הקיץ האחרון בבית
יונתן מגיע ביום רביעי, כשהשמש כבר נוטה לצהריים והגג מתחמם עד שהרעפים מתחילים לחרוק. השערון בחצר קרס מהצירים עוד לפני שלוש שנים, יונתן מדלג מעליו ונעצר מול המדרגות. שלוש מדרגות, התחתונה רקובה לחלוטין. הוא דורך בזהירות על השנייה, בודק את המשקל, וממשיך הלאה.
בפנים באוויר עומד ריח דחוס של עכברים וזכרונות. שכבת אבק אחידה מכסה את אדני החלון, קורי עכביש נמשכים מהקורה ועד לעציץ הישן שעמד שם מאז. יונתן פותח את החלון, המסגרת חורקת, ובבת אחת נכנס פנימה ניחוח סרפדים יבשים ועשב קצוץ מהחצר. הוא עושה סיבוב בין ארבעת החדרים ובונה בראש רשימה: לשטוף רצפה, לבדוק את התנור, לסדר את הברז במטבח החיצוני, לזרוק הכל מה שהתקלקל. ואז להתקשר לרועי, לאמא, לאחיינים. לומר: תבואו באוגוסט, נבלה חודש יחד כמו שפעם.
פעם לפני עשרים וחמש שנה, כשאבא עוד היה בין החיים והקיץ היה זמן של משפחה. יונתן נזכר איך בישלו ריבת שזיפים בסיר ענק, איך האחים שלו סחבו דליים מים מהבאר, איך אמא הקריאה לכולם סיפורים בשקיעה על המרפסת. השנים עברו אבא הלך לעולמו, אמא עברה לתל אביב לאח הצעיר, הבית עמד סגור. יונתן היה בא פעם בשנה, בודק שלא פרצו, וחוזר לעיר. אבל באביב הזה משהו בתוכו נשבר: צריך לנסות להחזיר את זה, לפחות לעוד פעם אחת.
בשבוע הראשון עבד לבד. ניקה את הארובה, החליף שני לוחות במדרגות, הבריק חלונות. נסע למרכז העיר לקנות צבע ומלט, דיבר עם חשמלאי על הסדרת החשמל. ראש המועצה, פגש בו מחוץ למכולת, הניד בראשו:
“מה לך, יונתן, להשתגע על הפגר הזה? בסוף תוותר ותמכור.”
יונתן ענה קצרות:
“אני לא מוכר עד אחרי החגים,” והמשיך הלאה.
רועי הגיע ראשון, במוצאי שבת, עם אשתו ושני הילדים. יצא מהרכב ורפרף מבט ביקורתי על החצר.
“אתה באמת חושב שנשרוד פה חודש?”
“שלושה שבועות,” יונתן מתקן. “הילדים ינשמו אוויר טוב, גם לך זה לא יזיק.”
“אין פה אפילו מקלחת.”
“יש סאונה. אדליק הערב.”
הילדים, בן אחד עשרה ובת בת שמונה, הלכו בעייפות אל הנדנדה שיונתן תלה רק אתמול על עץ האלון. אפרת, אשתו של רועי, נכנסה בלי מילה אל הבית, סוחבת תיקי מצרכים. יונתן עוזר לפרוק. רועי עדיין כעוס, אבל שותק.
אמא הגיעה יום שני, השכן מביא אותה. היא נכנסת לבית, נעצרת בלב הסלון ונאנחת.
“הכל קטן כל כך,” לוחשת. “זכרתי הרבה יותר גדול.”
“לא היית כאן שלושים שנה, אמא.”
“שלושים ושתיים.”
ניגשת למטבח, מעבירה יד על השיש.
“תמיד היה פה קר. אבא הבטיח להביא חימום, אף פעם לא הספיק.”
יונתן שומע בקולה לא געגוע, אלא עייפות. הוא מוזג לה תה, מושיב אותה במרפסת. היא יושבת, מביטה לגינה, ומדברת על כמה היה קשה לסחוב מים, איך הגב כאב אחרי כביסה, איך השכנים ריכלו. יונתן מאזין, מבין: בשבילה הבית הזה הוא לא קן, אלא פצע ישן.
בערב, אחרי שאמא נרדמת, הוא יושב עם רועי מסביב למדורה. הילדים כבר במיטות, אפרת קוראת בפנס במיטה כרגע יש חשמל רק בחלק מהבית.
“למה כל זה?” רועי שואל, עיניו באש.
“רציתי שניפגש.”
“אנחנו רואים אותך בחגים.”
“זה לא אותו דבר.”
רועי מחייך בעוקצנות.
“יונתן, אתה רומנטיקן. חושב שאם נחיה פה שלושה שבועות, נתקרב?”
“לא יודע,” יונתן מודה. “הייתי חייב לנסות.”
