הפרידו אותי מאחותי הקטנה. כשסובבתי את הראש אחורה, כל מה שנשאר לי היה מחסן ישן מחליד שסבא שלי הוריש לי.
ביום שמלאו לי שמונה־עשרה, המדינה החליטה שאני כבר “מסוגל להסתדר לבד”.
לא הייתה חגיגה, לא חיבוק.
רק שקית אשפה שחורה עם כל רכושי… ומעטפה חומה שבתוכה דף שנראה כמו בדיחה.
היה מרץ, אבל ברמת גן במרץ עוד מנשב קור עקשן.
השמיים היו בצבע של סבון ידיים מימי הצנע, והרוח צרבה דרך החורים בנעלי הספורט כאילו היא מבינה בדיוק איפה וכמה כואב.
עמדתי על המדרגות המרופצות של פנימיית “בית שמעון”, המקום שהיה העולם שלי מאז גיל שתיים־עשרה.
כשדלת הכניסה נסגרה מאחוריי, לא היה בזה ולו שמץ של דרמה.
רק קליק קטן וסופי.
בערך כמו לכבות את האור… וזהו.
מזל טוב, יואב אמרה העובדת הסוציאלית בלי רוע, אבל גם בלי טיפת חום הנה עזרה אחרונה שלך. אלפיים שקל.
ו… נחתה אצלנו הודעה מנוטריון. מסתבר שסבא שלך השאיר לך משהו.
חבקתי את המעטפה אל החזה, ובזמן שזכוכית החדר אוכל עוד הצליחה להחזיק את המבט האחרון שלי אל תמר, אחותי. בת שתים־עשרה. הלחי צמודה לזכוכית, היד פתוחה, כמו חולמת לגעת דרכה. לא נתנו לנו להיפרד. “אסור לעשות סצנות,” אמרו. “זה מערער.”
אז פשוט הסתכלנו אחד על השנייה. הזכוכית הפכה פתאום למדינה זרה בינינו.
השקית שלי השקלה בקושי משהו: שני מכנסיים, שלוש חולצות, ג’קט דק מדי, ספר אגדות שאמא הקריאה לי כשהיו לנו סופי שבוע, ותמונה של הארבעה ביריד אבא מחזיק אותי, אמא צוחקת, תמר עם שער_סוכר, וסבא, בצד, כאילו לא רוצה להצטלם אבל בעצם תמיד שומר על כולם.
הלכתי בלי להסתובב, כי אם הייתי מסתובב, כנראה הייתי נשאר שם קפוא עד שהיאאדמה תבלע אותי.
תחנת האוטובוס ריח־ריחה של קפה שחור מזוקק וחומר ניקוי. התיישבתי על ספסל פלסטיק ופתחתי את המעטפה. הייתה שם מכתב מהנוטריון אברהם פישר מירושלים שם כזה שנשמע ישן בטירוף. המכתב, מלא בחוקים אפורים, בישר:
שסבא שלי השאיר לי מגרש. חלקה בלי שום שירות. כמעט דונם, “חלקה 3-ג'”, בלי גישה רשמית. כדי לקבל לידי, עליי להגיע בעצמי… ולשלם ארנונה ולסדר את העברת הטאבו.
סך הכול: מאה שקל.
מאה שקל על מגרש.
חייכתי בבוז. מאה שקל זה שתי פיתות שווארמה וקולה. בטח עוקץ. אפילו הייתה שם תמונה מטושטשת מהאוויר: ריבוע אפור מוקף קצת יער, ובאמצע חצי גליל מתכת מחסן משונה, מהסוג שיש בקיבוצים לפני חמישים שנה.
גרוטאה בארץ אין־איש.
רציתי לזרוק הכול ולרוץ לחפש עבודה. דרוש לי תכנית, חדר, אפילו מיטה באיזה מחסן. משם לאסוף כסף, כדי להילחם על תמר, כי המדינה לא שולחת אחים אחד לשני מיוזמתה. וגם לה יש שעון שש שנים ושקית שחורה.
