פֵיָה
וכשאֶגּדֵל אהיה פיה!
עִנבָּל, למה דווקא פיה?
ככה! כי ככה בא לי!
עִנבל קפצה מידיה של אִמָא, שם עוד קיבלה איחולים ליום הולדת חמש, וניפחה את החצאית המקושטת שלה.
אמא, כל הפיות יפות וחכמות! והן גם יודעות הכל! וגם אני אדע הכל!
ברור שתדעי! נעמה ניסתה לחבק את בתה, אבל עִנבל ברחה צעד לצד ונעצה במבטה את שולחן השוקולד.
ומה עם העוגה?
עוד מעט! לכי, תשחקי עם שאר הילדים, אני אקרא לך כשיהיה זמן, בסדר?
בסדר!
היא הביטה בקפיצות של בתה, התלתלים המתולתלים שעמלה עליהם כל הבוקר מגיחים לכל עבר, חיוך חומק משפתיה של נעמה:
כזו עקשנית גודלת לי! וחכמה! מי בכלל מצליח לנסח בצורה כזו ברורה את החלומות שלו בגיל כזה? הכל אני אצליח!
העיקר לא לשבור לה את האמונה הזאת ליאור, החברה הכי טובה של נעמה, הנהנה. ההורים שומעים כאלה דברים ומהר מתקנים: צריך להסתכל על המציאות, יש עוד דרך לעבור. אבל אם מאמינים בילדה, היא תוכל להכל. אני בטוחה. כשהבת שלי, נועה, הגיעה לסטודיו הראשון שלה
כן, נועה שלך באמת קסם של ילדה! נעמה הסתובבה בריקוד קטנטן לכיוון המטבח, העוגה מחכה לחיתוך.
הבית הגדול והמרווח הדהד מצחוק של ילדים, הרצפה עמוסה בקונפטי ובשאריות של בלונים מפוצצים. זר צבעוני של כלניות הושלך בפינה, ונעמה, חולפת על פניו, שוב מצטמררת. את הפרחים הביאה אִמהֹ, הדס, סבתא של ענבל, שגרה עכשיו בדירה בדרום תל אביב. פעם הדס הייתה מופיעה לביקור אצל נעמה לעיתים רחוקות בלבד, מעדיפה להשגיח על הילדה משלה.
לא נעים לי אצלכם, הדס הייתה מפטירה. הבית יקר מדי לי, אני מפחדת לשבור, להרוס.
אמא, די! מה זה הסנוביות הזו? נעמה מתקוממת. הוא בדיוק בגודל וביופי שזה מתאים לנו, זה הכל! אילן, בעלי, עובד לילות וימים, וגם אני. זה שלנו, בזכותנו.
ובכל זאת, בבית שלי אני מרגישה יותר בטוחה.
בסדר, בסדר, העיקר שענבל בטוב.
הדס שמרה על ענבל מהיום בו נולדה.
אין לי זמן, אמא נעמה משאירה איפור חפוז מול המראה. אם אני אעצור עכשיו, מה שהיה לא יחזור. הכל רץ, וזו לא רק פרנסה, יש גם אחריות על אחרים. אבל בסוף אני הכי חייבת לחשוב על העתיד של ענבל.
ומה עם זה שהיא רק רוצה אותך לידה, קטנה כזו?
אמא, נו כבר! אני יודעת מה אני עושה. מי עוד, חוץ ממני, צריך לדאוג לה?
ואילן?
אמא, את צוחקת? כן, הוא יהיה שם. אבל הוא גם גבר: היום איתי, מחר אולי לא. ואז?
איזה מחשבות מוזרות הדס נאנחת. יש לו מישהי?
מאיפה לי? אין לי זמן לחשוב על זה. אולי כן, אולי לא. מאז ההיריון והלידה אני לא בעניינים. צריך להדביק פערים, אמא. תעזרי לי נכון?
בטח שאעזור. הדס מתכופפת אל מיטת התינוקת, בוחנת את פניה הזעירות. כל כך קטנה את שלך הייתה יותר שמנמנה.
ומה רע בזה? תגדל.
ענבל גודלת שברירית משהו, חולה פה ושם, הדס כבר לא בלחץ מפעם מתקשרת לרופאה הקבועה. לנעמה אין זמן לטרדות כאלה.
