הפסקתי לגהץ לחתי אחרי שהגבר שלי קרא למעשי “ישיבה בבית”.
מאן פה מתעייפת, רוני? משטחים? משוחחות בטלפון עם החברות? אני מגיע לעבודה מצוחצח כמו תפוח ירוק, ואת אומרת לי שהגב שלך כואב! הכאב הוא בגלל שאני נושא את כל המשפחה על הגב, בזמן שיש אנשים שיושבים בבית ונהנים מהחיים!
דוד הקיש במזלג על השולחן עד שהמזמור נשמע וקפץ על הרצפה. הקציצה שרוני אפתה במשך חצי שעה, כדי לקבל קרום מושלם כמו שהוא אוהב, נשארה שלמה על הצלחת.
רוני ענתה ליד הכיור. המים המשיכו לרוץ, לשטוף קצף מהצלחת, אבל היא לא שמעה את הרעש. באוזניה רק הדהדו המילים: “פשוט יושבות בבית”.
דוד, היא פתחה ברצף, סגרה ברכות את ברז המים ופנתה אליו. ידיה רטטו והיא החביאה אותן בכיסי הסינר. אתה רציני? חושב שאני כל היום צופה בטלוויזיה?
ומה את עושה? דוד נחת על גב הכיסא, מבטו מלא בתחתית של חוסר סובלנות שהפך לשגרה בחודשים האחרונים. אין לנו ילדים קטנים, איתן במכללה גר בדור. הדירה שלנו לא ארמון, אלא שיכרון רגיל. מה יש לנקות? יש רובוט שמגרר, מכונת כביסה, סיר בישול אוטומטי. אתה בחופשה, ואני המשכתי לעבוד כדי לשלם על “חופשה” הזאת. איך אני יכול לחזור הביתה ולראות אותך נינוחה, ולא לשמוע קינות של עייפות?
רוני הביטה באדם שלצידה חייה חצי מאה. הרתה השמלה הכחולה-שמנת שלה, קפדנית כמו קו חוט. היא נזכרה איך אתמול השתמשה במגהץ ארבעים דקות על כל קיפול, כל קו צוואר, כדי שהוא ייראה חלק כמו נייר. איך הבוקר רצה לשוק למוצרי חלב רענן, כי דוד אוהב לבנים מהחלב של משפחתו. איך שטפה אמבטיה, סידרה בגדים חורפיים, גררה תיקים מהשוק…
הוא לא ראה זאת. בעיניו רצפת נקייה הייתה ברירת מחדל, ארוחת ערב חמה הייתה תפקוד של הסיר האוטומטי, והחולצה הרכה נראתה כאילו היא גדלה על העצים בארון.
טוב, אמרה רוני באטיות. שמעת אותי. לי חופשה, אני רק יושבת בבית.
יפה, סוף סוף מבינים אחד את השני, התנפל דוד, לקח את המזלג מהרצפה וזרק אותו לכיור. תן לי מזלג נקי. ותביא לי תה חזק, לא כמו הפעם הקודמת שהייתה בטעם של קיבול.
רוני העבירה לו מזלג בשתיקה, הכינה תה בשקט. בתוכה נפל קו של קור ושתיקה. לא היה ויכוח רועש, לא הייתה ריבוי של חפצים שבורים פשוט נחלף חום של החדר וקרירות של הלב.
בערב, כשדוד, מלא וקפדני, נשכב לפני הטלוויזיה לצפות בכדורגל, רוני נזמקה לחדר השינה. בדרך כלל אז התחילה “המשרה השנייה”. דוד עובד מנהל מחלקה בחברה גדולה בתל אביב, קוד לבוש מחמיר, חפצים מתחלפים כל יום.
היא החליטה להוציא את הלוח הגיהוץ, לשים את המגהץ על הבמה, ואז הסתכלה על סל כביסה שבו ערימות של חולצותיו אחרי הכביסה מרופדות, קשות אחרי הגיהוץ, מתפות.
