הצימר של אבא
את זה שהצימר שלהם נמכר, גִיליתי פתאום ובמקרה לגמרי, יום אחד כשהתקשרתי לאמא מהטֵלגרף בעיר אחרת. זו לא דרך שמגלים בה דברים כאלה, בדרך כלל רק בסרטים, כשאת הופכת לצד השלישי לשיחה, פשוט שומעת איך מדברים ביניהם שניים. כנראה תקלה ביקום, או אולי טעות של המרכזנית שחיברה אותי בטעות לשיחה בין שתי מנויים אחרים. שתי ערים, שתי נשים מחליפות ברגעים המעטים והיקרים את החדשות הכי חשובות: אין יותר צימר, מכרו ברווח, ועכשיו אפשר… לעשות הרבה דברים, אפילו לעזור לי, לילדה קצת בכסף!
אמא שלי ואחותה, שרה ואִלָה, קולות חמים ורכים שבחרו לנדוד מאה ועשרים קילומטרים, מעניקים לחוטי הנחושת תנודות קול, שבקצה משתנות לאותות חשמל. הפיזיקה תמיד נראתה לי מסובכת מדי, ואבא היה מתעקש שאלמד.
***
אבא, למה בספטמבר השמש אחרת?
איך אחרת, נעה’לה?
לא יודעת… לא מצליחה להסביר, האור כולו רך, כאילו עדין יותר. השמש זורחת, אבל זה שונה לגמרי מאוגוסט.
את צריכה ללמוד פיזיקה! מיקומן של הכוכבים בספטמבר שונה לגמרי. קחי תפוח! אבא חייך וזרק לעברי תפוח ענק, אדום, שטוח מן הצדדים, מבשׂם דבש.
ענת?
עוד לא, הן לא הבשילו, זה תמרה פסים.
נגסתי בו, הקול מתפצפץ והפה נשטף בקצף לבן כמו סוכר, שספג את כל הקיץ, את הגשם החמים ואת מיץ האדמה. כמו בפיזיקה, גם בזני תפוחים הייתי חלשה וזו הייתה הבעיה המרכזית אז! כי כתלמידת כיתה ח’ הייתי כבר שנה שנייה מאוהבת במורה שלי לפיזיקה. העולם הצטמצם, החוקים נראים לא מובנים, וכל מה שפיזי לא מצליח להיכנס לתוך מחברת משובצת. ואבא הוא קלט הכל בעיניים שלי שנטו להיעלם ובתיאבון המועט. כן, סיפרתי לו כבר בשנה שעברה. בכיתי כל הלילה על ברכיו, כאילו ילדונת. אמא לא הייתה בבית, התפנקה במלון מרפא, ואילה, האחות, למדה בעיר הרחוקה.
הצימר הוא המקום בו אבא פורח, הוא היה שורק מנגינות גם לא בבית, איפה שתמיד שולטות נשים; אמא, יפהפייה נחשקת, מנהלת ספריית צבא, גבוהה, חזקה ובעלת שיער אדמדם שצובעת בחינה. בכל חודשיים חוזרת מהאמבטיה עם טורבן על הראש, ריח עשבים וגשם. כולם שמים לב ליופי שלה. אבא היה נמוך ממנה, מבוגר בעשור, שקט ולא בולט, כך שמעתי אותה אומרת פעם בין חברות, ונעלבתי בשבילו.
עובדיה שלנו לא בולט. אבל גבר לא אמור להיות יפה.
הוא היה שקוף מול הרעש של אמא, השיער הבוער והשמחה שלה בנוכחות גדולה. היא אהבה סדר ונוחות, אבל ברקע היו החיילים שאבא כינה “ילדיי”. לפעמים ישנו על הרצפה, בחדר מעבר מיד כשהוא היה איש קבע בצה”ל. כלאחר מכירת הצבא הגדולה של בן-גוריון, הופרד בדרגת רב-סרן. עבד כמנהל תחזוקה בטלגרף של נתניה. אנשי הצבא שעזרו לו לבנות את הצימר, עבדו בהתנדבות, עזרו עם האדמה, בנו את הבית הצנוע עם חדר אחד ומרפסת גג, שם אהבתי לקרוא. אבא היה מגיש לי קערה של דובדבנים או תותים, הכי טוב שיש. אמא לא אהבה צימר, באה לעיתים נדירות, שמרה על ידיה יפות, מטופחות, ציפורניים גדולות. אני הייתי מוקסמת, ואבא נישק להן בהתפעלות.
בידיים כאלה נותנים ספרים, לא חופרים ערוגות! היה אומר, ומקרוץ לי.
***
הגשם הראשון של ספטמבר נקש על הגג של המרפסת בכיף, בלי דכדוך סתווי. שמתי את הספר בצד.