אמא, אין לה חום נוראי, תדאגי לה. אני בישיבת הנהלה.
ענבל חובקת את צוואר סבתא בידיים חמות, חותכת בבכי קטנטן.
הכל טוב, מתוקה שלי. אני אכין לך תה צמחים, תישני הכול יעבור. רוצה סיפור?
על פיה?
אפילו על פיה.
כן!
את הספר עם הציורים הביא אבא מלונדון.
אילן, אבל זה באנגלית! הדס מעיינת בדפים המרהיבים.
אז מה? שתתרגל לשפה נוספת. הרי לימדת עשרים שנה באוניברסיטה! לא תסתדרי עם ספר ילדים?
אני אסתדר, אבל אצטרך להתחיל עם ענבל לימוד שפה קודם ממה שתכננתי.
סיפורים, לימודים, שמחות ויגונים קטנים ככה התמלא כל עולמה של הדס. זה מה שנתן סוף סוף משמעות לחייה.
העשור האחרון, מאז שנעמה סיימה תואר ונישאה, עבר על הדס בצל. בקושי ראתה את הבת, ולפעמים חדלה להתעקש. התגעגעה נואשות לימים ההם, כשנעמה חזרה מהלימודים וישבה אִתה לשתות תה נענע, לספר על היום. שם, בבת שלה, היה מרוכז כל קיומה.
הייתה אם צעירה מדי, חתונה חפוזה עם חבר ללימודים, התפרקה אחרי שנה, ונעמה הקטנה הייתה המזכרת היחידה. כשהייתה בת שנתיים, אמה של הדס קרסה ושתים עשרה שנה הבאות היו סיוט מתמשך: אמא חולה, ילדה קטנה מתי היה זמן לחלום? להסתכל במראה, להתרחק מהעצב. הדס מעולם לא נחשבה יפה. אבל תווי פניה, החריצים החדים, העיניים, היו בלתי נשכחים.
מה שהיה אצל הדס לרמז בלבד, אצל נעמה התפרץ ליופי מרהיב. היא מתבוננת בבִּתה, מסתירה חיוך. הצליחה! עכשיו העיקר שהיופי לא יתבזבז. להשקיע בה. רקדה איתה, ניגנה, לימדה אותה שפות. עד סיום הבית-ספר כל כולה הייתה עיצוב של ‘אמא טובה’. פרט אחד הדהד נעמה תמיד דרשה את שלה. אינטרסים רק שלה קודמים, גם במחיר צמצום של המשפחה כולה.
אמא, אני חייבת את הנעליים האלה! אי אפשר ראשונה בלשכת עבודה עם מה שיש לי. חייבת להיראות. זה קריטי!
הדס הוציאה את כספי החיסכון ונתנה. העיקר שנעמה תצליח.
החתונה עם אילן שיא ההשקעה. דמעות שמחה יורדות כשנעמה מתקדמת עם החתן באולם היוקרתי של תל אביב, אבל משהו באילן לא שקט לה. היא סמכה על שיקול הדעת של בתה:
אמא, זה לא רק רומנטיקה. יש חוזה. וככה זה הכי בר־קיימא.
באמת?
כן! אנחנו שותפים. אין לי טענות למה שהיה לו לפני. רק דבר אחד אני צריכה לספק.
מה זה?
בן. ואז החוזה משתנה.
מוזר
אבל מודרני ונכון, אמא. העולם משתנה.
העיקר שתהיי מאושרת.
לזה לא חזרו עוד. נעמה התרחקה, עסוקה בעסק הצומח, פתירה בעיקר בעיות רפואיות שמנעו ביצוע הסעיף המרכזי.
הולדת ענבל הייתה הפתעה.
איך סומכים על הבדיקות החדשות האלה? שלוש פעמים אמרו בן! איפה?
ילדה לא רע, נעמה.
לא רע, אמא. פשוט לא מה שציפיתי זה הזמן
גם בן יבוא.
אבל עוד משהו נתקע. רופא אחר רופא, הפסקות בין פגישות, ללא תוצאה. אחרי כמה קליניקות, מניחה ידים לא יודעת עוד מה.
עדיף להתרכז במה שיש, הדס מציעה.
אמא!
מה? ענבל נהדרת. ומי אמר שאבות צריכים לאהוב רק בנים? תשני את ההסכם.