המגהץ גיהץ, זכרה דוד אומר. מכונת כביסה, כן?
היא כיבתה את המגהץ, קמה את הלוח והכניסה אותו לתריסת ארון. היא הכניסה את החולצות המפותלות לפינה של חדר האמבטיה.
תנוחי, רוני, אמרה לעצמה מול המראה. חופשתך כאן.
הבוקר התחיל כשגרה. דוד קם עם השעון המעורר, מתמתח, נכנס למקלחת. רוני כבר הייתה במטבח, שותה קפה. ארוחת בוקר לא הוכנה על השולחן רק ארוחת גרנולה וחלב.
איפה החביתה? שאל דוד, מנגב את ראשו במגבת.
לא הספקתי, ענתה רוני במרגיעה, גוללת חדשות בטלפון. אני עדיין בחופשה, רציתי לשכב יותר, לאסוף כוחות לפני המרצדוף של סדרות היום.
דוד חייך, חשב שהיא רק מתלוננת אחרי האירוע של אתמול.
טוב, אין בעיה. גרנולה היא גרנולה. שמע, חיפשתי בארון וללא מצאתי חולצה לבנה, עם כפתורים. היום יש לי פגישה עם המנכ”ל, צריך להיראות במיטב. איפה היא?
בסל, ענתה רוני מבלי להסיר מבטה מהטלופון.
מה, בסל? מלוכלכת?
נקייה. כבוסה. מכונת הכביסה עושה את העבודה.
דוד גרד את חזהו, חייך, והפנים שלו התחילו לצבע.
מספיק עם ההצגה. אתמול אולי הלכתי קצת רחוק, אבל זה לא תירוץ למזימה. לך ותגיהצי לי חולצה. מהר.
רוני הרימה את מבטה לעברו, לא חשה פחד, לא חישה כעס, רק אדישות.
לא, דוד. אני לא אגיהץ. גיהוץ הוא עבודה, ואני, כמו שאתה ציינת, לא עובדת. יושבת בבית. והישיבה בבית לא מחייבת אותי לעמוד ליד מגהץ במשך שעות. המכשיר מכבס, למה שלא יגיהץ? או אתה? אתה גבר, אתה נושא עלייך את כל העול. המגהץ לא יותר כבד ממנהלת המשפחה.
אתה מתעלף?! צעק דוד. יש לי פגישה! איפה החולצה המגוהצת?
במגירה, שם כל היתר.
דוד ניסה לשאת את המגהץ, נפל, קרא, ניגן, ובמשך עשר דקות חזר אל הרף עם חולצה שהקמט שלה על החזה היה ישר, והקול של הכתף מתכופף לכיוונים שונים.
תודה, רוני! קרא בקול רם. הצלת אותי!
הדלת התנפצה, הכוסות ברשת רטטו. רוני השתהתה בקפה והלכה לארגן את היום שלה נרשמה לחדר כושר במרכז העיר, משהו שהיה חסר בזבזנות הבית, וקבעה פגישה עם חברה. חופשה היא חופשה.
בערב, דוד הגיע חמור יותר מהסערה. החולצה שלו נרטבה יותר ויותר, נראה כאילו הוא נשאר לילה בתחנת רכבת.
איך היה? שאל, זורק תיק בפינה. המנכ”ל הצביע עלי כל הפגישה. שאל אם אשתי חולה שאני במצב כזה.
מה תגבת? שאלה רוני.
אמרתי שאשתי משחקת פמיניסטית. יש משהו לאכול או נאלץ להסתפק במזון יבש?
קפיצה קפואה במקפיא. יופי של “קפיצי”.
דוד נגרר בקשקשת, אבל לא היה כוח לריב. הוא הכין לעצמו קפיצות, אכל מהסיר והלך לחדר השינה, סגר את הדלת ברעש.
