יומן אישי, יום שלישי, 14 באוגוסט
זה בלתי נסבל כבר. נועה, אשתי, התפוצצה עליי היום בערב, ולמען האמת לא אוכל להאשים אותה. הרגע הורדתי את הנעליים בכניסה, פתחתי כפתור בחולצה, ונועה צווחה: “יואב, תיכנס לפה. עכשיו!”
נכנסתי לחדר האמבטיה ושאלתי בעייפות: “מה עכשיו, נועה? אני גמור מהעבודה…”
אז היא מצביעה בכעס על שפת האמבטיה: “יואב, איפה השמפו שלי? איפה המסכה לשיער שהבאתי אתמול?”
מבט אחרון על הקופסאות שבשורה, ואני שם לב שזה של אמא שלי בקבוק שמפו זפת ענק, איזה ‘בריאות-ברק’ מטר וחצי, וגם צנצנת קרם חומה מזכוכית. לא נעים.
“ממ… אמא שלי הביאה את שלה. נראה לי היה לה יותר נוח ככה…” מלמלתי בלי להסתכל לנועה בעיניים.
“היה לה נוח?! יואב, היא לא גרה פה! תסתכל מתחת לאמבטיה.”
נועה תפסה פח פלסטיק מתחת לאמבטיה. שם שכבו כל התכשירים הצרפתיים היקרים שלה, הליפה, הסכין גילוח…
“סליחה? היא שמה את הדברים שלי בתוך הפח המלוכלך הזה, ושלה הציבה למעלה על האמבטיה? באמת?!”
רק נאנחתי, מותש.
“נועה, עזבי. לא שווה להתרגש. אמא שלי במצב קשה, את יודעת. אני אשים הכול חזרה, נלך לאכול. נכון יש עלי גפילטע פיש היא הכינה במיוחד…”
“אני לא נוגעת בגפילטע פיש שלה,” נועה סיננה. “למה היא בכלל כאן כל הזמן? למה היא מתנהגת כאילו הדירה שלה? אני מרגישה פה כמו דייר משנה”
דחפה אותי, יצאה החוצה, ואני דחפתי בשקט עם הרגל את הפח חזרה מתחת לאמבטיה.
***
לי, יואב, תמיד הייתה דירה משלי דירת שני חדרים בצפון תל אביב שאבא שלי ירש מסבא. לנועה הייתה דירה שלה בירושלים סבתא שלה הורישה לה אותה.
בחרנו לגור אצלי כי היה מזגן חדש, שיפוץ מודרני. את הדירה שלה השכרנו למשפחה נחמדה.
עם ההורים שלי תמיד היה סוג של שלום קר נפגשים פעם בשבוע לארוחת שבת, קצת שיחות נימוסין, כמה מחמאות על הבריאות ואוכל.
“אוי, נוחי, רזית כל כך! יואב, אתה לא מאכיל את אשתך?” אמא שלי, תמר, צוחקת ומביאה עוד עוגה. אבא, ארנון, בדרך כלל שותק ומתבונן.
ובזה הסיפור נגמר. היא מעולם לא נכנסה לנו לחיים, אף פעם לא העירה על הבית.
הייתי מתגאה בפני חברים שלי: “אני זכיתי! חמות משוגעת לא מתערבת, לא חופרת, לא מזיזה כלום.”
ואז הכל קרס ביום שני קשוח, כאשר ארנון החליט, אחרי 32 שנות נישואין, לארוז הכל, להשאיר פתק: “נסעתי לאילת, אל תחפשי!” ולהיעלם כל הטלפונים חסומים.
התברר שה”אישה בספא” שבמלון בדד ים, אליו היו נוסעים כל קיץ, היא לא רק מישהי בהמלון. העולם של אמא שלי התהפך.
קודם כל באו הבכי, ושיחות באמצע הלילה, ואז סיפורים בלופים: “איך הוא עשה לי את זה? למה לי? נוחי, מה עשיתי רע?”
בהתחלה באמת הזדהיתי. הבאתי לה חליטות מרגיעות, אוזן קשבת, נענעתי בראש. אבל אחרי שבועיים הבנתי זה לא נגמר, היא נהייתה תלותית, מתלוננת, דורשת.
“נועה, היא התקשרה אליי חמש פעמים לפני תשע, רצתה שאבוא להחליף לה נורה במסדרון. כמה זמן זה עוד יימשך?”
“לה בודדה, נועה, מבינה? תמיד הייתה מאחורי אבא, ועכשיו זה… אל תכעסי עליה.”
“נורה אפשר להחליף לבד, או להזמין חשמלאי. אבל היא רוצה רק אותך. או אותי. למה לי?”
ואז הגיעו הלילות בהם יואב הלך לישון אצל אמא שלו.
“נוחי, אמא מפחדת להיות לבד בלילה… אני אשן אצלה יומיים, בסדר?”
“שניים? יואב, רק התחתנו וכבר אתה בורח? אני לא רוצה להישאר לבד כל שבוע!”
