אמא, למה החולצה הכחולה שלי לא מגוהצת? ביקשתי ממך, יש לי מחר ראיון עבודה קולו של הבכור, נועם בן ה-25, הדהד מהחדר כמו משפט שחוזר כל לילה בחלומות; עירוב בין תביעה לרחמים שלא סותרים זה את זה אפילו לרגע. וחוצמזה, נגמר לנו האבקה? כל הגרביים שלי נערמו בפסגת האמבטיה כמו הר הכרמל תחת ענן.
רוני עמדה בכניסה, ידיים כואבות משקיות שהעיקו יותר ממה שנדמה, כתפיה מתוחות אחרי עשר שעות במעדניה ברחוב אבן גבירול, ורק שכלה חושבת: “מתי זה ייגמר?”. היא שחררה את השקיות, נשימתה נעתקת. במראה ניצבה אישה עייפה, שהעיניים שלה שכחו איך להאיר דברים פשוטים.
מהמטבח נשמע רעש כלים: יונתן בן ה-22.
אמא, קנית לחם? נשארה רק הפסטרמה שאכלתי עם נועם, בלי לחם זה בכלל לא יוצא לי ברור, צעק, הפנים שקועות במסך, לא מסתכל עליה בכלל. המרק התקלקל אז שפכתי, רק לא ניקיתי כי נדבק פצצות. תכיני חדש? אפילו לא חמין, מתגעגע לשַקְשׁוּקָה האדומה שלך.
רוני חלצה נעליה וסידרה אותן, ואז משהו בפנים נקרע. חוט הסבלנות, שתפר אותה לשגרה הנצחית, ניתק בפתאומיות ורעם בתוך המוח. היא נכנסה למטבח. יונתן הסתער על הסנדוויץ’ החדש, שולחן מלא פרורים ועיגולים של תה, עטיפות חטיפים. בכיור הר אימתני של כלים, מזכרת מוזרה מ”שפיים” בביקור בתל אביב.
ערב טוב, מתוק, היא לחשה.
יש לחם?
כן. במכולת.
יונתן הרים עיניים, מופתע כאילו משהו בחוקי הפיזיקה התהפך.
מה, לא קנית?
לא קניתי. גם חולצה לנועם לא גיהצתי. אבקה לא הבאתי. וגם לא אעשה שקית שקשוקה.
לתוך המטבח נכנס נועם, בדיוק במכנסון ותו לא, כאילו ערב זה בוקר.
אמא, אני רציני עם החולצה! אני לא יודע להפעיל מגהץ, תמיד ישר הקו יוצא במקומות הלא נכונים.
רוני התיישבה על השרפרף. היא בחנה את שני הבנים הבריאים שלה. נועם גבוה, שרירי, כבר שנתיים בסיים תואר, עובד קצת בהיי-טק אבל את הכסף שופך על פלייסטיישן וטיולים. יונתן סטודנט, עובד בשליחויות, אבל בבית כמו עובר. כלום.
שבו, אמרה בקור רוח לא מוכר. הבנים התבוננו אחד בשני, אמא לא נשמעה ככה מעולם; אולי בחלום.
אני בת חמישים ושתיים. עובדת פול-טיים, מחזיקה דירה, אוכל, הכל. אתם גברים, לא ילדים, לא נכים. והפכתם אותי לעוזרת בית.
הנה זה שוב מתחיל, גלגל נועם עיניים. מה, אנחנו גם עובדים. את אמא, תפקידך להחזיק את הבית. זה טבעי.
“טבעי” שקיבלתי מנוחה וכבוד. מהיום, האש במטבח נכבית. אני פותחת בשביתה.
שביתה? גיחך יונתן, גלידת שביתה?
אני אוכל לבד. מכבסת רק לי. מנקה מה ששלי. תרצו לאכול? תבשלו. רוצים מכנסיים נקיים? תלמדו לכבס. יוטיוב בעדכם.
חדר המטבח התעטף בשקט מבעית. ציפו שתתפור סינר, תקפוץ לעמוד ליד הכיריים ולשיר באידיש כמו פעם. אבל רוני הלכה לחדרה, עם יוגורט, תפוח וגבינה. דלת נסגרה סופית.
הערב הראשון חלף בשקט מוזר. בנים הזמינו פיצה, קופסאות פזורות, בלילה משחקים עד הבוקר. רונינקברה בספר באמבטיה עם קצף תחושת שחרור משונה, מפחידה. לראשונה מאז שהייתה נערה בתיכון ברחובות.
