צוואתו של הבן הצעיר
שרה לא הסירה את עיניה מהשלט “חדר ניתוח”. האותיות ממש ריצדו לה מול העיניים אחרי שעות ארוכות של המתנה, כשהלב שלה מתפוצץ מרוב דפיקות. היא שוב ושוב שיחקה ביד שלה בטרקטור האדום והפלסטיקי של עידו, בנה הקטן בן הארבע מתנה אהובה מאבא שלו. עידו בכלל רצה שיפול עליו טרקטור כחול, כמו בסדרה ההיא בערוץ הילדים, אבל איכשהו דבק לליבו דווקא בטרקטור האדום, שניתן לו באהבה.
לבסוף, מאחורי הזכוכית המטושטשת, הופיע צל של גבר. הדלתות נפתחו החוצה, ובמסדרון עמד רופא עייף, ששלף מסכתו מעל פניו. שרה קפצה מהר מהכיסא:
דוקטור, נו? איך זה עבר? מה עם עידו?
הרופא השפיל מבט, ליקק שפתיים.
שרה לוי, אני… משתתף בצערך. עשינו כל מה שיכולנו…
***
שרה התכרבלה על מיטתו של עידו, התכנסה לכדור קטן. ראש הכרית עוד שמר את ריח הילד הקטן שלה. על המראה שממול עוד אפשר להריח את טביעות הכפית הדביקה שלו. איזה מזל שלא הספיקה לנגב את המראה; הוא הרי לא ילכלך אותה עוד, וחייו לא יניחו שוב את הראש על הכרית הזו.
עוד דמעה מלוחה זלגה על לחייה של שרה. הצער שלה שרף אותה כמו אש. לה, הלב הבריא. מה שלעידו הקטן לא היה. הבכור שלה, תום, היה כבר בן שמונה־עשרה ולומד באוניברסיטה בריא, עצמאי יחסית. אבל עידו… אושר מאוחר־לא־מתוכנן שהפך לכאב גדול. כל ההריון הכל היה נראה מעולה, ורק בלידה ממש במקרה גילו מום לב מורכב. ניסיון התיקון הכירורגי לא עבר בשלום… ועכשיו עידו שלה איננו.
***
שרה עצמה עיניים ונרדמה לתוך ערבוב עצבני של מחשבות. שוב, כמו בכל הלילות האחרונים, מצאה את עצמה במדשאה מוארת, מלאה פרחים צבעוניים שמביאים את הריח של אביב אמיתי. עידו, בחולצה עם ציורי מכוניות, חייך אליה בקצה השדה ובידיו זר גדול של חרציות.
עידו! בני! קראה שרה, אבל עידו המשיך לשחק לו בשקט עם עלי החרציות.
שרה רצה לעברו, זרועות פתוחות, אבל לא משנה כמה רצה לא התקרבה. עידו התרחק. היא ניסתה לשאוג, להגיע אליו, אבל לא הצליחה. ואז הוא הרים אליה חיוך מתוק והפך לחלום – נעלם, מותיר רק ענן עלי כותרת לבנים שנחתו ברכות על הדשא…
שרה רצה למקום שבו סיימו לנחות העלים ובחנה את הקרקע. ממול לעיניה הופיעה בעשב שורה תמימה של אותיות מהעלי כותרת הלבנים כתובת.
***
שרה התעוררה מצלצול הטלפון. על הצג הופיע: תום.
כן, חמודי.
אימוש, אני בדרך הביתה, תכיני משהו טעים!
שרה חייכה חיוך מאולץ. די, חלפו כבר כמעט שלושה חודשים מאז שנפטר עידו. יש לה עדיין את תום! הגיעה השעה לקום מהקרשים.
בטח, מה בא לך? להכין לביבות?
איזה מלכה את אמא! אני כבר באוטובוס, תכיני תה.
תום הקפיד לבוא כל שישי, לנסות להרים את אמא ואבא. בפנים כאב גם לו, על האח הקטן, אבל החיים מושכים קדימה וצריך לעבור את הצער ביחד ככה משפחה מתמודדת.
במאמץ רב התרוממה שרה, נגררה למטבח ופתחה את המקרר. חיטטה על המדפים נגמר החלב. בעלה, דני, ישב במטבח, מתקן איזה מחשב. הרים לכיוונה מבט ושאל:
את רוצה ללכת לקנות משהו?
תום בדרך, מבקש לביבות, חסר חלב. אני אצא להתאוורר קצת.
דני הניף את המשקפיים: “הנה, סוף סוף מתחילה להתעורר!” חשב לעצמו.
שרה יצאה לאט מביתה. רוח אביבית ליטפה את פניה, ציפורים זמזמו, הענפים תפסו צבע ירוק. העסק התחיל לפרוח כמו החיים עצמם. שרה נשפה: “איזה פספוס, עידו לא הספיק לראות את האביב החמישי שלו…”.
היא ניערה את ראשה על מה לחשוב דברים כאלה? המשיכה לכיוון המכולת.
