3 צוואת הבן הצעיר
ישבתי על ספסל צר מול דלת חדר הניתוחים ב”שערי צדק” בירושלים, עיניי נעוצות באותיות האדומות: “נמצא בניתוח”. השעות התארכו, העולם היטשטש לנגד עיניי, ולבבי פעם בכוח. לא הפסקתי להחזיק חזק את הטרקטורון האדום האהוב של רועי, בני הקטן, בן הארבע. במקור, רועי רצה טרקטורון כחול, כמו בסדרה מהטלוויזיה, אך כשהאב העניק לו את האדום נרקם חיבור שלא ייפרד.
לבסוף, צל ורופא הופיעו. הדלתות נפתחו, ומולי עמד דוקטור תשוש. קמתי בבהלה:
ד”ר, נו? איך עבר? מה שלום רועי?
הוא הוריד את המסכה בעצב וענה:
דקלה, אני מצטער… עשינו הכול…
***
שכבתי מכורבלת על המיטה של רועי. הראשק שלי עדיין הכיל את ריחו, טביעת כף יד משוקולד עוד נראתה על המראה. איזו ברכה שלא ניקיתי אותה כי לעולם כבר לא ימרח שם שוב. לעולם לא ישוב להניח ראשו העייף על הכר.
דמעות צרבו את לחיי. כאב הענק צרב את לבי הבריא מה שלא היה לילדי. הבן הבכור שלי, תמרי, בן 18, חזק, כבר סטודנט באוניברסיטה. ורועי… הילד הקטן שנולד מאוחר, אותו עונג מקרי שנהפך לשברון לב עצום. כל הבדיקות היו תקינות עד הרגע האחרון, ואז, רגע לפני הלידה, התגלה פתאום מום לב נדיר… ובניתוח המורכב הכול השתבש והלך.
***
עצמתי עיניים, נשאבתי לשינה טרופה. שוב ושוב חזרתי לאותה קרחת יער מוארת בשמש, שופעת פרחי בר ריחניים. רועי עמד בקצה, חיוך גדול על פניו, לבוש בחולצת המכוניות שלו. בידיו אחז זר קמומיל גדול.
רועי! בני! קראתי ורצתי, ידיי פתוחות לחיבוק. הוא נראה מרוחק ולא התקרב, אף שהאצתי ריצתי. ככל שרצתי, כך התרחק. לבסוף הביט בי, חייך ונמוג, בעוד עלי כותרת לבנים מתפזרים לאיטם סביבי.
נעמדתי במקום בו ירדו העלים, והבטתי מטה. בין הדשא, נוצק באותיות בוהקות מכתובת כתובת רחוב.
***
התעוררתי מצלצול. המסך שלי האיר: תמרי.
אמא? אני בא הביתה היום, תכיני משהו?
הכרחתי את עצמי לחייך. עברו כמעט שלושה חודשים מאז שרועי איננו. אבל נשאר תמרי הבכור והיחיד שלי. אני צריכה להישאר בשבילך, דיברתי אל עצמי.
רוצה פנקייקים, חמוד?
אשמח! אני כבר באוטובוס…
תמרי השתדל לבוא בכל סוף שבוע, לשמח ולהחזיק אותנו מעל המים. החיים חייבים להמשיך, חשבנו כולנו.
גררתי את עצמי למטבח. לא היה חלב. בעלי יניב חיבר כרטיס אלקטרוני ללפטופ.
את רוצה משהו? לצאת לקנות?
תמרי בדרך, רצה פנקייקים. אני אצא, אקנה חלב, אני צריכה את האוויר.
יניב הרים גבות מופתע. “הנה מעט אור חוזר לה”, שמרתי במבטו.
יצאתי לאוויר האביב של ירושלים. רוח רכה נשבה, עצים הוריקו, ציפורים צייצו. הטבע התעורר, הלב שלי גווע רועי לא חווה אביב חמישי. פיזרתי לרוח את המחשבה, דחיתי אותה והמשכתי בדרכי.
***
קניתי חלב, במבה לתמרי, לחם ועוף. בתוך הסופר, צחוק מוכר פילח אותי. הקפאתי צעדיי: זה הצחוק של רועי. מיהרתי אחר מקור הצליל, אך ראיתי רק דמות קטנה נעלמת בין המדפים. תוך כדי ריצה הפגנתי ארגז פרסום מקרטון ועליו, בכתובת אדומה, בדיוק אותו רחוב מהחלום.