נעה, תרדי, אמא ואילה מגיעות עוד מעט, צריך להכין ארוחת צהריים קולו של אבא היה צלול במיוחד בצימר.
אני התעכבתי, התרוממתי, מביטה בשמים הכבדים, האפורים, לא מאיימים. הפנים נטפו מהגשם. חיבקתי את עצמי, ניסיתי להתחמם. רק על הגג הכי קרוב לשמים ורחוק מהאדמה בין הצימרים, קרני השמש חותכות בין עננים. פיזיקה נשכחה, ובשנה א’ בתקשורת, באוניברסיטה בתל אביב, יש חיים חדשים לגמרי.
בתחילת הלימודים גרתי שבוע בדירה עם בעלת בית, הסטודנטים איתה. הלימודים היו צלילה עמוקה לשפה, ספרות. המרצים היו אהובים באופן מוחלט כריזמה שסוחפת את כולנו. אחרי הלימודים געגוע גדול לבית, עדיין בלי חברים. הייתי אוכלת קוֹפָה, והולכת בעיר עד שירד הערב, יופי זר של העיר הגדולה, קרה ובודד. כאילו לא אני, נעה, מטפסת ברחוב כורזין ליד האוניברסיטה, לא אני שומעת את כלבי השכנים, לא אני מועדת על נעלי לק צרים.
במטבח, היה ריח תפוחים מאבא, שהביא לבעלת הדירה כמתנה. נשימתי הצטופפה והדמעות באו מכל הטוב המתוק, וכל הלב התערבל מתוכן.
אחר כך נכנסתי לאכסניה, ושם גיליתי שותפות גרמניות יוהנה, מַרִי, וקלרה. מהשפה הגרמנית כאבה לי הראש, כל ערב הייתי יוצאת למדרגות לחפש אוויר. הן נהגו לבקש סיגריות ולהחזיר כל שקל, החברות שלי התפלאו. הן התלהבו מאד מהכבושים של אמא, היו אוכלות העגבניות עם הצ’יפס בהתלהבות. כשהאוכל נגמר, הגרמניות היו שולפות נקניקים איכותיים ולא מזמינות אותנו. בסוף השנה בסוף מאי, נסעו חזרה לגרמניה, ומאחורי פח האשפה נשארו ערימות נעליים עמידות לחורף. נעליים גרמניות! כולן שלפו בסתר
***
נעה’לה, תכתשי כרוב ואני אענה לגזר. המרק כבר מוכן.
במטבח הקטן נטפי המרק עשו ערפול על החלון. ראש הכרוב נפרש כה שריגים ירוקים על קרש החיתוך. קילפתי עלה, טעים טעים. תמיד טעים מהאדמה. הקצבתי בחיתוך, ריח מתוק. פתחתי חלון, ריח של עלי שלכת, עשן ותפוחים. את אבא ראיתי מהגב, הכף נכנסה בקרקע בכבדות, ידעתי שהגב כואב לו. זרקתי את הסכין, רצתי לחצר, חיבקתי אותו מאחור, הוא הסתובב וחיבק, נשק על הראש.
אילה הגיעה לבדה, אמא נשארה בביתה מחמת כאב ראש.
***
מאחוריי היה כבר תואר, נישואי סטודנטים, תחילת עבודה בעיתון חדשות-המפעל בתעשייה האווירית, התקף הלב הראשון של אבא, לידת בתי ואפילו גירושין. בחמש שנים הספקנו כל כך הרבה. בעלי עזב לאחרת, ואני ונורית בת השנתיים גרנו בדירה שכורה. אבא בא בכל סוף שבועיים, מביא אוכל, מתפנק עם הנכדה.
נעה, אל תכעסי על אמא שלא באה הרבה כמוני… היא פשוט סובלת מהדרך. ולדעתי, נראה שיש לה מַחָזר…
אבא, אל תגיד שטויות! בגילכם מחזר?!
אבא חייך בעצב, שתק. פתאום ראיתי אותו ממש אפור, שקוע בעצבות, אפילו חרש.
אבא, אולי אקח חופש? ניסע כולנו לצימר, עם נורית, לפני שיגיעו הגשמים?
***
הצימר היה מכוסה עלים זהובים, השבוע האחרון החמים של אוקטובר ובבת אחת גאות סתוית נעימה. הדלקנו תנור, הכנתי תה עם עלי גפן שחורים. טיגנתי לביבות. אבא אסף עלים, נורית עזרה לו, אחר כך פיזרה אותם בצחוק. השמן רחש בקול. מתוך הגן נשמע שריקה של אבא.