חלפה שבוע. הדירה נכנסת לתוהו ובוהו. רוני ניקה, קראה, ניקה קפלים, אך הקסם של הבית נעלם מגבות חדשות שצמחו באמבטיה, ריח של עוגות, וגיהוץ של בגדים.
דוד סבל. הוא ניסה ללבוש את הפריטים הישנים מהארון, אך מלאי המלאי נגמר. הוא נאלץ ללמוד לעבוד עם המגהץ. אך הוא גרם לכלים להראות צהובות, חולצות קיבלו גוונים צהובים, הוא שרף חור בג’קט האהוב עליו וקרא מרדף למולדת.
רוני פרחה. היא פתעה כמה שעות פנאי, קראה ספרים, הלכה לפארק, קיבלה תסרוקת חדשה, הפתיעה את עצמה שהכתף הישנה נעלמה.
ביום שישי בערב, דוד חזר הביתה עם קולגה, יעקב לוי, שהוא הודיע עליו שבוע לפני. רוני שכחה להודיע.
רוני! קרא דוד בקול שמח מדומה. קבלו את האורחים! אנחנו חוגגים את הדוח!
רוני יצאה לחדר, לבושה בחולצה ביתית יפה ואיפור עדין.
ערב טוב, יעקב, חייכה.
איזה כיף שיש לך אשה כזו! חייך הקולגה. פורחת ומריח טוב! אתה סיפרת שהיא חולה.
דוד חייך וגרר את האורח למטבח.
תכנן, תכנן… רוני, תוציאי משהו לשולחן קפוצ’ון, מלפפונים, משהו חם.
רוני המשיכה לחייך.
דוד, שכחתי. אין לנו משהו. לא בישלתי היום. אפשר להזמין פיצה או רולים? המשלוח היום מהיר.
איך לא בישלת? נדהם דוד. אורחים!
לא קישרת לי, וגם אני הייתה בחופשה. הייתי בקולנוע.
יעקב לוי הרגיש שהמצב מתוח וניסה למתן:
אל תדאג, דוד, פיצה זה רעיון מצוין! אני אוהב “פפרוני”.
דוד ניגש לטלפון והזמין פיצה. הוא היה על קצות רגליו, ראה את חולצתו הקמטומה, ובכל זאת חייך.
אבל כשהאורח יצא, דוד נפל על קירות.
אתה משחיע אותי! לפני קולגה! הוא יספר לכולם שאני גר במזבח ואוכל פיצה מקופסה!
מה הבעיה בפיצה? שאל רוני. טעימה, ולא צריך לשטוף כלים. אתה אמרת שהבית לא צריך בעיות.
תתחיל לגהץ! צעק הוא. אני הולך למשרד ונראה לי כיף כשאתה מתבונן באטימות של השרשרת.
תגיד להם האמת, דוד. תגיד: “אשתי יושבת בבית ואני מניע אותה לא להתעייף. ולכן אני מגהץ בעצמי”. הם יבינו. הם מודרניים.
אני לא יודע לגהץ! אני גבר! אין לי ידיים לכך!
אז שכרי מטפלת ביתית.
מי?
מישהי שתכבס, תנקה ותגהץ. העבודה שלך לא שווה והייתה רק “ישיבה בבית”. חקירת המחירים גיהוץ של חולצה אחת עולה בין שלוש למכפלה של מאה ושמונים ש״ח. אצלך שבע חולצות שבועיות, כולל מכנסיים וטישרטים כעשרת אלף ש״ח בחודש רק למגהץ. ניקיון עוד עשרים אלף. בישול חמשים אלף.
את משוגעת? לחש דוד. חמישים אלף? זו שליש מהשכר שלי!
כן. ואני עשיתי את זה בחינם. והייתי מקבלת הרכבות. מתמטיקה לא משקרת, דוד. אם אינך מעריך את החינם, עליך לשלם מחיר שוק.
דוד נפל על הספה, מבטו נסחף למחשבה של רתמים ישנים.
