פסקתי לדבר עם בעלי אחרי מה שעשה ביום ההולדת שלי ולראשונה הוא באמת פחד
“נו, מה איתכם, הרימו כוסית בשביל היומולדתניקית! ארבעים וחמש לא אישה, אלא תות כרגע, או בעצם אצלנו זה כבר משמש מיובש, אבל זה טוב לעיכול!” הקול של אורי הדהד בכל האולם של המסעדה הקטנה, חותך אפילו את המוזיקה ברקע.
החבר׳ה מסביב לשולחן הארוך נעמדו, מישהו חייך בחוסר ביטחון כדי לא להלחיץ, מישהו עשה את עצמו עסוק באיתור זיתים בתוך הסלט הירוק שלו. נעה, שישבה בראש השולחן בשמלתה הכחולה החדשה, שבחרה בקפידה במשך שבועיים, הרגישה איך הדם מתפנה מהפנים שלה. החיוך שהיא הדביקה לשפתיים בתחילת הערב, הפך להבעה מתוחה.
אורי, מרוצה בעצמו, גמע שוט ערק בבת אחת, השתחרר על הכיסא ליד אשתו ועטף אותה ביד עבה ולחה.
“אז מה אתם זועפים? נועה צוחקת מזה, יש לה אומור, נכון, מאמי?” הוא טפח לה על הגב כמו היו באיזה סאונה ביחד. “תראי איזה חסכנית השמלה הזו, כמה שנים איתה? שלוש? נראית חדשה, אה?”
וזו הייתה סתם שקר. השמלה נקנתה חדשה, בכסף שנועה אספה מתרגומים פרטיים בערבים. אבל להתווכח מול חברים, קולגות ומשפחה זה היה להרוס את הערב סופית. היא פשוט סילקה לאיטה את היד שלו מהכתף ועשתה שלוק מים. בפנים, איפשהו בין הסרעפת ללב, הרגישה גוש קר כבד. פעם הייתה מחזירה באומור, אומרת משהו כמו “העיקר שאתה לא התמצקת”, אבל הפעם זה נשבר. פשוט נשרף לה הפיוז.
הערב המשיך בגרירת רגליים. אורי שתה עוד ועוד, ניסה להחמיא לקולגות הצעירות, דיבר בקולי קולות על פוליטיקה ועל איך “נשים החריבו את המדינה”. נעה קיבלה מתנות, הודתה על הברכות, וידאה שלכולם יש מספיק אוכל חם אבל עשתה הכל באופן אוטומטי לגמרי. אצלה בראש הייתה דממה. מוחלטת. בתוך השקט הזה טבעו הצעקות השיכורות של בעלה.
כשהגיעו הביתה, אורי, בקושי חולץ את הנעליים, הלך לחדר השינה.
“וואלה, סבבה של ערב,” פלט תוך שהוא פותח כפתור בחולצה. “רק המנהל שלך, מיכה, איזה קטע הסתכל עליי עקום. בטח מקנא שיש לי אישה סבלנית כמו שלך… נו, תביא לי מים, מתייבש פה.”
נעה עמדה בכניסה לבית, מביטה בעצמה במראה עיניים עייפות, איפור מרוח. הורידה נעליים, שמה על המדף. נכנסה למטבח, אבל לא בשביל להביא לו מים. מזגה לעצמה מים לכוס, שתתה לאט ובהתה בחושך של מחוץ לחלון הרחוב היה מלא ברעש הלילה. אחר כך פרסה שמיכה וסידרה לעצמה מיטה בסלון.
“נו, איפה המים שלי?” נשמע הצעקה מחדר השינה.
נעה כיבתה את האור במסדרון, נשכבה בספה והתכסתה עם השמיכה עד הראש. הלילה ירד, והיא לא נרדמה. לא השתלטו עליה מחשבות על נקמה או ריב רק ידיעה צלולה, ברורה כשמש: זהו. פעם אחרונה. אין יותר רזרבות. הכל התרוקן.
הבוקר לא נפתח כרגיל עם רעש טחינת קפה. בד”כ היא הייתה קמה חצי שעה לפניו, מכינה לו חביתה, מגהצת חולצה, אורזת לו קופסה לעבודה. הפעם אורי התעורר מהשעון ומהשקט. לא היה ריח של קפה או ביצים.
הוא דידה למטבח, מגרד את הבטן. נעה ישבה לשולחן, כבר לבושה, קוראת משהוא בטאבלט. מולה כוס ריקה.
“למה אין ארוחת בוקר?”, פיהק ופתח את המקרר, “חשבתי שיהיו לביבות, נשאר גבינה…”
נעה לא הרימה עיניים בכלל. עברה עמוד, שתתה לגימה מהתה הקר.
“נועה! את לא שומעת?!” הסתובב אליו בסלון, מחזיק נקניק ביד. “איבדת את השפיות מאתמול?”
