מאיזה זמן הבן שלך כבר לא מדבר איתך? שאלתי את שכנתי הוותיקה, ובאותו רגע נשבר לי הלב.
עברו כבר שש שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה, ענתה בקול שקט. אחרי שהוא ואשתו עברו מירושלים להרצליה, הוא לפחות התקשר אליי מדי פעם, אבל עם הזמן גם השיחות נעלמו. פעם קניתי עוגת שוקולד בשביל יום ההולדת שלו, לקחתי אוטובוס והגעתי עד הדלת שלהם… בנקודה הזאת היא השפילה עיניים והדמעה הבהילה גם אותי.
ומה קרה אז?
כלתי פתחה את הדלת, ואמרה שאין לי מקום אצלה. הבן שלי עמד מאחוריה, לא אמר כלום. רק הביט בי כאילו אני אשמה בכל, ואז התחמק ממני. מאז לא פגשתי אותו שוב.
והוא אף פעם לא התקשר? שאלתי, מתקשה להאמין.
פעם אחת התקשרתי אליו, כשמכרתי את הדירה בת שלושה החדרים במרכז תל אביב והעברתי לדירת שני חדרים קטנה בבת ים. ברור שנתתי לו חלק מהכסף. הוא בא, חתם על המסמכים, לקח את השקלים… ומעולם לא חזר אליי.
את מרגישה בודדה, או שכבר התרגלת לבדידות? שאלתי אותה.
אני מסתדרת! כשהייתי צעירה, נשארתי לבד לגדל את הבן שלי, אבא שלו עזב אותי לטובת אישה אחרת ועבר לראשון לציון. אני גידלתי את הבן לבד, עם הרבה אהבה ואכפתיות. כשהתבגר, סיפר לי שהוא רוצה לשכור לעצמו דירה שמחתי בשבילו, חשבתי שהוא הופך עצמאי. לא הבנתי שאשתו היא זאת שלחצה על כך, שהם יהיו רחוקים כדי שאף אחד לא יפריע להם. אחרי זמן מה היא נכנסה להריון.
את מספרת את זה כל כך פשוט… את לא כועסת שהוא עזב אותך בגיל כזה? הופתעתי מהשלווה בפניה.
כבר התרגלתי. אני דווקא אוהבת את הדירה החדשה; יש לי מספיק כסף לכל הצרכים שלי. בכל בוקר אני קמה, מרתיחה מים בקומקום חשמלי, והתיישבת לי על המרפסת עם ספל תה ומביטה בבת ים שמתעוררת. כשהייתי צעירה, רק ייחלתי לבוקר שבו אוכל לישון עד מאוחר אז עוד עבדתי בשתי עבודות כדי לפרנס. חלמתי להיות מוקפת במשפחה גדולה בזקנה, אבל כנראה נגזר עליי להיות לבד.
למה לא לגדל חתול או כלב? משתעשעים יחד…
את יודעת, ילדה יקרה, גם חתולים בסוף עוזבים אותך, וכלב זה אחריות גדולה, אני לא יודעת אם אתעורר למחרת בבוקר. אי אפשר להכניס הביתה מישהו שלא אוכל להגן עליו. עשיתי מספיק טעויות, די לי במה שיש…
אישה יקרה נלחמה בדמעות, עד שהפסיקה להילחם ונתנה לבכי לשטוף אותה.
ילדים יקרים, אל תעזבו את ההורים שלכם לעולם! אתם חלק מהם, וברגע שהם נעלמים משהו מכם הולך איתם.