“זה זמני, נועה. עוד רגע היא תתאזן, הכל יחזור.”
“זמני” התמשך חודש. שלושה-ארבעה ערבים ונילות הוא היה איתה. היא סימנה לחץ, פאניקות, סתימות באמבטיה שביימה ביד אחת.
אני רואה שיואב גמור, מתקשה בין שני בתים, ומחליטה אסור להמשיך ככה.
***
בשישי אחד קראתי לה לשיחה כנה.
“תמר, את יודעת, אם כל כך קשה לך לבד בבית… למה שלא תבואי אלינו בבקרים? יואב בעבודה, הרבה פעמים אני מהבית. תסתובבי, תשתי קפה, נטייל בפארק. בלילות יואב יחזיר אותך.”
היא חייכה מוזר. “הא, נוחי, כל כך מתוקה… באמת, למה להחמיץ שם לבד?”
הנחתי שתבוא יומיים בשבוע, לא לפני 12, תלך לקראת הצהריים. היא הגיעה למחרת, שבע בבוקר.
“מי שם?” יואב מתפנק מהמיטה.
“זו אני, תמר! הבאתי גבינה מלוחה טרייה! קומי, נוחי.”
משם, החיים הפכו לסיוט. היא פשוט עברה לגור אצלנו בשעות היום. ניסיתי לעבוד, אבל היא מעל הראש:
“נועה, למה לא ניגבת את האבק מהטלוויזיה? לקחתי לך מטלית, כבר זורקת…”
“תמר, אני בשיחת זום, תני שנייה!”
“אוי, בחייך! נו, את מחכה ללקוח ולא יודעת לקרצף? יואב אוהב גזר חתוך לרצועות, לא קוביות!”
כל דבר היה ביקורת איך חותכים סלט, איך מסדרים את המיטה, איך מריח בחדר. הכל.
“נועה, אל תיפגעי, אבל המרק הזה מלוח מדי. יואב תמיד היה על דיאטה, עם קיבה חלשה… תני לי להכין משהו בריא לו.”
“רק אתמול הוא אכל שתי קערות! מה הבעיה?”
“אוי, הוא מנומס, לא רוצה להעליב אותך!”
לא יכולתי. ברחתי לבית קפה, שעות, כדי לא לשמוע אותה.
וכשחזרתי: ספל ענק עם הכיתוב “האמא הכי טובה” במטבח; מעיל שלה בכניסה, ואפילו מדף ריק בארון לחלוקי הבית שלה.
“אמא שלך משתלטת על הדירה!” התפרצתי.
“נועה, תביני, קשה לה. תתני לה להרגיש בבית. מה אכפת לך מדף בארון?”
“זה דירה שלי, יואב!”
“נו, הגזמת. היא עוזרת, מבשלת, מנקה…”
“אעדיף בגדים מקומטים!”
***
והקופסאות באמבט היו הקש השובר.
“תבוא לאכול, יואב, הקרפלך מתקרר! נוחי, שמתי לך פחות פלפל חריף, יודעת שאת רגישה…”
נכנסתי בזעם.
“תמר, למה הכנסת את כל המוצרים שלי מתחת לאמבטיה?”
היא אפילו לא הסתובבה. “נו נועה, הן היו כמעט ריקות, רק תפסו מקום. הריח חזק מדי, קיבלתי כאב ראש… שמתי שלי, שלך שמרתי יפה בפח.”
“זה הבית שלי, הדברים שלי!”
“שלך? נועה, זו הדירה של יואב. את כמובן שותפה, אבל צריך לכבד את האמא של הבעל.”
יואב החוויר. “אמא…”
“איזה דירה? זו של סבתא, ישנה, את זה נועה תשאיר…”
הסתכלתי ביואב. רציתי שיאמר: “אמא, תפסיקי, גבול. קחי את הדברים ותחזרי לבית שלך.”
הוא שתק רגע, ואז פשוט התיישב. “נועה, נרגע, תאכלי. נדבר. אמא, לא היית צריכה להזיז…”
“נהדר,” אמרה תמר בגאווה, “הבן מבין. נועה, למה את עקשנית ככה? משפחה זה הכל ביחד.”
הגבול שלי נשבר.
“ביחד? טוב.” לקחתי מזוודה וחצי שעה ארזתי הכל. לא לקחתי את הקרמים, אקנה חדש.
עזבתי כשקול של יואב רודף אותי, ותמר עדיין ממלמלת.
***
לא אשוב אליו. פתחתי תיקי גירושין מיד. יואב עדיין מתקשר ומתחנן שאחזור, אמא שלו כבר מעבירה לאט-לאט את כל התכולה שלה לדירה שלנו.
ברור לי שזו הייתה כל מטרתה.
הלקח שלי? אסור להזמין אליך מישהו שעדיין תקוע בעולם של אתמול הוא רק ידחוק אותך החוצה מהחיים שלך. הכי חשוב זה לשמור על המקום שלך, לפני שכל הגבולות מתפוגגים.