נעמה מהרהרת. משהו בדברי אמא משכנע.
בחיים, ענבל תהיה בבית.
נעמה
אמא, לא מתווכחים. היא צריכה להתרגל לבית שלה.
אבל היא רגילה אליי!
ומי אמר שתפסיק? נעמה מדפדפת באלבום הציורים של ענבל. היא מציירת יפה. צריך לשלוח אותה לבית ספר לאומנות.
כבר שנה לומדת אצל מורה הדס כמעט בוכה.
אמא, אל תעשי מזה דרמה. תהיי קרובה. נהגת, מטפלת תקבלי. אולי תעברי לגור אצלנו?
לא הדס מנידה ראש. עדיף כרגיל. אבל אני רוצה להיות איתה כמו תמיד.
החיים עשו הפתעות משלהם. ביום הראשון בו ענבל קיבלה חום, הדס עברה אליהם.
יש פה כל, ענבל לידי, לא צריך לדאוג.
הדס מביטה בחדר בו גרה כבר שבוע, מהנהנת.
כן ענבל לידי
היא מתמסרת לחלוטין לנכדה, משתדלת לא להתערב במה שקורה בבית. ומבינה משהו ביחסים של נעמה עם אילן לא תקין, אבל שותקת. ענבל מתרוצצת כאילו רוקדת באולם גדול.
סבתא, פה יותר גדול מהבית שלך! אפשר כלב?
לא יודעת, חמודה. תשאלי את ההורים.
למה לא את?
זה לא ממש הבית שלי. יש לי דירה, שם אני מחליטה. כאן ההורים.
אז אפילו לא יכולה לאסור?
תלוי במה. לשפוך חלב כן. להביא כלב לא.
הבנתי!
ענבל מתיישבת על הרצפה, הדס במתח. זה בדיוק הפנים של נעמה כשהיא מחליטה משהו עקשן.
אדבר עם אבא! ענבל מחליטה.
אז, בערב, היא נכנסת לאבא למשרד, שואלת:
אתה אוהב אותי?
אילן קצת נבוך. הקשר עם בתו עמום, תקשורתי בין שלום מתוקה. על ההבטחות לבלות יחד הוא שוכח מיד. השאלה הזו מפתיעה אותו.
ברור. כל הורים אוהבים.
לא כולם. אני רוצה שתאהב אותי.
מה את רוצה? צעצוע חדש?
לא! ענבל נוזפת. רוצה כלב!
רובוט?
למה רובוט? לא. כלב אמיתי!
אילן סוגר עיניים, מסיר משקפיים, משפשף את גשר האף.
גדול?
לא חייב גדול. רק שיהיה חמוד.
תבחרי, תגידי לי. יהיה לך כלב.
נעמה לא מתלהבת מהרעיון. בערב יש ויכוח סגור, וענבל מצותתת מעבר לדלת.
זו לא בובה! אי אפשר למלא כל רצון. מישהו צריך לדאוג לכלב.
יש את אמא שלך. יש עוזרת. תשלמי לה עוד. איפה שיש ילדה, גם כלב נכנס. טוב להם.
ומה עם וטרינר? ותערוכות?
מיצוי מלא של מרפאות בעיר. תמציאי תערוכות. ענבל רוצה תני לה.
זה לא עניין של מה בכך, זו אחריות.
ואחריות זה רע? לילדה שלי? למה לא שתהיה לה הכל אם אפשר?
נעמה שותקת. ענבל מתרחקת בידיעה הכלב בדרך.
אחרי יומיים הגיעה ענבל ולצידה שפיץ קטן. עוד חודשיים, ואחרי יום ההולדת החמישי, הן והדס עוברות לדירתה של סבתא. נעמה מסתובבת נינוחה, שותקת, יוצאת מוקדם, לא מדברת עם אמא וענבל.
סבתא, למה היא ככה?
עוד לא אוכל להסביר, ענבל. אמא תדבר איתך, בהמשך.
למה חוזרים אלייך? שנישאר שבוע?
לא, מתוקה, הפעם זה לתקופה ארוכה
גם הדס לא מבינה. כעבור כמה ימים, אחרי חגיגה גרנדיוזית ליום הולדת, נעמה נכנסת, לוקחת מזוודה מהארון ומניחה באמצע החדר.
