ערב ראש השנה, אשתי הפתיעה אותי בהפתעה שלא ידעתי איך לעכל. אחרי עשרים שנות נישואים, שהיו נראות לי מאושרות, עם בת יפה שכבר התחתנה והביאה לנו נכד ראשון. מה עוד אפשר לבקש בחיים? רק לשמוח.
אבל מסתבר שהשמחה הייתה חד-צדדית. עבדתי שנים רבות כנהג משאית בארץ, נעדר מהבית שבועות למען המשפחה, דואג שלא יחסר כלום. סידרתי להן טיולים, רכב, שיפוץ לבית, חתונה לבת כל חלום שהן ביקשו, הגשמתי.
בזמן הזה, מסתבר, אשתי האהובה ניהלה רומן מאחורי גבי, וסיפרה לי כמה שהיא מתגעגעת ובוכה אל הכרית. הכול התגלגל ממש כמו בבדיחה – חזרתי מוקדם מהעבודה, וגיליתי הכול בלי רעש. לא צעקתי ולא כעסתי. ארזתי בשקט כמה דברים, לקחתי את המסמכים, נכנסתי לרכב ונסעתי.
עצרתי מחוץ לעיר, ידיי רעדו עליהן לא שלטתי. כל השנים הכול לבית ולעתידנו, ולבסוף זו התשובה שקיבלתי. כל טיול, כל מתנה, כל שיחת טלפון, והאישה שהכי אהבתי בחיי בגדה בי. איך אפשר להאמין בנשים אחרי זה?
ברור שאני לא מושלם, אף אדם לא מושלם. מכיר את אלה שיש להם רומנים בדרכים. לי זה אף פעם לא קרה, החזקתי את עצמי מתוך אהבה לאשתי ומשפחתי. גם כשפיתו אותי ידעתי לומר “לא”.
לא ידעתי לאן לנסוע, הראש מבולבל, כעס ואכזבה מעורבים. בסוף החלטתי לחזור למושב שבו נולדתי בגליל. שלוש מאות קילומטרים, למה לא? כל עוד זה רחוק מהבית בעצם מהבית-לשעבר.
הטלפון שלי אש מלא שיחות שלא נענו, מהאישה ומהבת. כיביתי לגמרי. לא רוצה לשמוע איש. הבגידה שלהן היא כמו דלי מים קרים.
כל החיים עוברים לי מול העיניים החופה, בתי התינוקת, כיתה א’, חזרה מטיולים עם מתנות… כל מה שהיה אמור להיות טוב וחם. איך לא ראיתי, איך לא הרגשתי.
המנוחה, חמותי, תמיד אמרה לבתה: “לא בכסף האושר. תאבדי אותו, הוא בעל מיוחד. לא בריא שהוא לא נמצא חודשים. כך משפחות מתפרקות.” נבואה. גם השכנות רמזו, אבל לא הקשבתי, לא עלה על דעתי.
אולי הרי הבית לא קיים. כבר עשור לא הייתי שם. אולי הכול עזוב. אבל ממשיך לנסוע, קר להפליא. נכנסתי למכולת בדרך וקניתי מצרכים, כאילו שאגיע למקום שאין בו חנויות. לרגע צדקתי אחרי הפנייה לשדות, סביב כמעט ולא נראו אורות.
בעבר היישובים היו ערים, עכשיו אחד-אחד ננטש. שלג כבד החל לרדת, הרוח החלה ליילל, אך את הדרך זכרתי היטב. אמא מעולם לא עברה לגור איתי בעיר, נשארה לבד במושב שלה. אני הילד המאוחר שלה, הייתה גאה בי, אבל סירבה לעזוב. “כאן הבית שלי, שם אני אעלם. אל תעקור אותי מהמקום שממנו אני הצמחתי.”
נפטרה שם. ליוויתי אותה וקיבלתי את הדירה, מאז לא חזרתי.
השלג התגבר. נשארו עשרה ק”מ ליישוב. כמעט הכול נטוש, רק בית אחד מואר קרוב לכביש.
הגעתי. השער נטוי, התריסים שהתקנתי נשארו, הבית שקע בשלג. במבואה מצאתי את המפתח, במושב לא נהוג לנעול. הייתי היחיד שנעל. הדלת הדקיקה צחקה על המנעול הכבד.
פנס ביד, חיפשתי את המפסק. האור הדל נדלק. כל הדברים בדיוק כמו שעזבתי, רק אבק, לחות וריקנות בלי אמא.
הדבר הראשון היה להביא עצי הסקה מהמזווה. הדלקתי את תנור העצים, הבית התחמם מהר, האש ריצדה בפינות הבית. הלכתי לשאוב מים מהעמוד מחוץ לבית למזלי עדיין עבד. שמתי קומקום על האש, מילאתי סיר.
כשהמים רתחו התחלתי לנקות. התרגלתי לעבוד מהבית, תמיד עזרתי לאמא, לא סלדתי אפילו מעבודות נשים.
כעבור שעה הבית התמלא ריח של ניקיון וחום. הנחתי אוכל על השולחן גבינה, לחם, חביתה, שימורים. השעון הישן צלצל אחת עשרה.
“עוד מעט השנה החדשה אתחיל חיים חדשים. איך? ימים יגידו. אמא תמיד אמרה לילה חשוב, אבל בוקר עוד יותר. מחר אחשוב.”
שלפתי בקבוק עראק שהבאתי, אך פתאום דפיקה משתוללת נוקשת בחלון. קפצתי. שמחתי מישהו חי כאן חוץ ממני?
פתחתי. נכנסה אישה, מנערת שלג מהצעיף על הכתפיים, עיניה דומעות ומבוהלות.