הבוקר שאחריו: צרחות שוברות דממה.
איפה המגהץ הזה?! אמא! אין לי זמן!
רוני יצאה, כבר מוכנה לעבודה, שיער מסודר, ריח בושם חדש.
אמרתי בארון בכניסה, מדף תחתון.
מצאתי. לא מחמם! הרסת אותו!
שימי בשקע ותמלא מים.
אני מאחר! תגהצי רק הפעם, בבקשה אמא!
לא.
והיא יצאה. הלב נצבט, אבל המוח נזף: “אם תשברי עכשיו הלך הכל”.
בערב חיכתה לה דירה מסריחה. טיגון שרוף, משהו חמוץ. המטבח – שדה קרב: מחבת עם חביתה פחם חרוכה על שולחן, ניילון שרוף לתוך הפלסטיק, הר כלים מוכפל. הרצפה דביקה. יונתן – רעב וכעוס.
מה, זה התעללות. אין כלום לאכול, יש רק היוגורטים שלך.
יש מלא חנויות. כסף יש לכם.
לא יודעים לבשל פסטה! יוצא סיר דייסה!
תקראו הוראות. אתם יודעים לקרוא.
רוני משכה מחבת לפינה, פרשה מפה נקייה לעצמה והתחילה לאכול סלט. הבנים נראו כמו כרישים במעגל. היא לא התייחסה.
טוב, הכריז נועם. אם את לא אמא כמו שצריך, אנחנו… לא יודעים מה, נעלב.
תעלבו. מגיל שמונה עשרה אני אמא מרצון, לא מתוקף חוק.
את אגואיסטית! צעק יונתן.
עדיף להיות אגואיסטית שבעה ושקטה.
שלושה ימים של מלחמת חורף: הלכלוך משתלט, נייר טואלט נגמר ואף אחד לא מביא חוץ ממנה, שמביאה רק לעצמה. הזבל גולש. מתבשלים על שווארמות, עוטפים כל פינה באריזות.
רוני התאפקה. הבטן כואבת לראות את הבית הופך לחורבה, אך בולעת הכל. ידעתי שזה ריפוי; מר צריך שיהיה נורא.
ביום חמישי: היא קמה חולה, מחליטה להישאר במיטה, מתקשרת לבוס מהחנות במרכז תל אביב, חולה לגמרי.
בצהריים, הבנים מתעוררים:
אמא, את חולה? בא יונתן להיכנס.
כן.
יהיה צהריים?
חום 38, יצא מהחדר.
הם שלחו לחשושים מהמטבח.
באסה. מה עושים? רעב לי.
בוא נזמין.
אין לי שקל, זרקתי הכל על סניקרס.
גם אצלי כלום, עד המלגה.
פסטה?
ננסה. איפה מלח?
היא נרדמה. מתעוררת לריח חרוך, משתנקת, רצה ברגליים כושלות למטבח. הסיר שחור, דבוק. מים מזמן ברחו. הבנים נבוכים.
הלכנו חמש דקות “לסיים משחק בדוטה”! מתרץ יונתן.
פתחו חלון! צווחה וקורסת על כיסא, עוצמת עיניים ופורצת בבכי מתוך עומס חלומות שקרסו.
הבנים קפואים. אף פעם לא ראו אמא ככה שבורה לגמרי, מקופלת בפליז עבש.
אמא, בחייאת, לא נורא, נועם מנסה לגעת בכתף. נקנה חדש.
לא הסיר אכפת לי! צווחה דרך הדמעות. אתם! בלעדי, תלכו לאיבוד! אם קרה לי משהו תרקבו כאן. גידלתי שתי טפילים, זה מה שיש!
בוכה עד שהתעייפה, קמה ונסגרה בחדר.
בערב, לא יצאה. כלום לא מעניין. מטבח מחניק עשן.
בשמונה דפיקה עדינה.
אמא, ישנה?
לא.
הבאנו תרופות, נועם השיג מחבר. תראה תרופה, סוכריות למציצה, תרסיס ויטמין.
רוני מסתובבת. יונתן מושיט שקית, מאחורה נועם עם מגש: תה עודף שחור ובייגלה עם נקניק עבה וגבינה יפנית מרוחה בטעות. אבל זאת ארוחה.
תודה.
אה, וגם… ניקינו קצת. שטפנו כלים, נשברו שתיים, סליחה, הרצפה גם.
היא לוגמת תה חם, בגרון צורב אבל הלב מתחמם.
צלחות שבורות מזל.