רוני, זו משפחה אמר בחשאי. במשפחה לא סופרים כסף על מרק.
במשפחה, דוד, מכבירים את המאמץ של כל אחד. וכשאחד מחשיב את עצמו למלך והשני לחפץ שקט, זה לא משפחה זו ניצול. נמאס לי להיות בלתי נראית עד שהיא מפסיקה להתקיים.
רוני הלכה לישון בחדר האורחים, חיפשה מרחב אישי.
סופ”ש עבר בשקט קבור. דוד הלך על הדירה, חסר מנוחה. בשבת ניסה לגהץ מכנסיים והשריפה אותם לחלוטין. ביום ראשון ניסה לנגב את הכיריים שמלאו קפה ושבר ציפורן. הוא גילה שהאבק מצטבר לא פעם בשנה, אלא תוך שניים. אסלה לא מנקה את עצמה. פח האשפה, אם אינם מוציאים, מריח.
בבוקר שני, רוני קראה ריח של שריפה? לא, ריח של משהו טעים, אך מעט שרוף. היא יצאה למטבח. דוד שם במגוון, בחליפה, ניסה להפוך פנקייקים.
בוקר טוב, גרגר בלי להסתובב. החלטתי להכין ארוחת בוקר.
רוני ישבה לשולחן.
למה?
דוד כיבה את התנור, הציב שתי פנקייקים שחורים בצד אחד והניחם לפני רוני.
רוני, טעיתי.
הוא ישב מולו, ראשו נחת.
אני אידיוט. חשבתי שהדבר הזה קורה מעצמו. תמיד חייכת, הבית נקי, האוכל טעים. הייתי רגוע, עד שהפסדת. מצטער.
הוא הרים את מבטו אליה. הפנים שלו נראו אשם, השיער מבולגן, קמטים סביב העיניים.
אתמול גיהצתי חולצה לשעה. הגב נפל לי. אתה גיהצת חמש חולצות! אני לא יודע איך עשית את זה. תסלח לי. אני לא אומר יותר שאת יושבת בבית. את עובדת. ואני לא הערכתי את זה.
רוני הרגישה שהקרח בתוכה נמס. היא לא חיפשה מטפלת, לא כסף, אלא רק “תודה” אנושית והבנה.
תיאכלי פנקייקים, אמר הוא. הם לא כמו שלך, אבל ניסיתי.
רוני לקחה נגיסה. הפנקייק היה גומי, בטעם שמן שרוף, אך הוא היה הטוב ביותר שהיא אכלה במשך חודשים.
תודה, דוד, היא אמרה. טעים.
רוני, הוא חייך. אפשר לבקש? היום יש לי פגישה חשובה. אפשר לגהץ לי חולצה אחת? בבקשה. אני לא אשאיר לך את הכל. קונה לי מדיח כלים גדול, כדי שלא תצטרכי לשטוף ידיים על כל דבר. ונזמין ניקיון מקצועי פעם בחודש, כדי שלא תצטרכי לשטוף חלונות.
רוני חייכה בפעם הראשונה בשבועיים, בכנות אמיתית.
בסדר, תביא לי את החולצה. רק אחת.
רק אחת! קפץ דוד. את המיטבית! אני אוהב אותך, מריה.
הוא ניסה לחצות לחדר, ורוני סיימה את הפנקייק השרוף וחשבה שלפעמים מהפכה קטנה נדרשת כדי לאזן את המדינה הגדולה שנקראת משפחה.
חצי שנה עברו. דוד לקח את המילה קנה מדיח כלים והזמין ניקיון קבוע. הוא גם, כשעוטף חולצה חדשה, ניגש לרוני, מנשק אותה על הלח ותומר: “תודה, אהובה, את הקסם שלי”.
ולכן, אולי, היה שווה לשבור שבועיים של חולצות בלתי מגוהצות. אהבה היא לא כשאתה מקבל שירות, אלא כשאתה רואה, מעריך ושומר על המאמץ של האחר.