אבל הדף לא עזב לי את הראש.
מאה שקל.
מקום שאפשר לדרוך בו.
נקודה במפה, מכוערת ככל שתהיה, והיא שלי.
גשתי לקופה וראיתי שני יעדים בשלט: אחד כתב “תל אביב” והבטיח מחסה ואנונימיות. השני, את שם היישוב של הנוטריון בהרי ירושלים. דווקא שם קיבלתי את ההחלטה הראשונה שבאמת הייתה שלי.
קניתי כרטיס ליישוב.
בדרך, ההרים הלכו ונסגרו עליי כאילו העולם מתכווץ. התקשרתי לתמר מהמכולת עם פלאפון מושאל כן, הפרתי את כלל השלושים יום כי יש הבטחות שכל חוק הוא כלום מולן.
יואב? הקול שלה רעד כמו דף. איפה אתה?
נוסע… לירושה של סבא.
בית?
עוד לא. מגרש… ומחסן. אני אשפץ אותו. אעשה ממנו בית. ואז אבוא אלייך. מבטיח.
הייתה דממה. הרגשתי שהיא בונה בראשה “בית” רק לפי הקול שלי; לא היה לה שום חומר גלם אחר.
לפחות יש גג?
צחקתי בגרון חנוק.
כמעט רק גג.
אז זה משהו לחשה. תשמור על עצמך, יואב.
גם את. אוהב אותך.
סגרתי והבטתי בראי של החלון באוטובוס: נער עם עיניים אדומות ושקית אשפה. מבוגר על הנייר, ילד עד העצם.
הנוטריון קיבל אותי במשרד שנדף ניחוח של עץ מת וכל מני מכתבים בצהוב־צהוב. אברהם פישר אדם שכולו צורת “פעם”, משקפיים עבים ועיניים של רואה חשבון משנות השבעים.
הנחתי שטר מאה על השולחן, וגם אני לא האמנתי.
תחתום כאן וכאן, הורה בלי רגש.
חתמתי בחתימת קרחון תל אביבי בגיל תיכון.
אחר כך נשען לאחור ואמר בתבונה של זקני ירושלים.
סבא שלך קנה אותו לפני שלושים שנים. אין מים, אין חשמל, אין דרך. המחסן… עגמומי. עצה של גדול תמכור. כבר שאלו עליו.
שלף דף שני. הצעה מחברת “הר ירוק בע”מ”: מאה חמישים אלף שקל “כמו שהוא”.
הלב עשה פנייה חדה. אפשר לשכור חדר, לאכול בשקט, לשכור עורך דין, אפילו להתחיל מהלך אימוץ
זה היה “כן” קל. “כן” הגיוני.
אבל סבא שלי לא היה טיפוס לבדיחות רעות. הוא מדד פעמיים, ניסר פעם.
לא פלטתי, מופתע מעצמי.
הנוטריון הרים גבה, כמו סוף סוף רואה אותי.
אתה בטוח, ילד? הרבה כסף לזה שכלום אין לו.
קודם רוצה לראות. הוא שלי.
פישר גלגל מפתח ישן, כבד, חלוד, על השולחן.
זה פותח את המנעול. סבא אמר: “רק ליואב. אם הוא ימצא, סימן שבאמת בא לבנות”.
המשפט הזה נעל את הגרון.
צעדתי מהמקום שבו נגמר הכביש, עד שהיער בלע אותי.
ועכשיו מה? יואב, טרי מהפנימייה עם שקית אשפה ומאה שקל, נכנס ליער עם מפתח עקום ביד. המחסן מחכה לו כמו קבר מברזל אבל איזה סוד סבא טמן לו שם? מלכודת? נכס? תקווה להציל את תמר? חכו לפרק ב’ כי לפעמים, גרוטאה היא התחלה של בית שאף אחד לא יוכל לקחת ממך.