“אני לא מכירה אותך, גרה פה שלושה חודשים. הבן שלי חולה קשה, אין פה רופא. נשארו בקושי עשרה בתים. נדמה לי שזה תוספתן, גם לי היה כך, פחד מוות. ראיתי את האור אצלך, הבן מחמיר.”
מיד קפצתי, הלבשתי כובע, לקחתי מעיל ולפתתי את הילד החם והמתפתל בזרועותיי. אמרתי לה: “נצטרך פוע. כנראה נסחף הכביש בשלג. בואי.”
הגענו לכביש המרכזי אחרי חפירה בשלג, ובדרך לעיר פתח תקווה, לבית החולים, השגתי רופא. צדקה, זה היה תוספתן. נסענו לניתוח בדחיפות. כבר שתיים בלילה.
“נו, שנה טובה מתחילה”
“סליחה, קלקלתי לך את החג.”
“עזבי, זו זכות. העיקר שהכול יעבור בשלום.”
חיכינו במסדרון, האישה דומעת, עיניה לא עוזבות את דלת חדר הניתוח. הזמן עמד. אחר כך יצא רופא: “הצלנו אותו, הגעתם בדיוק בזמן. לכו הביתה.”
“לא, נישאר כאן עד הבוקר רחוק לנסוע.”
“כרצונכם. שנה טובה.”
בלילה ישבנו מול החדר, אחר כך הרשו לאמא, ששמה היה דקלה, להיכנס. הילד, עופר, חזר להכרה.
למחרת דקלה נשארה, ואני שבתי ליישוב. הדלקתי תנור, אכלתי ונרדמתי. אחרי הצהריים באתי לבקר. עופר חייך, רק הצטער שלא הספיק לקלוט את סבא חנוכה.
“הוא תמיד מגיע, שאמא שמה לי מתנה על השולחן. אבל השנה לא הספיק, נכון? אני מבין, לא מאמין שנכנס מהארובה.”
“אתם יודעים, לפעמים סבא חנוכה משאיר בכניסה, בסלון, או במיזם. אולי כדאי שתבדוק, אולי בכל זאת מסתתר שם משהו.”
“הלוואי, התנהגתי יפה כל השנה, נכון אמא?”
דקלה חייכה וחיבקה את עופר.
“את יודעת, אמא לא קנתה השנה מתנה המצב הכספי קשה. ברחנו מהעיר כי בעלי הלך שוב לשתייה והחל להכות אותי וגם את עופר. באמצע הלילה פשוט ברחתי. הבית הזה של הדודה שלי, היא הורישה לי. בעלי לא יודע עליו, אחרת היה מוכר הכל. פה התחלתי מאפס.”
“אני קונה לעופר מתנה”, אמרתי. “מישהו צריך לדאוג שיישאר לו מעט קסם בחג.” נכנסתי למכולת, קניתי לו רכב צעצוע וסוכריות.
דקלה סירבה לקבל.
“אלה לא שלנו למה שתוציא כל כך הרבה על ילד זר?”
“אבל לי זה עושה טוב, זה עושה לי שמח. אני מרגיש שאולי אני מועיל למישהו בערב החג.”
במשך השבוע נשארתי בכפר. עזרתי לדקלה, שיפצתי, קצצתי עצים, ניקיתי שבילים, בקרתי את עופר. הפעם הראשונה בלי אמא, אבל ידעתי שאני לא לבד.
עופר הבריא, השתחרר. חיפשנו יחד את מתנת סבא חנוכה ומצא אותה במבואה.
“הוא לא שכח אותי! הוא באמת קיים! אמא אין לה כסף כזה לרכב, אז זו באמת מתנה משמים!”
בליל שבת דקלה הזמינה אותי לארוחת ערב.
“תודה, דקלה. אני באמת זקוק לחום ביתי עכשיו.”
“ואשתך?”
“הייתה ונעלמה. אולי נדבר על זה בהזדמנות אחרת.”
הערב חלף מהר, עופר נרדם.
“למען האמת, לא בא לי לעזוב. אבל אני צריך לנסוע. מחכה לי עבודה.”
“נחכה לך. עופר בטוח יחכה.”
חזרתי לדרכים לשבועות. המשפחה חדרה לי ללב. אחרי הסיבוב הבא עברתי בעיר, ביקרתי את בתי ונכדי. לא באתי לאשתי, רק הודעתי שהגשתי גט.
מה לעשות הלאה לא ידעתי. ישנתי לילה אצל הבת, למחרת צעדתי שוב ליישוב. משך אותי לשם. דקלה לא עזבה לי את הראש.
עופר פגש אותי, לחץ לי יד כאיש בוגר:
“היה הרבה זמן. אמא חיכתה לך.”
“היא אמרה?”
“לא, אבל אני יודע.”
נכנסתי לבית, דקלה סובבה אלי את הגב, ערבבה משהו בסיר.
“חשבתי שלא תחזור. מה כבר יש כאן לחזור?”
“שטויות. הייתי צריך לעכל הכול. אחרי עשרים שנה לא פשוט. אבל אותך לא שכחתי. האם תסכימי?”
היא עמדה, הסתכלה לי בעיניים ואז הצמידה את פניה אל חזי.
התחלנו חיים משותפים. בקיץ שיפצתי את בית אמא, הובלתי מים, תיקנתי את הביתן, קנינו עז ותרנגולות, נטעו ירקות. דקלה השכירה את הבית שלה בתל אביב לנופשים. המקום מלא שקט, יופי ואוויר צלול. עופר הפך לבן שלי וקרא לי אבא.
הבנתי בחיים אין לדעת איזו הפתעה מחכה לך מעבר לפינה. כמו שאומרים אצלנו את החיים עוברים רק צעד צעד. למדתי שיהיו מהלומות, אבל תמיד יש אור חדש, אם רק תפתח אליו את הלב.