היא קמה, לקחה את התיק, בדקה מפתחות, יצאה.
“היי! לאן את הולכת? מי יגהץ לי את החולצה הכחולה?”
טרק הדלת נשמע היטב. אורי נשאר במטבח, עומד בבוקסר ובידו נקניק, מסתכל בתדהמה.
“טוב, יאללה, שתלך להירגע עם הדרמה. נשים האלה…”
בערב, כשהוא חזר, היה חושך נעה לא הופיעה. מוזר תמיד מגיעה לפניו. הוא התקשר, היא לא ענתה. חימם לעצמו פסטה מאתמול, ראה סדרה, הלך לישון, מתכנן “לתת לה שיחת הסבר רצינית” כשתחזור.
נועה חזרה כשהוא כבר ישן, והוא אפילו לא הרגיש כשהסתדרה שוב על הספה בסלון. בבוקר, שוב, אותה הצגה אין ארוחת בוקר, אין “בוקר טוב”, אין אוכל לעבודה. היא רק מתארגנת ויוצאת.
ביום השלישי זה כבר עצבן אותו ממש.
“תפסיקי כבר עם השתיקה הזאת!” נבח, כשהפתיע אותה בנעליה במסדרון. “פלטתי שטות, מה הסיפור? שתינו, צחקנו! את המלכה אליזבת? סבבה, סליחה! נגמר. איפה הגרביים השחורים שלי? אין זוג במגירה!”
נועה הביטה בו בשקט, במבט בוחן וריק ממש, כאילו הסתכלה על כתם עובש על הקיר לא נעים, אבל לא סוף העולם. הסתובבה, לקחה מטריה ויצאה.
לקראת שישי הבית כבר השתנה. בגדי אורי, שפעם הופיעו מקומטים בארון כשהיה צריך, החלו להיערם. במקרר כבר לא הייתה אוכל מוכן היו ביצים, ירקות, חלב אבל לא קציצות, לא מרקים, לא התבשיל שהוא אוהב. כלים שלו בכיור נאספו ותקעו. נועה פשוט הייתה שוטפת לעצמה צלחת ומכניסה לארון, שלו נערם.
בשבת ניסה לשבור את הקרח קנה עוגה וזר חרציות.
“נו, חלאס, תעזבי את השטויות,” שם את העוגה על השולחן, איפה שהיא ישבה עם הלפטופ. “בואי נשתה תה, אני רואה שאת בבית.”
היא הרימה אליו עיניים ריקות, סגרה את הלפטופ ויצאה. דקה אחרי זה שמע דלת אמבטיה נסגרת ומים זורמים.
אורי בעט את הפרחים לפח בזעם.
“שיהיה נראה אותך מסתדרת בלעדיי. אני הסתדרתי לבד לפני שהיית בת עשר! מניפולטורית…”
הזמין פיצה, פתח בירה, שם כדורגל על פול ווליום. נועה יצאה מהאמבטיה בפיג׳מה, לא שמה לב אליו, הכנסת אטמי אוזניים, ונשכבה עם הגב אליו בסלון.
עבר חודש. אורי עבר את כל השלבים כעס, התעלמות, ניסיונות שוחד אך להבין שמישהו פשוט לא רואה אותך היה קשה לו מכל. כמו להתווכח עם קיר הכדור חוזר, אבל לקיר זה לא מזיז.
המדים שלו התקמטו, המשלוחים שוברים את הארנק והקיבה. הבית מאובק כי נועה מנקה רק את מה שהיא נוגעת בו, והוא בשום פנים לא נוגע בסמרטוט.
ואז הגיעה המכה ביום שלישי בערב, חזר מוקדם עצבני מהבוס. רצה להוציא קיטור, אך מול הדממה זה נשמע מגוחך. נכנס לבנק אונליין לשלם את ההלוואה על הרכב החדש הגאווה שלו, ג’יפ משנתיים ופתאום: “אין מספיק כסף”.
הוא פער עיניים. איך לא?! המשכורת נכנסה אתמול. נכנס לחשבון רק מה שהוא העביר יש שם, בדיוק שקל לשקל בלי ההשלמות שנועה תמיד הוסיפה מהעבודה שלה. והפעם, אחרי כל התיקונים לבאמפר (שהוא עשה בעצמו) והבילויים, זה לא הספיק.
פרץ לסלון, נועה ישבה עם ספר.
“מה זה?! למה אין כסף? מחר יורד ההחזר!”
היא הורידה לאיטה את הספר.
“איפה הכסף שלך? למה לא העברת?”
לא ענתה.
“את אילמת?! הבנק ישים לי קנס!”
היא הוציאה דף מהשמיכה על השולחן, הגישה לו.
כתב תביעה גירושים.
אורי הרגיש איך העולם קורס. קרא “היחסים מופסקים… חיים משותפים לא מתקיימים…”
“את… את באמת? על מה? הרציתי שטות אחת! עשרים שנה זורקים לפח בגלל זה?”