יומיים של מחלה: לא מושלמים. כל חמש דקות צלצול מהמטבח: “איפה אבקת כביסה?”, “צריך לשטוף אורז?”, “איפה ספונג’ה?”.
הכינו מרק מוזר חצי מרק עוף, חצי מים, תפוחי אדמה ענק, גזר כמעט חי, אבל הכינו לבד. נועם גיהץ לבד, עם כתם חדש, ויצא לטייל גאה.
כשחזרה, ראתה לוח על המקרר:
“שני, רביעי, שישי: נועם (כלים, זבל). שלישי, חמישי, שבת: יונתן (רצפה, סופר). ראשון משמרת זוגית”.
מה זה?
לוח תורנויות, ענה נועם. הבנו כנראה, את צודקת. לא נעים כבר. אנחנו בוגרים, את חסרת חיים.
תעמדו בזה?
נשתדל. יונתן אפילו חיפש בגוגל איך מטגנים תפוחי אדמה עם קרום, מסתבר שאסור לערבב.
רוני חייכה, לב ראשון שהתחמם באמת.
חודש עבר. לא מושלם, היו ריבים, זבל, תורנויות חצי-נשכחות. אך “נכות ביתית” נסוגה.
רוני שמה לב שלא רק הבית השתנה גם היא. פתאום הולכת לבריכה, נפגשת עם חברות כל שבוע ולא פעם בחצי שנה. והתחילה שוב לתפוס מבטים של גברים שלא קיבלה עשרות שנים.
יום שישי, חוזרת מהבריכה, הבנים מבשלים במטבח.
מה זה?
מכינים ארוחה חגיגית. לנועם משכורת ראשונה מהעבודה החדשה. חוגגים. צלי בחציל וגבינה.
בעבודה חדשה? שואלת.
כן. ההוא בראיון לא קיבל אותי כי באתי עם חולצה מקומטת. הביך אותי. אחרי זה למדתי, מצאתי עבודה אחרת, התכוננתי. עכשיו לוגיסטיקה.
אני גאה בך.
בואי, תאכלי, משך כיסא. יין? הבאתי אדום טוב.
שבתו ביחד: הצלי טיפה יבש, בצל עבה, אבל עבורה הטעים שבטעימים. ראשה התרונן מגאווה; הם למדו, אולי לראשונה, להיות שותפים, לא אורחים.
אמא, חשבנו חיים לבד זה יקר וקשה. אבל לגור בבית כטרמפיסטים זה מביך. נגייס שליש לכל הוצאות: שכר דירה, אוכל. נשמע הוגן?
הוגן מאוד.
ועוד משהו, העיר נועם. מצטערים על כל החורבן. לא שמנו לב לכמה את עושה. חשבנו הדברים פשוט קורים. קסם.
נגמר הקסם, בנים. מתחילה מציאות.
פה ושם יש פליטות ישנות. יום אחד מוצאת גרב מתחת לספה. פעם הייתה מלקטת בשקט. עכשיו קראה ליונתן.
שלך?
אופס. מסתדר.
רוני הבינה: הקרבן שלה לא עשה את בניה מאושרים, רק תלויים. הקשיחות שבתחילה נראתה אכזרית הייתה מתנה. היא לימדה תכלית של אהבה: אמונה שהאדם יכול לדאוג לעצמו.
כשהחברות מקטרות על הילדים ש”לא עוזבים את הבית”, היא מחייכת מסתורית.
ניסיתן פשוט להפסיק להיות השירות שלהן?
איך? הן נבהלות. הם יאבדו!
לא יאבדו. רעב זה מורה טוב, וחולצה מלוכלכת היא מגיהץ טוב. מניסיון.
שישי בערב, רוני מתלבשת להצגה. שמלה חדשה, שפתון אדום.
לאן את פורחת, אמא? צוחק יונתן.
לדייט. עם עצמי ועם האמנות. הארוחה במקרר. יותר נכון, החומרים במקרר. מתכון בגוגל. אתם כבר לא ילדים.
היא יוצאת לבניין, ריח לילה בתל אביב של יוני מתערבב בהקלה שלא הכירה שנים. לא עוד עוזרת. היא אישה. עם בנים נהדרים שלמדו סוף־סוף להעריך אותה.
זה היה ניסוי והפתיע אותה. היא קיבלה חיים חדשים. ולפעמים, כדי שממלכה תתייצב, מספיק רק קצת כאוס, נכון וקטן, ובמקום להיעלם פתאום מתחדשים.