העצים עמדו דוממים, והשקית למרות משקלה, הרגישה כמו שק של אבנים מהכותל. כשהגעתי, קיבלתי כאפה. המחסן היה גדול משציפיתי ועצוב פי כמה. ברזל גלי, כתמי חלודה, דלת עקומה, מלא עשבים מנסים לחנוק אותו.
קבר פח.
אבל הוא שלי.
השחלתי את המפתח. התעקש. סובבתי בכוח. המתכת צרחה ופתאום ה”קלאק” הכי יפה ששמעתי.
פתחתי. ריח עובש וזמן הכה בי. בפנים היה חושך חוץ מקרן אור אחת דרך הסדק בתקרה, וישר במרכז: קופסת עץ.
היא לא “נפלה” הציבו אותה.
ניגשתי. בפנים צנצנות זכוכית, טיפוסיות של ריבה. לא אפרסקים שטרות מגולגלים, קשורים בגומיות בלות, דחוסים בקש.
הרגשתי שהעולם מזדעזע. הוצאתי אחת כבדה. שנייה כבדה
התיישבתי על הרצפה ובלי להבין, פרצתי בבכי. על ההורים, על כל שנות הפנימייה, על היד של תמר בזכוכית, על לגדול ולהרגיש שמוותר עליך ועל סבא הזה, שבשתיקה נתן לי גלגל הצלה.
מתחת לקש מצאתי מחברת עור עם רישום: שמואל לוי. פתחתי. בדף הראשון הייתה מכתב.
“יואב, אם אתה קורא לא בחרת בדרך הקלה. כל הכבוד. יש לך את הלב של אמא שלי ואת העקשנות שלי. זה מה שיציל אותך.”
קראתי ודמעותי רטבו את המחברת.
“הכסף לך ולתמר. אבל זה לא העיקר. העיקר בבסיס.”
הבסיס.
הבטתי ברצפה. הבטון.
בלילה ישנתי שם, רועד בג’קט* בלי לגעת בכסף. לא בגלל שהוא שייך לאיזה קדוש, אלא כי פחדתי. גם עושר יכול להיות מלכודת.
למחרת ירדתי למושבה, קניתי כלים בחנות ברזל. שבועות עמלתי: סגרתי את הגג בנייר איטום, ניערתי עשבים, תיקנתי תנור נפט ישן שמצאתי. הידיים התכסו יבלות, הציפורניים אפרפרות ולא התביישתי, אפילו הרגשתי גאה.
כל יומיים־שלושה התקשרתי לתמר.
יש לנו תנור, סיפרתי פעם.
באמת? הקול שלה התרומם.
בטח. ואני בונה חדר בשבילך.
היא השתתקה ואז לחשה: “אל תבכה”, כאילו ראתה אותי דרך הטלפון.
חודש חלף. שוב מכתב מהחברה: ההצעה קפצה לשלוש מאות אלף. מתחת רמיזה: “נכריז על המקום כסכנה ציבורית” ונפנה לעירייה.
שם הבנתי: לא סתם קונים הם מנסים להפחיד.
נזכרתי במה שסבא כתב: העיקר בבסיס. אחה”צ חפרתי ברצפה בסבלנות שלא ידעתי שיש לי. טאטאתי, גירדתי, חיפשתי סימנים. ואז ראיתי: ריבוע מודגש על הבטון, כמו מכסה מוסתר.
עם לום, הזזתי. הבטון חרק. מתחת חלל נסתר עם סולם ברזל.
ירדתי בפנס.
מתחת, חדר אבן יבש, בנוי במיומנות. ועל כן קטן: קופסה מתכתית ועוד מכתב.
“יואב, אם מצאת, כבר הבנת. הערך של המגרש מה שיש מתחת. עבדתי פעם עם מהנדס שמדד פה. יש נביעה תת־קרקעית נדירה, מים נקיים. אף אחד לא רשם. אני כן.”
