרות גבוהות, חלונות גדולים עם שברי זכוכית, קורות עץ בקומה העליונה, מקומות בלויים אך עמידים. על הרצפה אריחים ישנים מתחת לשכבת אבק. ניחוח של טחב ישן ועץ עתיק.
עמדתי במרכז המקום, הביטי בשמיים דרך קרע בתקרה, ופתאום הרגשתי משהו מוזר. לא פחד ולא דכדוך. מעין תחושת שייכות, כאילו המקום חיכה רק לי.
הנוטריון היה גבר נעים, כבן ארבעים וחמש. תוך שבועיים הסדירנו הכול. לקחתי לבד את המסמכים ושמרתי במגירה בסטודיו לתכשיטים המקום היחיד שדוד לא ביקר בו.
חברתי מיכל, מכיתה י”ב, כיום מתווכת דירות, הייתה הראשונה ששיתפתי.
את רצינית? שאלה אחרי שתיקה.
מאוד.
נעמה, זה סכום מטורף. מבנה במרכז, מגרש. את יודעת מה שווה הנכס?
יודעת. אני לא רוצה למכור.
אז מה כן?
היססתי ואז אמרתי:
מיכל, זוכרת איך היינו הולכות לגלריות? בתיכון, לבית האמנים ברחוב הציור.
בטח.
אז כזה. מקום לאמנות, לאנשים. תערוכות, סדנאות, קורסים. מה שנקרא היום ספייס.
מיכל שתקה ארוכות.
נעמה, זה ענק. שיפוצים, תשתית זה יקר.
יודעת.
יש לך כסף?
בינתיים לא. אבל אשיג.
היא לא שאלה יותר מדי. ידעה להקשיב בשקט לשם כך אהבתי אותה.
כפי שיכולתי, התחלתי למכור את התכשיטים. במשך השנים הצטברו אצלי עבודות רבות. היו פריטים שחשבתי שהם הטובים ביותר תליוני כסף עם אבנים כחולות, צמידים בעבודת יד, סטים שעבדתי עליהם שבועות.
מיכל עזרה. ידידת שלה ניהלה חנות קטנה באזור נווה צדק לתכשיטים עבודת יד. הסכמנו שמיכל תביא לשם את העבודות בשם “מעצבת חדשה שרוצה להישאר אנונימית”, והחנות תגבה אחוז קטן. הסדרה הראשונה נמכרה בתוך שלושה שבועות.
נעמה, מיכל קראה לי, שואלים מתי יגיע עוד. השרשרת שאת לא רצית למסור, את זוכרת? נמכרה בשעתיים.
וכמה זה יצא?
הסכום היה בשקלים חדשים כזה שהדהים אותי.
יצאתי למרפסת לנשום.
תוך שלושה חודשים מכרתי עבודות במחזור שחשבתי שבלתי אפשרי בעבר. החסכונות נכנסו לחשבון בנק פרטי שפתחתי לבד בסניף סמוך לנוטריון. דוד לא ידע עליה.
במקביל מצאתי קבלנים. לא דרך חברים של דוד, אלא באינטרנט ובבתי קפה, בזמן שדוד במשרד. בסוף מצאתי צוות קטן, בראשות אשר, שקט בן חמישים, שהביט בבניין כמוני, בלי סלידה.
קירות יפים אמר, גג צריך החלפה. רצפה בקומה ראשונה חלק להחליף. חלונות הכול חדש. מערכת חשמל מהתחלה. ארבעה חודשים, אם לא יהיה הפסקות.
לא נעצור.
אשר הביט בי בעיון, לא בשיפוטיות.
בסדר, הכריז.
החיים בבית נמשכו. בישלתי, אירחתי, הלכתי עם דוד לאירועים, וחשבתי על חלונות הסטודיו. על המדפים הגבוהים בקומה העליונה לאחסון בדי קנבס. על כמות האור שצריך בחלל תצוגה.
דוד לא הבחין. תמיד הייתי ברקע, והנוף נשאר לא מורגש.
פעם כמעט נחשפתי. הוא מצא קבלה מחנות שיפוצים בתיקי, קניתי צבע.
מה זה? שאל בארוחת ערב.
קניתי קצת לבית, עניתי.
זה חומר איטום.
רוצה לצבוע קצת את הקירות למטה. עובש.
משך בכתפיו וחזר לטלפון.
אשר יצא קבלן מצוין איטי היכן שצריך, נחוש היכן שצריך למהר. שיחתי איתו הייתה עניינית. לפעמים עמדתי בשטח ופשוט נשמתי עם האור, אבק הקידוחים, ותחושת טוב ממלאת. כמו אוויר אחר בגוף.