אמא, תארזי. אנחנו עוזבות. וגם לענבל תארזי.
הדס אילמת. רואה את עיני נעמה, עוצרת שאלה.
אעשה הכל, בת שלי תני לי חצי שעה.
בערב, מניחה כפית כפולה בתה חרישית בידי נעמה, מנסה לצוד את מבטה.
אל תשאלי כלום, אמא. אנחנו מתגרשות.
הדס לוחשת “אוי”, מתחבאת מהדלת; ענבל צופה בטלוויזיה.
יש לו מישהי וגם בן
נעמה מטפלת ברגליה, צוחקת הדס נעצרת, מופתעת.
חשבתי שאת בוכה
שלא תצפי! כך זה אמא.
למה אילן עזב נשאר תעלומה. די להדס שהליכי הגירושין עברו רגוע. כעבור חצי שנה, נעמה עברה לגור ליד, קונה דירה משופצת, ושוב עולמן נוסע במסלול מוכר. קצת יותר צר, פחות ישר ואולי פחות קל.
ענבל גדלה, נחושה בכל עניין שחשוב לה. נעמה מזמן ויתרה על הניסיון לגבש אותה.
נעמה, ככה אי אפשר.
מה את רוצה? היא חכמה, יודעת לקחת כל הזדמנות. הכי חשוב לדאוג לעצמך.
אני לא מסכימה. זה מפחיד אותי.
לא אותי. והרי אילו חשבתי רק על עצמי, אולי הייתי נשארת עם אילן. אבל דאגתי לו טעות.
טעות שאינך עם הילדה שלך! הדס מתפרצת. יש לה צרכים, לא רק רצונות. הצורך באמא.
יש לה אותך.
וטוב שכך! ואם היית גם את
בשביל מה? היא מקשיבה רק לך.
כי אני יודעת להגיד לה “לא”. ואת לא.
אני רוצה שתדע אם היא רוצה משהו, היא תקבל. לא אהיה בשביל זה כלב שמירה. עדיף חברה מאשר שומרת.
הדס נאנחת, מורידה ידים.
ואם תיכשל? לא תקבל מה שרצתה?
לא יקרה. כי היא יודעת, היא לא טיפשה, אמא.
אולי אבל בחיים לא הכל תלוי ברצון שלנו.
תודה, אמא! נעמה בשקט קוטעת.
הדס חדלה להתווכח. ענבל יודעת: אמא בעדה. וסבתא? גם היא.
נעמה עובדת כל יום, לעיתים מוציאה את ענבל למסע קניות.
את לא צריכה להיות פחות מאחרות. יופי זה לא הכל, העיקר סטייל ואיפור. תלמדי.
כאן ענבל פותחת אוזניים. הארון של אמא הופך במהרה למאגר בגדים שלה.
זה, זה, ואולי עוד זה. השאר לא. הכל במידה. נעמה מנפה לתוכה.
הבנות בכיתה מזילות ריר על תיק האיפור של ענבל.
עור זה חשוב, תדאגי למה שאני קונה ולא למה שחברות קונות בזול. מבינה?
הדס רואה הכל, אבל לא מנסה עוד להשפיע. ענבל מסיימת תיכון, נרשמת באותו פקולטה כמו אמא והדס. נכנסת מיד לעולם הסטודנטיאלי. גם הדס כבר בקושי רואה אותן, ולשינויים מגלה אחרונה.
את מתחתנת? עם מי? הידיים דועכות, ספל נופל, נשבר.
עידו ענבל מזמרת, מכניסה רגליים לספה. הוא שלי. עידו שלי!
מי הוא, ענבל?
סתם. מרצה. לא שלי ממש! אבל באוניברסיטה.
הוא
לא, לא מבוגר. צעיר, בסדר גמור.
שעידו נשוי הדס מגלה מלנעמה.
איך את מדברת על זה בשקט?
למה שאתרגש? זה עיניה של אשתו? אותי מעניין ענבל! והיא מאוהבת.
איפה טעיתי איתכן? הדס נתמכת בשולחן, העיניים סחרחרות. ככה אי אפשר
מה אי אפשר?
לקחת בעל ואבא מילדה.
מה הוא, עֵגל? תיקח מי שיכול! נעמה מושיטה כוס. שתפי, תחשבי על אושר של נכדתך.