רועי, מה אתה מנסה להגיד לי? לחשתי.
חזרתי הביתה מהסופר, טרודה במחשבות. למה כל זה חוזר שוב ושוב? מה רועי מבקש? הייתי צריכה לבדוק את הכתובת במאוחר. תמרי בדרכו אליי. היום אני חייבת לתפקד.
***
הערב עבר בנעימות מפתיעה. הצלחתי באמת לחייך, לשמוע את סיפורי הסטודנטים של תמרי. ראיתי את יניב בונה עוגה של מבטים אל בננו. עכשיו הוא כל עולמנו.
הבית נרדם. אני נרדמתי במהירות, אך לפתע התעוררתי משירה חלושה בחדר האמבטיה. לבי נצרב: אי אפשר לטעות, זה קולו של רועי, מהמהם את שירו האהוב מהטלוויזיה.
קמתי בחשש, דמעות חנקו את גרוני, פתאום האמבטיה ריקה. ובפנים בחרתי: המחלקה לעצב שלי סיימה לשלוט בי.
שטפתי פנים, נשבעתי להפסיק להכאיב לעצמי צריך לחיות, יש לי בשביל מי. בגיחוך שטפתי יד עם סבון ומשכתי קו ברברי על המראה. פתאום, משום מקום, נגלו קווי אותיות בדיוק אותה הכתובת… מאחוריי נרקב צינה.
לחש דק ודק נרשם:
אני מחכה לך, אמא…
***
את לא ישנה? יניב קם כשהאור מהמחשב סינוור.
ישבתי מול המסך, דמעות מטפטפות.
יניב, תיגש רגע. אם תרגיש מה שאני מרגישה זה לא דמיון.
הוא הציץ בתמונה ילד קטן, כנראה בן ארבע, מחייך.
“יצחק הגלילי, בן ארבע” נכתב. הורים נהרגו בתאונה, גדל אצל סבתא. חצי שנה כבר נמצא בבית הילדים כי הסבתא נפטרה.
הכתובת הזו רודפת אותי, סיפרתי, רועי מעביר לי סימן…
גוללתי לראשונה את כל ההתרחשויות. יניב, ללא היסוס, אמר:
מחר ניסע.
***
אורית, מנהלת בית הילדים ברחוב באר שבע, הוליכה אותנו במסדרון. נשמתה מדברת:
יצחק ילד עדין, פיקח, גדל בסביבה טובה. הוא סגר את עצמו כשניסו לאמץ. לא מגיב לבאים, חוזר שוב ושוב: “אמא ואבא שלי יבואו. אני אזהה אותם”. בחודשיים האחרונים הוא מדבר המון עם “חבר דמיוני” רועי. ויום אחד אמר שרועי אמר לו שמיד יגיעו אבא ואמא האמיתיים…
יניב ואני הביטנו. אולי בננו עולם עוזר לילד אחר?
תראו, תכירו. רק אולי תלכדו את ליבו, אמרה אורית ופתחה חדר משחקים.
זיהיתי אותו מיד: רזה, קטן בגדים גדולים, מרכיב מגדל קוביות ושר בשקט את שירו של רועי… כשהביט בנו, עזב הכול, רץ וקרא:
אמא! אבא! ידעתי שתבואו!
***
תהליך האימוץ התקדם במהירות, בזכות אורית שמחה והתייחסה אישית מאוד למקרה שלנו. כעבור חודש, יניב; תמרי ואני נסענו לקחת את יצחק. רגע לפני שיצאנו, שלף את ידו מידי:
אמא, חכי! רועי מחכה שניפרד ממנו.
עמד במבט מהורהר, והלך בצעד רך אל החלון שבסוף המסדרון. אחר כך חזר, ואנחנו פנינו לצאת. בחוץ עף יונה לבנה גדושה ממקום לא צפוי, חגגה סביב הבניין, והמריאה.
באותו רגע פשט שלום בלבי. לעולם לא אשכח את רועי, ילדי אך יש בי כוחות לאהוב את יצחק. הבנתי שעליי להמשיך ולתת לאחר, לאהוב שוב, להחזיר אור לעולם, ולזכור: לפעמים, דווקא מהשברון הגדול, נרקמת האפשרות לתת חיים שלמים מחדש.