בתיבה מסמכים: תוכניות ישנות, דוחות קידוח, התחלות בתיקי רשות המים (רשות המים, כן). לא קסם עבודה, סבלנות, תושיה.
החברה רצתה מים לא מחסן.
זו הייתה ההפתעה ששינתה אותי. לפתע, כבר לא הייתי “ילד שאין לו כלום”. נהייתי בן־אדם עם המפתח.
חזרתי אל פישר. הראיתי הכול. פניו השתנו באחת.
סבא שלך התקשה להודות היה גאון עקשן.
הבאתי עורך דין מכספי הצנצנות. החברה עוד ניסתה ללחוץ, אבל הגלגל התהפך. כשהוזמנתי לפגישה, הגיעו שניים נבלי חיוך. הציעו מיליון שקל.
זו ההזדמנות שלך להתחיל בכבוד אמר אחד, כאילו המדינה לא הכריחה אותי להתחיל מאפס כבר לפני שנים.
נשמתי. נזכרתי בשקית. ביד של תמר, בתנור הדולק במחסן. בחדר שבניתי בידיי.
לא מוכר, אמרתי.
החליפות קפאו.
אז
אבל המשכתי והנחתי הצעה שלנו אני מוכן לתת מעבר לצינור בקצה החלקה. אתם מממנים קידוח וחיבור לחשמל. הרישיון נשאר שלי. והקמה של קרן לטובת המושב מים בזול לתושבים.
השתררה שתיקה של מצוק.
הם הלכו בלי תשובה. חזרו עוד שבועיים והסכימו.
לא כי הם נדיבים כי לא היה להם ברירה.
עם ההסכם, עם באר חוקי, עם בית שמתחזק ופרנסה, ניגשתי לבית המשפט למשפחה בשביל אפוטרופסות לתמר. הגעתי עם מסמכים, תמונות, מכתבים מהשכנים, ושופטת שמבינה שכבר שמעה “אני מסוגל” אלף פעם.
אתה מבין מה אתה לוקח על עצמך? שאלה.
כן, כבוד השופטת עניתי הבנתי מאז גיל שתיים־עשרה ושש.
שתי ישיבות אחרי, קיבלתי אפוטרופסות זמנית. חודש נוסף קבועה.
ביום שתמר יצאה סוף־סוף עם השקית שלה, חיכיתי, לא עטפתי אותה בכניסה לפעמים הלב איטי מהנהלים אבל מחוץ לשער חיבקתי את כל שש השנים לשתינו.
אמרתי שאבוא לחשתי.
עברת זמן חייכה ובכתה אבל הגעת.
כשראתה את המחסן לא זיהתה. חלונות חדשים, מרפסת עץ קטנה, קירות פנימיים מעץ, מטבח שמריח מחמין ומשמן זית, ותנור פועל כמו חיית מחמד.
תמר נגעה בזהירות בקירות.
כל זה אתה?
אנחנו תיקנתי את חיכית. אני בניתי. סבא תיכנן.
ההיא ארוחת ערב על הרצפה. עוד לא הייתה שולחן. אבל היה זה הכי טעים בימי חיי. כי אחרי כל הזכוכית בינינו, סוף סוף אכלנו אותו אוכל, בלי רשות.
לפעמים יוצאים יחד למרפסת ומקשיבים ליער. תמר אוחזת בידי כאילו העולם עוד עלול לקחת אותי. ואני, שיצאתי מפנימיה עם שקית ומאה שקל, מסתכל על הגג מעלינו ומבין מה סבא התכוון ב”יסוד”.
היסוד לא רק בטון; רעיון.
שגם אם התחלת מכלום אפשר לבנות משהו שמחזיק אותך.
ושסודות החיים הגדולים לא תמיד בדם ולא בכסף.
לפעמים הם קבורים ממש מתחת לרגליים, מחכים שמישהו עקשן כמוך לא יסכים להימכר בזול.