מיכל באה להציץ ביוני כשכבר הותקנו חלונות וקירות התיישרו.
אלוהים, נעמה, יהיה פה מהמם.
בטוח.
תכננת כבר מה יהיה? מידע, כמו שאומרים עכשיו?
חשבתי: תערוכות, אמנים מקומיים שמחפשים במה, סדנאות, סטודיו להשכיר, בית קפה קטן בקומת הקרקע, פינת ספרים.
כבר תכננת הכול, חייכה.
חשבתי על זה שלוש שנים, רק לא ידעתי שזה אפשרי.
בספטמבר פגשתי את תמר, מכרה בבזאר, שמכרה בובות שכל אחת ייחודית. עמדתי, התבוננתי.
את מכינה לבד? שאלתי.
כן.
כיף לך?
מאוד. קוראים לי תמר. אני פותחת בקרוב סטודיו קטן, מחפשת אנשים להציג וליצור שם.
היא הניחה את הספר.
הצוות התרחב. תמר הכירה שני אמנים. האמן הביא פסלנית. היא חברה של מורה לקרמיקה ששנים מחפשת מקום מהוגן. באוקטובר כבר היה לי רשימה של תריסר שהמתינו לפתיחה.
הכסף כמעט אזל. נותרו כמה תכשיטים בודדים. אשר היה צריך שכר לשלב האחרון, היה צורך בתאורה ושילוט.
מכרתי את הסט האחרון, שעבדתי עליו שנתיים כסף ואמטיסט. מיכל התקשרה יום אחר כך.
נעמה, זה נמכר בשעה. האישה טענה שלא ראתה כזה.
זהו, עניתי.
את עצובה?
לא, הפתעתי גם את עצמי.
המקום נפתח בנובמבר. לא הופעה גדולה רק הודעה בקבוצת פייסבוק. בערב הראשון הגיעו שישים איש.
דוד היה באותו יום בנסיעת עסקים. אמרתי לו שאלון אצל מיכל. סבבה, אחמם לי משהו ענה.
עמדתי באולם, הסתכלתי איך מתבוננים ומדברים ומחזיקים בידיים בובות ומתלהבים, וידי רעדו. לא מפחד, אלא מאושר.
אשר גם הוא היה שם.
יצא יפה, אמר.
תודה לכם, עניתי.
תודה לך, ענה.
הכול תפס תאוצה. הסטודיו הושכר, קורסי הקרמיקה התפוצצו, הקפה בקומת הקרקע שתמר פתחה כבר הפך ממותג קטן. כתבו עלינו בעיתון העיר.
פעם פגשתי שכן, גבר מבוגר מול הבניין.
את פתחת כאן? שאל.
כן.
אני גר פה ארבעים שנה, אף פעם הרחוב לא היה חי. יופי של דבר.
חייכתי עד המכונית.
דוד גילה בינואר מהשותף שלו, שראה את הכתבה שבה הופעתי. בערב, כשכולם התפזרו, שאל:
יש הסבר שתרצי לתת?
אספתי כלים.
כן, אמרתי. שב, אכין תה.
סיפרתי לו הכול הירושה, הבניין, השיפוץ, התכשיטים. שתק, בלתי ניתן לפיענוח.
כשהסתיים, שתק רגע, ואז:
הסתרת ממני.
נכון.
למה?
כי אם היית יודע, היית קובע בשבילי. זה היה נהיה שלך.
זה לא הוגן.
גם לא הוגן שבאף שנה לא שאלת מה אני רוצה.
הוא נעמד ליד החלון.
את רוצה שאומר שאני גאה בך?
לא, עניתי. מיותר.
הוא לא אמר.
חיינו עוד חודשים באותו בית, משהו השתנה באיטיות, כמו משב רוח של שינוי תחתי.
ובאחד הלילות היה נשף שנתי עירוני. הפעם, המעטפה הגיעה על שמי. טלפון מהוועדה: פרס יזמות קהילתית, והמרחב הגרוסית (על שם הדודה רבקה) בין הזוכות.
תבואי לטקס? שאלו.
בטח.
דוד ידע. הביט בי כמו במישהי שהוא רואה מחדש.
מזל טוב, אמר.
תודה.
את השימלה קניתי בעצמי. כחולה כהה, אלגנטית, ולבשתי תכשיטים מעשה ידי טבעת עם לברדור ועגילים באדום.
ישבנו בבלוק אחר. הוא עם אנשי ועדת התרומות, אני עם הזוכים. חיפשתי את מבטו. הנהן בראש. גם אני.
האולם היה עם תקרה מגולפת, נברשות קריסטל. הרגשתי שהשנה שעברה, עוד הייתי שוטפת כלים בשקט ולא קיימת.
