תשמעי, אני חייבת לספר לך על הדייט השני שלי עם איתן, ההוא מההייטק שאת זוכרת. הוא הזמין אותי למסעדה בתל אביב, אחת כזאת עם תאורה מעומעמת, מלצרים שעוברים בזריזות בין השולחנות ושולחנות מעץ כהה, הכל מלא שיק וברק. איתן היה ממש שייך לאווירה חליפה יקרה, שעון שצועק “עשיר”, ואותה חיוך של גבר שאין לו ספק שהוא המלך של הרחוב.
“תקחי מה שבא לך,” הוא זרק מבלי להסתכל בתפריט. “אני לא יכול לסבול שאישה מגבילה את עצמה.” זה נשמע כמו משפט מהאגדות, אבל היה לי איזה חוסר שקט בלב. אולי בגלל איך שהוא הסתכל, או כי הוא דיבר יותר מדי על נשים מהעבר שאמרו שראו בו רק “כרטיס אשראי”.
בחרתי סלט עם חזה ברווז וכוס יין לבן גליל. איתן הלך על כל הקופה סטייק, מנת טרטר, בקבוק יין אדום יקר. הוא דיבר על עסקים, התלונן על אנשים שטחיים, נתן לי הרצאה על ערכים וקירבה. אני הקשבתי, הנהנתי אבל הרגשתי שאני לא באמת בדייט, אלא בראיון עבודה שבו בכל רגע יכולות להפציץ אותי בשאלה מוזרה.
ואז הגיע הרגע המלצר הביא חשבון, איתן המשיך לדבר על מה זה להיות אדם מוסרי, אבל פתאום שלף יד פנימה לחליפה, אחר כך לכיס השני, ואז נגע בכיסים של המכנסיים. פתאום הפנים שלו השתנו הביטחון הפך לבלבול.
“וואי… נראה לי השארתי את הארנק במשרד או אולי באוטו השני…” הוא הסתכל לי ישר בעיניים, בלי בכלל להתבייש. הוא לא ביקש מהמלצר לחכות, לא ניסה לשלם מהסלולרי. פשוט הסתכל עלי.
“אין ברירה, תשחררי אותי,” הוא המשיך, נשען לאחור. “תשלמי עכשיו, אני אעביר לך מחר. או שבפעם הבאה אני אזמין אותך, עם ריבית.”
ברור היה לי זה לא היה תאונה, אלא מבחן שנבנה מראש. הוא הרי סיפר לי בדיוק על כאלו “מבחנים” חצי שעה קודם.
אני הרי מכירה את הסיפורים האלו ראיתי בפורומים, בסדרות זולות, אבל בחיים לא חשבתי שאפגוש את זה על אמת, מאדם בוגר שנראה כל כך “מוצלח”.
ההיגיון שלו פשוט: אם אני משלמת בלי להתווכח אני “טובה”, נוחה, מוכנה להציל אותו ולסחוב אותו. אם אני מסרבת אני “רק רוצה כסף”. פתאום ישב מולי לא יזם אלא גבר קטן, שמנסה למכור לי משחקי כוח.
הוא היה משוכנע שהוא ניצח, שבתור “חתן שווה” לא אעז להתנגד. הוא מצפה שאמצא את הכרטיס ואשלם בשקט.
אז לקחתי את התיק, בנחת. הוא נשמע רגוע אוטומטית נראה שהאמין שהמשחק הצליח.
“ברור, אין בעיה,” אמרתי וקראתי למלצר.
“תחלק בבקשה את החשבון,” אמרתי בביטחון. “אני משלמת על שלי. הסטייק, היין והקינוח שהג’נטלמן יטפל בהם.”
החיוך שלו נמחק מהפנים.
“מה זאת אומרת?” הוא לחש נרגז, מתקרב אלי. “אין לי בכלל ארנק.”
“אני מבינה,” אמרתי, מצמידה את הטלפון למסוף התשלום. “אנחנו בקושי מכירים. ממש הגיוני שכל אחד ישלם על עצמו. וגבר שהזמין אותי למסעדה יוקרתית, ובחר להזמין הכי יקר, אתה יודע, זה ממש לא האחריות שלי. אתה אדם בוגר, בטוחה שתסתדר.”
המלצר קפא לרגע, הסתכל עליי ואז עליו. איתן התחיל להאדים, וכל המגניבות שלו נשפכה ופתאום נראה גס רוח פשוט.
“את רצינית?” הוא חשף שיניים. “על כמה שקלים? אני חוזר שאחזיר לך. פשוט רציתי לבדוק אותך.”
“בדקת,” עניתי, קמה מהכיסא. “אני מישהי שלא נותנת שייסתובבו עליה.”
כבר הייתי בדרך לדלת, אבל מרגישה שהסיפור לא נגמר. הוא נשאר עם חשבון לא משולם ובלי ארנק.
חזרתי לשולחן, שלפתי מהכיס כמה שטרות crumpled ושקית של מטבעות כאלה שתמיד יש בתחתית התיק.
“דרך אגב,” הוספתי, “אם הארנק שלך באמת באוטו השני, כנראה שגם אין לך מזומן למונית.”
שמתי את הכסף ליד הכוס היין שלו.
“זה לך לרכבת. אל תדאג, תגיע הביתה. תחשוב שזה התרומה שלי למחקר שלך על ‘נפש האישה.'”
כמה אנשים בשולחנות ליד הביטו בנו. איתן נראה כאילו קיבל סטירה.
יצאתי החוצה.
והנה כל הערב הזה עלה לי בסלט ויין (יחד 80 ש”ח, לא סוף העולם) תשלום קטן כדי לראות מי עומד מולי בזמן, ולחסוך לי שנים של חיים. מקווה שהוא למד משהו, אבל כאלה לא משתנים בדרך כלל.
מה את היית עושה? היית משלמת בשביל “הגבר ששכח ארנק”, או הולכת עם האמת שלך, חד וחלק?