***
שרה לקחה חלב, ממתק אהוב על תום, לחם ועוף וניגשה לקופה. פתאום, מבין המדפים, צץ צחוק מוכר. שרה קפאה זה הצחוק של עידו! רצה לכיוון הסאונד, ראתה דמות ילד בורחת. נכנסה אחרי, מפילה קרטון של מבצע, מתכופפת להרים אותו ודווקא שם, על הכרזה הלבנה, הופיעו באותיות אדומות אותן אותיות הכתובת מהחלום!
עידו, מה אתה רוצה לספר לי? לחשה שרה.
היא חזרה הביתה בתוהה. בטוח זה לא סתם, אולי עידו רוצה להעביר מסר? אבל לא היום היום תום מגיע, צריך להכין לביבות ולהעמיד פנים שהכל רגיל.
***
הערב עבר משמח מהמצופה. האווירה חזרה הביתה, שרה הצליחה להעלות חיוך, אפילו צחקה מסיפורי האוניברסיטה של תום. הבן טרף לביבות, ושרה ודני הביטו בו ברוך ובעצב. הכניסו את עצמם למיטות, והלילה עטף את הבית בשקט.
שרה, מותשת, נרדמה במהירות. התעוררה באמצע הלילה כשהיה נדמה לה שהיא שומעת שירה עמומה מהאמבטיה בשום אופן לא יכולה לטעות, זה הקול של עידו! השיר שלו מסדרת הטלוויזיה.
שרה בלעה רוק, קמה והתקרבה חרש לדלת האמבטיה, לא רוצה להבריח את “עידו”. פתחה בעדינות, כמובן אף אחד לא בפנים. הדמעות זלגו.
“אוף, מה חשבתי? שעידו יעמוד פה במקלחת? אין כבר עידו! זה הכל אשליות שלי!” כעסה על עצמה.
שטפה פנים ועודדה את עצמה: דיי! בשביל דני. בשביל תום. הביטה בראי השתקפה לה אישה עייפה, חיוורת, עם עיגולים מתחת לעיניים. ברגע של דחף סבוני עברה עם היד המלאה בקצף סבון על הראי, והתפלאה פתאום נוצרו מקווים שהולידו כתובת…
ואז חלחל קור בגבה, ושרה שמעה בבירור קול ילד קטן:
אני מחכה לך, אמא…
***
למה את ערה? דני התרומם במיטה, רגע לפני שנרדם.
שרה ישבה בכורסה ופטפטה בלפטופ.
בוא דני, תראה אם גם אתה מרגיש משהו כשאתה רואה את זה, אז אולי אני לא משתגעת לגמרי…
דני ניגש, הלב פועם חזק. המסך הציג תמונה של ילד קטן, בן ארבע.
“מנחם בן יואב, בן 4”, קראה הכתובת. היה יתום שני הוריו נהרגו בתאונת דרכים, חי אצל הסבתא עד שנפטרה והועבר לבית ילדים.
הכתובת הזאת רודפת אותי, סיפרה שרה. עידו, הילד שלנו, כאילו מנסה לשלוח אותי לשם…
שרה גוללה לדני על החלום, על המפגש במכולת ועל האירוע באמבטיה. דני לא היסס:
אנחנו נוסעים לשם.
***
יפעת המנהלת של פנימיית הילדים ליוותה אותם במסדרון הבהיר, לא סותמת לרגע:
כשמנחם הגיע, האמנו שהוא לא יישאר הרבה. ילד מתוק, בבית הוא כבר אימץ לעצמו “אמא ואבא” דמיוניים. שלוש פעמים הגיעו לאמץ אותו והוא סירב. אומר “יבואו ההורים האמיתיים, אני אזהה אותם”. בחודשים האחרונים, יש לו חבר דמיוני, קורא לו “עידו”. עידו אתו, מספר שמקרוב יבואו ההורים.
שרה ודני הסתכלו זה על זו. לא ייתכן הבן שלהם פועל משמיים?
תכירו, תנסו. אולי לכם הוא יפתח את הלב, יפעת פתחה את דלת חדר המשחקים.
שרה ישר זיהתה אותו: קטן, רזה, בונה מגדל קוביות ושר שיר הילדים של עידו… מנחם הסתובב, זינק מיד וחיבק את שרה ודני בצעקה:
אמא! אבא! ידעתי שתבואו!
***
יפעת דאגה שכל הבירוקרטיה תזורזר. התרגשה לגלות על עידו, בן שרה ודני, והרגישה שתיקון קטן נעשה בעולם. אחרי חודש התייצבו שרה, דני ותום לקחת את מנחם לבית־המשפחה. לפני שיצאו, מנחם שחרר את ידו משרה:
רק רגע, אמא! עידו שם, רוצה להגיד שלום!
הלב של שרה התכווץ, הפעם באור אחר עצוב, אבל עם תקווה. עכשיו הילד הזה חבוי ויקר, בחר בהם שיבנו לו חיים חדשים. עידו תישאר בליבה לעד, ואהבתו, תלווה תמיד אבל עכשיו יש לה למי להעניק חיים.
מנחם רץ לקצה המסדרון, עמד לשנייה מול החלון, ואז חזר. ובדיוק כשפנה אליהם, יונה לבנה עברה והסתובבה סיבוב מעל בניין הפנימייה, רפרפה בגאווה מעל שרה, מנחם, דני ותום.
