הפכה למשרתת כשעלוונטינה הודיעה שהיא מתחתנת, בןה וכלתה נדהמו מהחדשות ולא ידעו איך להגיב. – את בטוחה שאת מוכנה לשנות את החיים שלך בגיל כזה? – שאלה קטיה, מביטה בבעלה. – אמא, למה הצעד הדרמטי הזה? – התרגש רוסלן. – אני מבין שאת לבד כבר שנים ורוב חייך הקדשת לי, אבל עכשיו להתחתן נשמע לא חכם. – אתם צעירים, לכן כך אתם חושבים, – ענתה עלוונטינה בשלווה. – אני בת שישים ושלוש ואף אחד לא יודע כמה זמן נשאר, אבל יש לי זכות לחיות את שנותי עם אדם שאוהב אותי. – אז אל תמהרי לרשום, – ניסה רוסלן להרגיע את אמו. – את מכירה את יורי רק כמה חודשים וכבר מוכנה להחליף הכל בחיים. – בגיל שלנו אין זמן לבזבז, צריך למהר, – השיבה עלוונטינה. – ומה יש לדעת? הוא מבוגר ממני בשנתיים, גר עם בתו ומשפחתה בדירה מרווחת, יש לו פנסיה טובה ויש לו אפילו בית בקיבוץ. – איפה תגורו? – שאל רוסלן בפליאה. – אנחנו גרים יחד ואין מקום לאדם נוסף אצלנו. – אל תדאגו, יורי לא מתכוון לעבור אלינו, אני אעבור אליו, – סיפרה עלוונטינה. – הדירה שלו גדולה, עם הבת הסתדרנו, כולם מבוגרים ואין סיבה לריב. רוסלן דאג, קטיה שכנעה אותו לכבד את החלטתה. – אולי אנחנו סתם אגואיסטים? – תהתה קטיה. – בוודאי נוח לנו שאמא שלך עוזרת, שומרת על קירה, אבל מגיע לה לבנות חיים משלה. אם ניתנה לה הזדמנות, כדאי שנאפשר לה. – שיהיו יחד, אבל למה להירשם? – התקשה רוסלן להבין. – לא חסר לנו עוד חתונה עם שמלה לבנה ותחרויות. – אולי כך הם מרגישים ביטחון ושלווה, – נימקה קטיה. בסוף עלוונטינה התחתנה עם יורי, אותו פגשה במקרה ברחוב, ועברה לגור אצלו. בהתחלה הכל היה בסדר, בני הבית קיבלו אותה, בעלה התנהג יפה והיא באמת האמינה שהגיעה לה אושר בגיל הזה. אך לאט לאט החיים המשותפים התחילו להצטייר אחרת… – תוכלי להכין הערב תבשיל? – פנתה איננה. – קשה לי בעבודה, אין לי זמן, ואת פנויה. עלוונטינה הבינה את הרמז, ולקחה אחריות על הבישולים, הקניות, הניקיון, הכביסה ואפילו עבודות בקיבוץ. – עכשיו הדירה והקיבוץ שלנו יחד, – אמר יורי. – הבת והחתן עסוקים, הנכדה קטנה, אז נעבוד יחד. עלוונטינה לא התווכחה, היא אהבה להיות חלק משפחה גדולה ותומכת. עם בעלה הראשון לא זכתה לזה; הוא היה עצלן, ערמומי ונעלם אחרי שרוסלן היה בן עשר. מאז עברו עשרים שנה, ולא שמעו ממנו. עכשיו הכל הרגיש נכון, העבודה לא הפריעה לה, והעייפות לא יצרה עצבים. – אמא, מה את עושה שם? – העיר רוסלן. – כל נסיעה לקיבוץ מקפיצה לך את הלחץ דם, למה את צריכה את זה? – ברור שאני צריכה, אני אוהבת את זה, – הסבירה הפנסיונרית. – נגדל הרבה יבול עם יורי, נתחלק עם כולם, גם איתכם. רוסלן חשש. חודשים עברו ואף אחד לא הזמין אותם אפילו לביקור היכרות. הם הזמינו את יורי אליהם, הוא הבטיח לבוא, אבל תמיד היה עסוק. אז הם ויתרו, רק רצו לדעת שאמא מאושרת. בתחילה כך היה. העבודה והריצות לא הפריעו לה. אבל בהדרגה