היא כתבה במהירות בפתק, הראתה לו:
“זה לא על הבדיחה. זה על חוסר הכבוד שרק הלך והחמיר. הדירה שלי, ירושה מסבתא. הרכב שלך אבל חצי הכסף ששולם שלי. אני הולכת לאמא שלי בינתיים. יש לך שבוע למצוא דירה.”
פתאום, הכל התפרק. הדירה שהתרגל לחשוב עליה כשלו לא באמת שלו. אמא שלו? דירה צפופה בסוף רמת גן עם ארבעה חתולים ותנאים קשים.
רץ אל הארון, ראה אותה אורזת. סוודרים, מכנסיים, תחתונים הכל מסודר ורגוע.
“נועה, די, בואי נלך לטיפול זוגי! אני מבטיח להפסיק לשתות, את רוצה את זה? אקודד, רוצה? כבר מחר!”
היא לא ענתה, רק נעלה את המזוודה.
“בבקשה, תישארי עד הבוקר, נעשה סדר, אנחנו משפחה!”
היא הסתכלה עליו לראשונה מזה חודש, בעיניים חיוניות של רחמים. רחמים ככה שמסתכלים על יונה פצועה שאי אפשר לעזור לה.
שלפה את הנייד, כתבה בפתקים, הראתה לו:
“משפחה לא דורכים עליה ברבים. סבלתי עשר שנים, חשבתי שזה אופי. זו לא. זה גועל נפש. התרגלת לזה שאשאר טעית. תזוז.”
היא עברה לידו, המזוודה אחריה.
“את הרכב אני לא משאיר!” צעק, מנסה בכל דרך להיפגע.
היא עצרה ליד הדלת, לקחה מעיל, הסתובבה לראשונה דיברה, הקול מעט צרוד ענה לו צמרמורות:
“תחזיר לפי פסק דין. וגם עבור ההוצאות של העו”ד, ששמרתי לך את הבונוס שתכננת לקנות חכה. את המפתחות שים בתיבה, יש לך עד יום ראשון.”
הדלת טרקה, המנעול הסתובב.
אורי נשאר בפתח, שומע את המקרר, את הברז המטפטף שהבטיח לתקן חצי שנה. נכנס למטבח, התיישב במקומה של נועה. על השולחן היה הדף תביעת גירושים חתומה וחותמת.
הנייד צפצף: “מזכירים לך מחר חיוב אשראי…”
לראשונה בחמישים שנה פרץ בבכי אמיתי, לא על אובדן אהבה, אלא מרחמים כואבים על עצמו ועל מה שהרס לעצמו עם הפה והשחצנות.
השלושה ימים הבאים בערפל. התקשר לנועה חסום. לאמא שלה גם היא לא ריחמה. “תסתדר לבד, נועה בלחץ דם, אל תפריע לה.”
ביום חמישי התחיל לארוז. גילה שיש לו מעט בגדים, חכות, כלים, מחשב. כל האביזרים, טקסטילים, כלים הכל היה שייך לנועה. בלעדיה, הדירה נראתה תיבה קרה.
בתוך גרביים מצא אלבום תמונות ישן, הציץ עשר שנים אחורה הם מחובקים בים. נועה מסתכלת עליו באהבה. מתי זה נגמר? מתי הפסיק לראות בה אשה והפך אותה לפונקציה?
“פשוט אידיוט,” אמר לעצמו בקול רם לדירה הריקה.
ביום ראשון הוציא תיק אחרון, השליך מפתחות לתיבה. יצא מהבניין, הביט אל החלון חשוך.
הדליק את הרכב כמעט בלי דלק, הכרטיס ריק. המקום היחיד היה אצל אמא שלו. דמיין את המטבח המעשן, את הלחץ והביקורת.
היכה בידו על ההגה. כאב העיר אותו מעט. עבר על רשימת אנשי הקשר אין אף אחד שיוכל באמת להקשיב בלי לרדת עליו.
נסע לאט, ראש מורכן. מחכה לו חיים חדשים לגמרי, לבד, עם בישול, גיהוץ, ולימוד לסתום שוב לפעמים את הפה. הכי גרוע הוא בעצמו ריסק את המקום היחיד שאהב אותו באמת, בלי תנאים.
ונועה? היא ישבה בגינה אצל אמא שלה במושב, עטופה שמיכה עם תה נענע. בלב ריק, אבל שליו. את הפלאפון כיבתה. מחכה לה אמת לא ברורה, דיונים, חלוקת רכוש אבל היא כבר ידעה: היא תסתדר. כי מה שכבר הכי קשה מאחוריה לחיות עם בן אדם שמרגיש אותך לבדך אפילו בבית כבר נגמר. איפשהו בגינה שר זמיר והריח של הלילך והחופש חזק מכל ריח של ערק. לראשונה מזה שנים, חייכה באמת.
