תקשיבי, לפני שנתיים בערך, התחלתי לארוז מזוודה אחת בשבילי ואחת בשביל הילד שלי. התקנתי כסא בטיחות באוטו, לקחתי מחמם קטן כזה, ונסעתי עד לבית המשפט כדי לקבל את אישור האפוטרופסות.
אחרי כמה שעות כבר היינו בדרך לחדר של הבן שלי. זה היה היום שבו סוף סוף התאחדנו. כל השבוע נהגתי הלוך חזור שישים קילומטר לראות אותו ולחזור שוב הביתה. שבוע שלם, כזה שנראה שאין לו סוף.
הוא היה אז פיצי ממש. הייתי משכיבה את רותם על הבטן וחולמת שהיא בתוכי. כאילו היא באמת שלי. כנראה שגם היא הרגישה ככה. ברגעים האלו הייתה שלווה, שקטה, מביטה בי בשקט הזה שממיס אותך.
הורים שאימצו מדברים על זה כיום החסידה היום שבו המשפחה מקבלת דייר חדש, שכל כך חיכו לו, ופתאום כולם מאושרים. להורים יש משמעות מחודשת לחיים והילד זוכה להורים ולאיזושהי תקווה לחיים רגילים.
לי לקח כמה חודשים להרגיש שרותם שלי, שהצלחתי באמת להרגיש שהיא חלק ממני. עם הבן שלי, זה היה הרבה יותר מהר פתאום פשוט היה לו מקום בלב שלי. וגם בבית שלי. עד היום אני לא מצליחה להבין איך אמא שלו יכלה לוותר עליו. איך בכלל הצליחה להיפרד. היא אפילו לא הסתכלה עליו, לא רצתה לראות. אולי אם הייתה מקריבה מבט אחד, דברים היו נראים אחרת. אי אפשר לא לאהוב אותו. אולי פשוט היה מיועד לי הוא, בשבילי.
אני קוראת לו ילד-פלא. הוא עם כריזמה משלו. הלוואי שיגדל רק בשמחה. רותם שלי. הזכות להיות אמא שלך היא רק שלי.