העומס גבר. יורי, בהגעתו לקיבוץ, תמיד התלונן על הגב או כאב בלב. אשתו טיפלה בו, והוא נח, בזמן שהיא סידרה וניקתה. – שוב בורשט? – סינן החתן אנטון. – אכלנו אתמול, ציפיתי למשהו אחר. – לא הספקתי לבשל, ולא קניתי, – הצטדקה עלוונטינה. – הייתי עסוקה בכביסת וילונות. התעייפתי, נהיה לי סחרחורת, אז נשכבתי. – אני לא אוהב בורשט, – הזיז אנטון את הצלחת. – מחר אוליה שלנו תכין ארוחה מכל הלב, – מיד אמר יורי. ואכן עלוונטינה עמדה שעות במטבח, הכל חוסל תוך חצי שעה. ואז ניקתה, וזה נמשך כל הזמן. חוסר שביעות רצון מצד הבת והחתן ולבסוף גם מצד יורי, שהצטרף אליהם. – אני לא ילדה, אני עייפה. למה אני חייבת לעשות הכל לבד? – הגיבה לבסוף. – את אשתי, עלייך לשמור על הבית מסודר, – הזכיר יורי. – כאשתך יש לי גם זכויות, לא רק חובות, – פרצה בבכי. אחרי שנרגעה, המשיכה לעזור, ליצור אווירה נעימה, אבל יום אחד נשבר לה. אותו יום איננה והבן היו בדרך למסיבה, ורצו להשאיר את הילדה הקטנה אצלה. – שתישאר עם סבא או תבוא איתכם, כי אני הולכת לבקר את הנכדה שלי, – הודיעה. – למה שנסדר את התוכניות שלנו לפיך? – התעצבנה איננה. – בחיים לא, אבל גם אני לא חייבת לכם, – הזכירה עלוונטינה. – לנכדה שלי היום יום הולדת, עדכנתי אתכם כבר בשלישי. לא מספיק שהתעלמתם, עכשיו גם רוצים להשאיר אותי בבית. – אי אפשר ככה, – כעס יורי. – איננה תכננה, והנכדה שלך עוד קטנה. מחר תוכלי לברך אותה. – מחר־מחר, – ענתה בתקיפות. – או שנלך יחד לבקר את הילדיי, או שתישאר עם הנכדה שלך עד שאחזור. – ידעתי שהחתונה הזו תסתיים רע, – הטיחה איננה. – מבשלת בינוני, מנקה גרוע, חושבת רק על עצמה. – באמת אתה חושב כך? – שאלה עלוונטינה את יורי. – תגיד, חיפשת אשת חיים או עוזרת בית לכולם? – את לא צודקת, ורוצה להאשים אותי, – גמגם יורי. – אל תעשי סצנות. – שאלה פשוטה, מגיע לי תשובה, – התעקשה. – אם את מדברת ככה, תעשי מה שאת רוצה, אבל אצלי בבית לא מקבלים גישה כזו. – השיב בגאון. – אז אני מתפטרת, – הודיעה עלוונטינה, החלה לאסוף את חפציה. – תקבלו חזרה את הסבתא הלא־מוצלחת? – הביאה את התיק והמתנה. – הלכתי להתחתן, חזרתי הביתה, לא רוצה להסביר, רק תגידו: מקבלים או לא? – בוודאי! – קפצו בןה וכלתה. – החדר שלך מחכה, שמחים שחזרת! – שמחים סתם כך? – ניסתה לשמוע את המילים שהיא ציפתה להן. – למה עוד שמחים כשמדובר במשפחה? – התפלאה קטיה. עלוונטינה ידעה עכשיו שהיא לא משרתת. כן, עזרה בבית ועם הנכדה, אבל בןה וכלתה אף פעם לא ניצלו אותה. בביתם הייתה קודם כל אמא, סבתא וחמות, ולא עוזרת. והפעם, עלוונטינה חזרה הביתה, הגישה בקשה לגירושין, ורק ניסתה לא להיזכר במה שעברה.

הפכה לעוזרת

כשהתכוננה צפורה להתחתן מחדש, הבן שלה, אלעד, והכלה שלו, נועה, היו המומים מהחדשות ולא ידעו כיצד להגיב נכון.
את בטוחה שאת רוצה לשנות חיים בגיל כזה? שאלה נועה, מביטה בבעלה.