קראו בשמי, עליתי. הלכתי לאט, לא נראתה ההתרגשות.
יו”ר הוועדה דיבר על חשיבות מרחבים קהילתיים. אחר כך הגיש לי דמות זכוכית קטנה ומעטפה.
תאמרי כמה מילים? שאל.
דיברתי קצרות. תודה לכל המאמינים, לאמנים, לדודה רבקה הורישה לי הרבה מעבר לבניין.
מחיאות כפיים.
מיכל רצה אלי, חיבקה.
נעמה, ראית את פניו של דוד?
ראיתי.
ו?
כלום, עניתי. ממש כלום.
דוד ניגש אחרי השידור.
נאום יפה, העיר.
תודה.
את נראית טוב.
דוד, תעזוב.
הבין.
נדבר בבית.
שיחה ארוכה. לא מריבה. עייפים מדי בשביל זה. דברי אמת. אמרתי: רוצה גט.
הביט. יש לך מישהו?
לא. רוצה את החיים שלי.
כבר יש לך.
רוצה גם לבד.
הקיף את החדר.
הבית נתחלק?
רשום על שמך, עניתי. אבל הקרקע עליו, שלי.
הוא המום.
איך?
הסברתי בשלווה: הקרקע הועברה על שם הדודה רבקה לפני שנים, גיליתי רק עם הירושה. נוטריון, עורך דין. הכול תקין.
מזמן ידעת?
עם המכתב.
ושתקת.
כן. גם אתה.
ישבנו, אנשים שכבר עברו חיים יחד ופתאום קולטים מי השני.
עורכי הדין סידרו הכול בשקט. הבית נותר לדוד, בתמורה ששולמה לי רשמית. תגמול השקענו בהרחבת הגרוסית: בית קפה מורחב, גלריה נוספת.
שכרתי דירה קטנה קרוב, קומה רביעית, מבט לגגות ישנים, עץ טיליה אחד שממלא את האוויר ריח באביב.
בלילה הראשון קמתי בשלוש, שוכבת שותקת. אף קול. רק המכוניות הרחוקות.
הייתי בת חמישים ושלוש. לבד, ולא מפחדת. זה הרגיש משמעותי.
עבר עוד שנה.
“הגרוסית” פרחה. שלושה סטודיות הושכרו קבוע, קורסי קרמיקה היו מלאים. הקפה הפך למקום ביתי, עם שולחנות עץ ותמונות תל אביב הישנה. בימי שישי ניגנה להקת ג’אז.
תמר מכרה את כל הבובות שעשתה, ייצרה חדשות בהזמנה. הפכנו חברות.
מיכל צחקה: נעמה, התחדשת בעשר שנים!
פשוט ישנתי טוב, עניתי.
המשכתי ליצור תכשיטים, בשבילי לא בשביל הכנסה. בערבים, כשחשוך, הדלקתי מנורה ליד השולחן, הנחתי אבנים, כסף, כלים זה היה הזמן שלי, הסגור רק לי.
פגישה מקרית עם דוד, בדצמבר. יצאתי מבית קפה סמוך, הוא הלך ממול. ראינו זה את זו.
הוא הזדקן במקצת. או שפשוט ראיתי לראשונה.
נעמה, קרא.
דוד. שלום.
עמדנו. שתיקה. לא מבוכה שתיקה של אנשים שמכירים באמת.
מה שלומך?
מצוין. שלך?
בסדר. השתהה. שמעתי שפתחתם עוד אולם.
בנובמבר.
כל הכבוד.
תודה.
עוד שתיקה.
תשמעי, פתח, מחפש מקום לשואורום קטן לעסק, מרכז העיר. יש לך קשר עם קבלנים, משהו אמיתי?
הסתכלתי עליו. בי עלה המוכר לעזור, להיות נחוצה, לפתור לו. השתלט אוטומט ישן.
חייכתי.
לא, דוד, עניתי בשקט. לא יודעת.
הופתע. לא נעלב. פשוט הופתע.
בסדר. תודה.
בהצלחה, אמרתי.
ביי.
פנינו לכיוונים שונים. הגעתי לפינה, עצרתי, הרמתי את הצווארון. היה קר נעים. מהרחוב השני עלה ריח אורנים משוק עצי החג.
חשבתי שאגיע בערב להגרוסית תמר תלה את התערוכה החדשה, יגיעו אנשים, תמר תאפה משהו. יהיה ג’אז, קולות, אור מהחלונות הגדולים.
צעדתי קדימה.
למדתי שגם אחרי עשרות שנים, האפשרות לשינוי תמיד קיימת. ושינוי לא חייב להיות רועש לפעמים זו תנועה שקטה, שמתחילה מבפנים ומוצאת לה קירות חדשים לטובתי.
