יומן תל אביב, ערב פתיחת פסטיבל המוזיקה הקלאסית הבינלאומי באולם התרבות ע”ש היכל מנחם.
השם שלי רועי ברקאי, ולחיי העיר הלבנה אני רגיל. דווקא בערב הזה, כשמנורות נמל תל אביב מנצנצות על חוף הים התיכון והקהל האלגנטי מתאסף בבגדי ערב, אני מוצא את עצמי לא בין המוזיקה שאני רגיל אליה, אלא בצומת המשלבת את התרבות הישנה עם שורש חדש.
בערב הפסטיבל היו שם טובי המוזיקאים מהעולם, כולם סביב במה שמוקדשת “רק” למוזיקה אירופאית קלאסית בטהובן, מוצרט, באך, אך מי שבאמת ריתק אותי הפעם היה הפסנתרן הנודע מדנמרק, הרי לוינסן, בן השישים במעיל שחור ושיער כסוף מדויק. הוא סיים זה עתה ביצוע משובח לקונצ’רטו של מוצרט וזכה למחיאות כפיים עזות, אך דווקא בשורה האחרונה, כמעט בצל, עמדה בחורה צעירה. שמה הייתה גיאורה שפר, בת 25 משדרות. לבושה שמלה מסורתית בצבע תכלת ולבן, בידיה כלי שנראה תלוש מכל מה שהתבמה הורגל אליו עוד ישראלי קטן. לא סתם עוד, אלא כזה שעבר במשפחתה מדור לדור.
גיאורה הוזמנה ע”י מארגני הפסטיבל לייצג דקה של מוזיקה מסורתית ים-תיכונית אחרי שלוש שעות של קונצרטים אירופאים גימיק קטן, מחווה פוליטית מהסוג שהקהל פחות מתרגש ממנו. אבל היא באה משדרות, עיירה בדרום שבה לא עוד ולא רק מנגנים באירועים שם המוזיקה היא דרך חיים, נשימה ושמחה וכאב כאחד. סבא שלה משה סיון היה נגן העוד הנודע של הנגב, והוא זה שלימד אותה לגשת לכלי הזה בלב, לא ביד. “לא מנגנים באצבעות, מנגנים בלב”, הוא היה אומר. כל פריטה היא סיפור לכשעצמו סיפור של הארץ, של העם, של אותם אנשים שבאו מאפריקה, פלסטינה, תימן, ושל קומבינה ישראלית שבוראת זהות חדשה.
סבא מת לפני חצי שנה. במותו השאיר לה את העוד, הכלי ששרד חתונות ולוויות, העציב וגם ריגש. “הביאי אותו לעולם, גיאורה. תראי להם שהמוזיקה שלנו לא פחותה משלהם. היא אחרת, אבל ערכה שווה”, אמר. גיאורה התבוננה בהרי לוינסן שמברך את היושבים שוב ושוב בביטחון שקט.
התקשיתי להשתחרר מהעוקץ הביקורתי שלו, כששמעתי אותו מסביר, “ופון זה אחרי. עכשיו מגיעה מוזיקה עממית?” שאל בזלזול. “כן, אדוני,” השיב המנהל, “בסיום, גיאורה תנגן ותשיר ספירלה ים-תיכונית מסורתית.” הרי הביט ישירות בגיאורה בעיניו הכחולות, חודרות וקרות, כאילו סוקר אותה לא מתוך התרגשות אלא תמיהה וזלזול. “עוד ים-תיכוני, קראתי על זה רעש חסר טכניקה, לא? פריטות פשוטות בלי הרמוניה עמוקה, חסר מבנה. לא ממש מוזיקה פורמלית,” אמר.