בערב הדלקנו מדורה, הרחוב היה ריק, הצימרים של השכנים שקטים. אבא השחיל קוביות לחם על שיפודים דובדבן, עזר לנורית להחזיק מעל האש. שלחתי ידיים קפואות אל האש, ותמיד המראה שלי נשבה לאור שלה.
נזכרתי איך במחנה הראשון שלי בצפון, שרה תחת כוכבים, מסחררת מהתחושה של אהבה בלי מושא. אהבה לילה כוכבים, שקט עוצמתי, מלודיות מתבלבלות וגיטרה, פרצופים סביב למדורה, לכל אחד סוד בעיניים.
בעבודה, השבוע, זומנתי לוועדת קבלה במפלגה, ללמוד חוקים וחמרים, אבל במקום לשאול אותי על פעילות, שאלו מי אשם בגירושים ומי יציב מוסרית. גימגמתי, כמעט בכיתי. חבר קם, התרגש:
זו ועדת ברברים, לא אנשי המפלגה!
אחרי שנים, אזכור זאת בתדהמה…
כשירד חושך, כיבינו את המדורה. ליד השער עצרה מכונית. טריקה חזקה אמא! יפה, במעיל מודרני, אומרת שהקולגה מהעבודה החזיר אותה. נורית רצה לסבתא, ואבא צמצם גבות, נישק את אמא במבוכה.
מי זה הקולגה?
עובדיה, מה זה משנה, רק הסיע אותי! אינך מכיר.
בארוחה השיחה לא זרמה, נורית התחילה לנדנד. אמא שואלת על העבודה, חושבת בסתר. אבא שותק ומביט בה, כתפיו שוקעות נמוך. הערב נהרס
***
בשנה שאחרי, אבא איננו. התקף לב גדול, נעלם בשני ימי סתיו חמים. אחרי ההלוויה לקחתי חופשה, הייתי בצימר. נורית אצל חמותי.
כל דבר נפל מהידיים. יבול התפוחים היה שופע במיוחד. חילקתי לעוברים, בישלתי ריבה עם נענע וקינמון, כמו שאבא אהב. הגיע חבר של אבא מהצבא לנדב עזרה.
אשאר כמה ימים, נעה, אעבור על החצר, אגזום עצים, אם תסכימי.
משה אלקבץ! בוודאי, תודה!
משה אמר “נעהלה” כמו אבא, הדמעות חברו. אז הבנתי כמה בלתי-הפיך זה מרגיש, כמה יתמות יש בזה. כאילו ציפיתי שאבא יחזור, שכל זה חלום רע. בימים הראשונים, מוקדם בבוקר, רגע בין שינה לערות ניסיתי לזכור, להבין למה כואב כך. חצי שנייה, וברגע הערנות, גלים שחורים אבא איננו.
ואז גם אשמה שבגללי לא נשאר בארץ.
רק אל תמכרו את הצימר! אני אבוא תמיד, לעזור. את זוכרת, את עץ הסבתאב, בחרנו יחד, היית קטנה. בדרך לאור עקיבא, עובדיה סיפר רק עלייך, על אחותך פחות. היית מצחיקה. טען שהעצים יחיו אחריו. תמיד בחר שתילים לאט, אני מיהרתי.
משה נשאר שלושה ימים, גידר אדמה, גזם עצים, הוסיף דשן, לפני הכניסה שתל שלושה שיחי חרציות צהובות, באישור שלי.
צריך לשתול מוקדם יותר, אבל אם הסתיו חם ייקלטו, לזכר עובדיה… נצטרך לכסות את הורדים, זה לפעם הבאה.
חיבוק פרידה. טיפטוף התחזק. נעמדתי ליד השער, צופה במשה מתרחק. הרגיש, הסתובב סימן לי לחזור הביתה. הרוח טרקה את השער, דחפה עלי כובד. פתח הבית התמלא עלי חרציות צהובות. הכל כאן של אבא ויישאר שלו. הרוח, העצים, ניחוחות של סתיו, אפילו האדמה. אז הוא פה תמיד. ואני, נעה, אלמד הכל. אבוא עם נורית עד הכפור, שעתיים באוטובוס. באביב, מיד כשהשלג יימס, אולי נצליח לחבר חימום. צריך לחסוך. ובאביב ניסע עם משה לאור עקיבא, לבחור סמדר לבנה, אבא רצה ממזמן
***
אחרי חצי שנה, בתחילת אפריל, בדיוק כשנפל שלג מאוחר, הצימר נמכר. גיליתי זאת במקרה, בשיחת טלפון מהטֵלגרף, כשהתקשרתי לאמא בדרך הביתה מאור עקיבא. בתא קטן, ברצפה, בשקית עטוף בגופיה רטובה, עמד שתיל סמדר לבנה.