רועי שותק, ואז מרכך:
“טוב שעשית זאת. באמת. רק אל תצפה לניסים.”
יונתן לא מצפה. אבל מקווה.
הימים הבאים עוברים בעבודה. יונתן מתקן את הגדר, רועי עוזר להחליף גג למחסן. הילד, עומר, משתעמם בהתחלה, עד שמוצא חכות ישנות במחסן וכמעט נעלם בנחל שבקצה המושב. הבת, מיכל, עוזרת לסבתא לשתול גזר ועגבניות ליד הקיר הדרומי.
יום אחד, תוך כדי שכולם צובעים יחד את המרפסת, אפרת צוחקת פתאום:
“מרגישים כמו קיבוצניקים.”
“קיבוצניקים לפחות עובדים עם סדר,” מגיב רועי, אך עם חיוך.
יונתן רואה שהמתח מתפוגג לאט. בערבים יושבים לשולחן הגדול במרפסת, אמא מבשלת מרק, אפרת אופה בורקס ממילוי גבינה שקנתה אצל רחל מהמכולת. השיחות קלילות: איפה משיגים רשת לחלונות, האם צריך לקצץ עשב ליד הדלת, ומתי יתקנו את המשאבה.
לילה אחד, אחרי שהילדים במיטה, אמא אומרת:
“אבא שלכם רצה למכור את הבית הזה. עוד לפני שמצבו החמיר.”
יונתן קופא, כוס התה בידו. רועי מקמט את מצחו.
“למה?”
“נשבר לו. אמר שהבית עוגן כבד. רצה לגור בעיר, קרוב לבית החולים. אני התנגדתי. אמרתי שזה שלנו, מהבית. רבנו. הוא לא הספיק למכור, אחרי שנה נפטר.”
יונתן מניח את הכוס.
“אשמה אחרי כל השנים?”
“אני לא יודעת. פשוט עייפתי מהמקום הזה. כל הזמן אני נזכרת איך התעקשתי, והוא לא הספיק ליהנות.”
רועי נשען לאחור.
“אמא, לא דיברת על זה אף פעם.”
“לא שאלתם.”
יונתן מביט באמא. היא ישובה מכווצת, ידה עייפה, לראשונה הוא רואה: הבית עבורה הוא לא אוצר, אלא עול.
“אולי באמת היה צריך למכור,” הוא אומר בשקט.
“אולי,” אמא מסכימה. “אבל גדלתם כאן. זה חשוב למישהו.”
“ומה זה אומר?”
היא מביטה בו.
“זה שאתם זוכרים מי הייתם, לפני שלכל אחד היו חיים משלו.”
המילים עולות ביונתן לאט. למחרת, כשיוצאים עם רועי ועומר לנחל, ועומר תופס לראשונה בורי קטן, הוא רואה את רועי מחבק את הילד, צוחק באמת, כאילו חזר להיות הוא עצמו. בערב, כשאמא מספרת למיכל איך לימדה כאן את האבא קרוא וכתוב על אותה מרפסת, הוא שומע בקולה לא כאב אלא משהו אחר. אולי פיוס.
היציאה נקבעת ליום ראשון. במוצאי שבת יונתן מדליק את הסאונה, מתרחצים יחד, אחר כך כולם שותים תה. עומר שואל אם יחזרו שנה הבאה, רועי מסתכל על יונתן, לא עונה.
בבוקר יונתן מסייע לאריזה. אמא מחבקת אותו חזק.
“תודה שקראת לי.”
“חשבתי שיהיה יותר טוב.”
“היה טוב. בדרך שלנו.”
רועי טופח לו על השכם.
“אם תרצה תמכור. לא אתנגד.”
“נראה.”
הרכב נוסע, עפר מתפזר בשקט על הדרך. יונתן חוזר לבית. עובר בין החדרים, אוסף כלים, מוציא את האשפה. סוגר חלונות, נועל דלתות. מוציא מהכיס מנעול ישן, כבד, שם על השער. המנעול חלוד, אך חזק.
הוא עומד ליד הגדר, מביט בבית. הגג ישר, המרפסת חזקה, החלונות בוהקים. הוא יודע שזה רק למראית עין. הבית חי כל עוד יש בו אנשים. שלושה שבועות היה חי. אולי זה מספיק.
הוא נכנס לרכב. דרך החלון האחורי מתגלים עוד רגע קצות הגג, ואז נעלמים מאחורי עצי חרוב. יונתן נוסע לאט, מחול על המסע, וחושב שבעוד הסתיו יתקשר למתווך. אבל בינתיים בינתיים הוא מחזיק בזיכרון שבו ישבו כולם יחד, אמא מחייכת מש joke של רועי, עומר מתפאר בדג.
הבית עשה את שלו. הוא איגד אותם יחד. ואולי, זה באמת מספיק כדי לשחרר אותו בלי כאב.