הדם של גיאורה רתח היד התהדקה לה על העוד של סבא, הכלי שנשמע בחתונות ובאזכרות, שסיפר על עם. אך המנהל צחק נבוך. הרי המשיך בחיוך מתנשא, “אל תחשבי שאני מפקפק. פולקלור הוא יפה, יש לו מקום, בידור עממי אבל מוזיקה קלאסית דורשת שנות לימוד, תיאוריה, טכניקה.” “עם כל הכבוד, אדוני,” קטע אותו גיאורה, קולה רועד לא מהפחד, אלא מהכעס. “לספירלה יש מאות שנות היסטוריה, שורשים מגוונים, מבנה, עומק.” הרי נפנף בידו: “ילדה, אני לומד מוזיקה 40 שנה. תרבות עממית אינה עומדת ברמה הטכנית של מוזיקה רצינית.” הפנה כתפו, “שיהיה בהצלחה. אני בטוח שהקהל המקומי ייהנה.”
גיאורה נשארה קפואה, הדמעות שורפות. המנהל עוד ניסה לנחם “אל תקשיבי לו. זה אירופאי, הם חושבים שהמציאו את המוזיקה.” אבל במוחה רק סבא, הלילות הארוכים שבהם לא רק למדה לנגן למדה לגעת בנפש של עצמה ושל אחרים. היא נכנסה לחדר הלבשה קטן, שונה כל-כך מהחדר המפואר שבטח הוקצה להרי. התיישבה, העוד בידיים. “רִעַש חסר טכניקה” כך ראה הרי את המסורת על כל כליה. כך ראה את מה ששומר על זהות של עם.
עצמה עיניים חזרה אל הילדות, אל הבוקר המתוק של שבת בשדרות, לפריטה על עוד של סבא תחת עץ הברוש, האנשים מתאספים, רוקדים, שרים, מאולתרים שירה שמופיעה מעולמות כואבים ושמחים. “זה לא רק צליל,” סבא אמר לה, “זה תפילה, זה דיבור עם האל, עם האבות, עם האדמה.” היא פקחה עיניים, בנחישות איש לא יקטין את מורשתה. המוזיקה לא נמדדת במסובכות של סימנים על דף, אלא ביכולתה להגיע לנפש.
נקישה בדלת מירית, מארגנת הפסטיבל, באה להרגיע. “עוד עשר דקות, את מוכנה?” “כן,” הניפה את העוד, מבטה החלטי. כשהחלה לנגן, רעדה קלות ציפיות נמוכות, מבטים מבטלים, מבוכה. היא הרגישה שהקהל רואה בה סקרנות אקזוטית, לא אומנית. נשמה עמוק סבא איתה, כל הדורות, הסיפור היהודי והתימני, המרוקאי והפולני מתערבבים באצבעותיה. הצליל הראשון עלה עדין, לא מתוחכם כמו הפסנתר, אלא גולמי, אנושי.
בשלוש השורות הראשונות הרי ישב, מופתע מההבעה. לא הבין איך מוזיקה “פשוטה” יכולה לגעת בו. גיאורה נסחפה ידיה נעו במהירות, תשוקה, קצב שונה ממה שהכירו כולם. ואז פרצה בשירה “דרך הרחובות של שדרות, אלך ולא אשוב, ואם לא אחזור בחיים, אחזור אחרי.” הזמרת האוסטרית הרימה מבט: לא קול אקדמי, אלא חוויה אמתית. והאולם התכסה בסיפור, לא כתוב אלא נאמר.
הרי התקרב, ראשו בוהה, לא מתוך תחרות אלא מתוך השפלה עצמית קלה האם שכח את האומנות שבפשטות? גיאורה אילתרה שורות: “האירופאי קורא לזה רעש, אך העוד שלי שר מה שהפסנתר שלו הפסיד.” תנועה בלתי מוסברת באולם, נימת שמחה וטרנס. את לא רק פורטת, את לוחמת. ולאחר שירה נוספת: “המוזיקה לא כתובה בתווים. היא חרוטה על לבבות סבא שלי.”