יהיה בכלל אושר כזה? הדס גומעת ומשליכה כוס.
החתונה עצובה. הורי עידו לא הגיעו. אילן שלח דירה חדשה במקום מתנת ניחומים. נעמה ריהטה אותה בלי לשאול. והענבל טרודה בשלה.
אמא, תראי! שמלה פיה! אני רוצה אותה!
שמלה בשם פיה, המוכרת נושפת הצעיף. כבר ברור מי תבחר.
זה סמל, ענבל! הילדה שרצתה להיות פיה!
עכשיו אהיה! חיי יהיו אגדה! הכל!
הכל נעמה לוחשת, מכווצת התחרה המהודרת.
הדס ממתינה ברבנות וחוזרת לבית לבד.
לא מרגישה טוב. לא רוצה לקלקל.
נפרדת מהנכדה ונוסעת. בדרך, מביטה לאחור. ענבל רוקדת ליד הבעל, מחכה לסמן המצלמה לשחרר יונת חופש. הדס מצטמררת היא דומה ליונה הזאת, עצובה, לבנה, שרק רוצה לברוח מהיד שמחזיקה אותה.
מה עוד לי, אלוהים תן עוד כוח
ענבל נפרדה מבעלה בתוך שנה, מיד אחרי הלידה. חברתו החדשה של עידו איתה באותה כיתה. בהריון, ענבל באה לאוניברסיטה לסדר אישורים ותופסת אותו עם אחרת. נסוגה, דלת נחבטת, חלונות מצלצלים.
מה קרה?
צריך חיטוי. ענבל מצביעה לאודיטוריום. גוק
היא מתקשרת לאביה.
בורחת? נעמה מתריסה. לא ניסית להילחם?
בשביל מה, אמא? זה לא שלי. מישהי רצתה אותו לפני. גם אותה גירשתי בכוח עכשיו הגיע תורי. זה הצדק, אמא.
את מדברת שטויות! לא חשבתי שככה תתנהגי.
כבר לא ילדה. הפיה התבגרה אין יותר כנפיים.
נעמה ממשיכה לדבר, אבל ענבל כבר לא שם. היא צריכה להחליט איך להמשיך.
הדס אורזת, בוכה, מטפלת בנינה.
הכל טוב, מותק! אמא שלך חזקה. נסתדר
נעמה לא נסעה איתם. הדס משאירה מפתח של דירתה ונפנפת:
לא חשוב. תשמרי על עצמך.
שנים אחר כך, על שבילי גן ציבורי ישנה אישה צעירה, ילדה רצה לפניה, לפעמים תופסת ידה, מספרת סיפורים. ברורה הדמיון אמא ובת.
אמא, תראי מה עשינו בגן! הילדה מרימה שרביט מכופף, בקצהו כוכב כסף.
מה זה, נוי?
שרביט קסמים! כמו לפיה. קצת מקומט.
זה לא משנה! ענבל מותחת כוכב ומניפה. רואה? עובד!
איך את יודעת? מה ביקשת?
שכולנו נהיה בריאים ושיהיה לנו טוב!
לא עובד נוי משפילה מבטה. סבתא בבית חולים.
לא! חזרה כבר מהמחלקה.
באמת? נוי רוקדת על השביל.
כן. תחכי בבית, והיא תחבק אותך.
תני! עכשיו אני! היא חוטפת את השרביט ולוחשת משאלה.
מה בקשת?
לא אגיד!
לא פייר! ענבל צוחקת ומסדרת תלתלים.
בסדר, אגיד אחת. שאני, את וסבתא תמיד נהיה יחד.
על סבתא חשבת?
בת שותקת, מהנהנת.
אני לא יכולה להבטיח. אני רק קצת פיה. ולא הכל תלוי בנו. אבל נוכל לאהוב תמיד, גם מרחוק. נכון?
נוי מהנהנת, מניפה שרביט.
אז אחשוב מחדש, טוב?
מה שתרצי!
רוצה שסבתא תבריא, ושנהיה יחד עוד הרבה זמן. אפשר, אמא?
ענבל קמה, מתלטפת, מהנהנת חגיגית.
בטח, המשאלה הכי נכונה! נלך להראות לסבתא את השרביט. גם לה יש משאלה, בטוח. היא הרי פיה אמיתית.
באמת?
הכי אמיתית בעולם.