אמא, למה מהפך כזה פתאומי? התרעם אלעד. אני מבין שהיית לבד שנים והשקעת כל החיים בגידול שלי, אבל עכשיו להתחתן, זה נראה לי לא הגיוני.
אתם צעירים, לכן חושבים כך ענתה צפורה בשלווה. אני בת שישים ושלוש, ואף אחד לא יודע כמה זמן נשאר. יש לי זכות מלאה לחיות את השנים שנשארו לי עם אדם שאני אוהבת.
אז אל תמהרי לחתום ברבנות ניסה אלעד להרגיע. את מכירה את מאיר רק כמה חודשים, וכבר מוכנה לשנות הכל.
בגילנו צריך להזדרז, אין טעם לדחות דברים אמרה צפורה. ומה יש לדעת? הוא גדול ממני בשנתיים, גר עם בתו ומשפחתה בדירה מרווחת, יש לו פנסיה יפה ודירת קיץ בקיבוץ.
ואיפה תגורו? לא הבין אלעד. הרי אנחנו חיים יחד, קשה להוסיף עוד אדם לדירה.
אין לכם סיבה לדאגה, מאיר לא רוצה לגור איתנו, אני עוברת אליו סיפרה צפורה. לדירה שלו יש מקום לכולם, מצאתי שפה משותפת עם הבת, כולם אנשים בוגרים, אין מקום לריבים וחוסר נחת.
אלעד היה מודאג, ונועה ניסתה לשכנע אותו לקבל את החלטת האם.
אולי אנחנו פשוט אגואיסטים? חשבה בקול. ברור שנוח לנו כשהאמא שלך עוזרת, שומרת על תמר. אבל יש לה זכות לחיות כמו שהיא רוצה. אם יש לה הזדמנות, אסור לנו להפריע.
שיהיה, תגורו יחד, אבל מה זה עניין הנישואין? קיטר אלעד. לא בדיוק חסר לנו חתונה לבנה וצילומים.
אולי זה הדור שלהם, מרגישים ביטחון כאשר הכל רשמי נימקה נועה.
בסוף צפורה נישאה למאיר, אותו פגשה במקרה ברחוב, ועברה לדירתו. בהתחלה הכל היה בסדר, המשפחה קיבלה אותה, מאיר היה אדיב, וצפורה הרגישה שסוף סוף זכתה לשלווה ולשמחה. רק שלאחר זמן קצר התחילו להתגלות תוצאות החיים החדשים.
אולי תכיני לנו קציצות הערב? חקרה בתו של מאיר, מיכל. הייתי עושה בעצמי, אבל בעבודה קשה וממש אין לי זמן, לך הרי יש יותר פנאי.
צפורה הבינה את הרמז והתחילה לבשל, אחרי הבישול הגיעו הקניות, הניקיונות, הכביסות, ואפילו נסיעות לדירת הקיץ.
עכשיו כשאנחנו נשואים, גם הדירה בקיבוץ משותפת אמר מאיר. הבת והחתן עסוקים, הנכד קטן, ננהל הכל יחד.
צפורה לא התווכחה, היא אהבה להיות חלק ממשפחה גדולה, שכולם עוזרים ותומכים. עם בעלה הראשון לא זכתה לעזרה, שמואל היה עצלן ומתוחכם, ולבסוף ברח, כשאלעד היה בן עשר. עברו מאז למעלה מעשרים שנה ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. עכשיו הכל נראה נכון, ולכן העבודה לא העיקה עליה, והעייפות לא גרמה לה מרמור.
אמא, מה את עושה לעצמך? דאג אלעד. בכל נסיעה לקיבוץ, הלחץ דם עולה, זה טוב לך?
ברור שכן, אני אוהבת את זה הסבירה צפורה. כשאני ומאיר נקטוף יבול, נספק לכולכם, נשתף.
אלעד היה חשדן, שכן במשך חודשים לא הוזמנו לביקור אפילו להכיר. רק הם, אלעד ונועה, הזמינו את מאיר, שתמיד אמר שיבוא, אבל לא נמצא זמן, ולא מצא כוח. בסוף פשוט הפסיקו לנסות והבינו שבני המשפחה החדשה לא בעניין של קשר. הם ביקשו רק לדעת שהאם מאושרת.