הצהרה חריגה בלב אירוע בינ”ל הסימפוניה האנושית של קהילה מודרת. המזמור עלה “הידיים שלי כהות כמו אדמת הנגב, אין לי תעודות, אך הלב יודע מה אני פורט.” מירית בכתה מאחורי הקלעים. הרי, שמבחין בכך, נסחף, דמותו נמסה, סוף סוף מאפשר לעצמו לבכות. כל מקום בתיאטרון הפך אבן דרך למסע התרופפות חומות. שוב קצב, שוב קצב, ובסיום, גיאורה נעמדת, רוקדת על הבמה רגליה מסמנות פרק, העוד מלווה, הגוף הפך לכלי מתווך בין שירה, פריטה וריקוד.
באולם דממת המתנה. הרי קם, מוחא כפיים בפראות, אנשיו קמים אחריו, סוחפים את כל הקהל למחוא כפיים שטרם נשמעו שם. הוא הולך אל גיאורה, עולה לבמה, ברכיים מתפקקות, ומול כל הקהל היהודי, מניח את ברכו בפניה. “סלחי לי,” קרא בעברית מגומגמת, “הייתי עיוור וגאה מדי. ארבעים שנה אני לומד, והלילה לימדת אותי שהמוזיקה בלב.”
גיאורה בוכה איתו. הרי נותן לה את ידו, “תלמדי אותי עוד ים-תיכוני, אם אפשר?” “רק תנאי אחד,” עונה, “אל תקרא לי מורה. אצלנו כולנו תלמידים ושותפים לדרך.” המנהל נלהב, “נגנו יחד!” הרי מסכים, מתיישב בפסנתר, גיאורה עם העוד לידה. הם מתחילים גיאורה ניגנה פתיחה ל”הלילך”, שיר יהודי-צפון אפריקאי שעבר דורות, הרי משלים בצלילי רקע. הם מנגנים-שרים יחד: “כל היודעים אותי, כל הצועקים ברחוב, שרים ורוקדים כאילו החיים קצרים.” רגע של חיבור אמיתי נוצר, צירו של זמן נשבר.
הקהל פרץ בבכי גדול, בזעקות “ברבו”. בחיבוק שנרקם ביניהם על הבמה נסגרה היסטוריה של תרבות וישראליות. הרי אמר בלחש: “תודה על האומץ לפרוץ את מסכת העיוורון שלי.” “תודה על האומץ להודות בטעות זה דורש יותר מכל טכניקה מוזיקלית,” השיבה גיאורה.
סבב תקשורת התחיל וידאו על הרי כרע מול גיאורה הפך ויראלי. העיתונות בארץ ובעולם חגגו “פסנתרן בינ”ל למד שיעור בענווה ממוזיקאית ישראלית.” הרי נשאר שבועיים בשדרות, בכל ערב הולך עם גיאורה והנגנים, לומד על המורשת, הלימוד הקהילתי, הספונטניות. סבא משה יושב בצד, עונד את העוד הישן, “מוזיקה היא כמו נהר, אם תקפיא אותה היא מתה.” “40 שנה אני משייף טכניקה,” אומר הרי, “ושכחתי את הלב.” “הטכניקה היא רק כלי,” מוסיפה גיאורה, “לא מטרה.”
במסיבת עיתונאים בתל אביב, הרי אומר: “הגעתי לכאן גאה, מתוך מיתוס אירופי, אך קיבלתי מתנה שבלב. המוזיקה הקלאסית לא יכולה להגדיר באמת מהו רגש, מהי היסטוריה. מסורת יהודית-ישראלית היא מגדלור של אמת. חינוך פורמלי הוא כלי, לא חזות הכל. סבא משה סיון אף פעם לא קרא תו אבל היה מורה אמיתי. ואני עם הדיפלומות הייתי התלמיד.”
מכאן אני יוצא עם למידה מוזיקה היא לא רק מה שנכתב או נלמד. היא מה שמחבר, שמרפא, שמזכיר לנו שאנחנו בני אדם בראש ובראשונה. הלב האמיתי של הנגינה הוא בנפש, לא בתעודה וזו המורשת שניקח הלאה, בארץ ישראל וגם בעולם.