וכך היה, בהתחלה צפורה הייתה מרוצה, העבודה לא הציקה לה. רק שעם הזמן העומס גבר והדבר התחיל להכביד. מאיר היה מגיע לקיבוץ, תופס בגב או מתלונן על כאב בלב. צפורה דאגה לו, שמה אותו לנוח בעוד היא אוספת ענפים, גורפת עלים ומפנה פסולת.
שוב מרק עדשים? סינן החתן של מאיר, דוד. רק אתמול אכלנו, חשבתי שיהיה משהו שונה.
לא הספקתי להכין משהו אחר, גם לא הספקתי לקניות היום התנצלה צפורה. כל הכביסות והתלייה גרמו לי עייפות וסחרחורת.
ברור, אבל אני לא אוהב עדשים דחה דוד את הצלחת.
מחר ציפורה תכין משתה הבטיח מאיר.
וכך היה. למחרת צפורה טרחה יום שלם במטבח, והארוחה נעלמה תוך דקות. אחר כך ניקתה הכל, והדבר הפך להרגל. רק שעכשיו קיטורי הבת והחתן הופיעו על כל דבר, ומאיר אפילו תמך בהם והפך את צפורה לאשמה.
אני לא נערה, גם אני מתעייפת, למה רק אני עושה הכל? השיבה צפורה בתסכול אחרי ויכוח נוסף.
את אשתי, תפקידה לדאוג לסדר הבית הזכיר מאיר.
כאשה יש לי גם זכויות, לא רק חובות פרצה בצפירה.
אחר כך נרגעה ושוב ניסתה להיות אדיבה, לספק לכולם את מה שנחוץ ולשמור על אווירה נעימה. אך יום אחד נשברה לגמרי. באותו ערב, מיכל ובעלה תכננו ללכת לחברים ורצו שצפורה תשמור על הנכדה.
תני לבת שלך להישאר עם סבא או שתיקחו אותה אתכם, אני הולכת לבקר את נכדתי אמרה צפורה.
למה אנחנו אמורים להסתדר איתך? התמרמרה מיכל.
אין סיבה, אבל גם אני לא חייבת לכם כלום הזכירה צפורה. לנכדה שלי יום הולדת, הודעתי לכם עוד ביום שלישי. לא רק שלא התייחסתם, גם מנסים להשאיר אותי בבית כאילו אני עוזרת.
ככה לא מתנהגים התרגז מאיר. מיכל תכננה תוכניות, והנכדה שלך עדיין קטנה, לא יקרה לה כלום אם תברכי אותה מחר.
שום דבר לא יקרה אם נלך יחד לשלושתנו לבקר את הילדים שלי, או שתשמור אתה על הנכדה עד שאשוב התעקשה צפורה.
ידעתי שרק בעיות יצאו מהנישואין האלה, תקפה מיכל. הבישול בינוני, ניקיון לא מושלם, וחושבת רק על עצמה.
אחרי כל מה שעשיתי כאן, גם אתה חושב ככה? שאלה צפורה את מאיר. תגיד לי בכנות, חיפשת אשה או שפשוט רצית עוזרת שמבשלת ומנקה?
את עכשיו טועה ומנסה להאשים אותי התגונן מאיר. אל תתחילי ריב יש מאין.
רק שאלה התעקשה צפורה.
אם נתנהגת ככה, תעשי מה שאת חושבת, אבל בבית שלי זה לא מקובל השיב מאיר בגאווה.
אז אני מתפטרת הכריזה צפורה, והתחילה לארוז.
תקבלו בחזרה את הסבתא שעשתה סיבוב לקחה את התיק והמתנה לנכדה. הייתי נשואה, חזרתי, לא רוצה לדבר, רק תגידו: מסכימים או לא?
בוודאי! קיבלו אותה אלעד ונועה בחום. החדר שלך מוכן, שמחים שחזרת.
שמחים בלי סיבה? רצתה לשמוע את המילים.
איך עוד אפשר לשמוח כשמדובר במשפחה? אמרה נועה.
לא היה לה ספק, היא לא עוזרת. נכון, היא עוזרת בבית ושומרת על הנכדה, אבל הבן והכלה אף פעם לא ניצלו אותה ולא נתנו לה להרגיש מיותרת. בבית שלה הייתה אימא, סבתא, חמות וחברה לא עוזרת. צפורה התגרשה, חזרה הביתה, והשתדלה לא לזכור כלל את התקופה ההיא.