הפיה
כבר בכיתה ו’ היה ברור שדקלה בן-נון תהפוך לרופאה מצוינת. אז ילד מהשכונה נפל מהנדנדה וחבלותיו בברך ובראש היו מחזה לא פשוט. אבל דקלה בת ה-12 לא איבדה עשתונות לרגע.
“נועה, תרוצי מהר הביתה ותביאי מים, תחבושת וחומר חיטוי!” פנתה אל חברתה מהבניין הסמוך, וזו רצה מיד לבצע.
כשהאמא המבוהלת של הילד, מרים, הגיעה באיזו דרך מופלאה, כבר חיטאה דקלה במיומנות וביעילות את הפצעים וחבשה אותם היטב. מרים לא האמינה כשלמדה מי העניקה לילד עזרה ראשונה, ובתודה אמרה לדקלה:
“את תהיי רופאה. ולא סתם רופאה אמיתית וטובה מאוד. כל הכבוד על התושיה. יש רופאים שלא נותנים עזרה כזו, ואת בת.”
בטיולים, הייתה דקלה שווה זהב. אף אחד לא רצה להיפצע, אבל אם כבר קרה דקלה בן-נון הרגיעה את כולם.
אחר כך הגיע בית הספר לרפואה, סטאז’, התמחות, קורסים מקצועיים בלי סוף.
בוקר אחד, כרופאה בכירה, קיבלה דקלה לנהל את מחלקת האבחון התפקודי.
מהר מאוד, ד”ר דקלה כהן (בשמה החדש לאחר שהחליפה שם בנישואין) זכתה לכבוד והערכה. הצוות סביב היה מצוין, מלבד ד”ר רמי זוהר, סמנכ”ל הרפואה. נרגן, ונטחן ריבים, שכל עולמו הוא לקבול ולהתנגח, כאילו מישהו חייב לו משהו. דקלה השתדלה לא להיגרר אחריו, אבל רק היא ידעה איזה מאמץ זה דרש.
הנחמה הייתה שהם נפגשים אחת לשבוע בלבד בוועדת אבחון שנושאת אופי מתוח במיוחד. כל פעם רמי לא החמיץ רגע לעקוץ. פעמים רבות השפיל אותה ברבים, על אף שהיא ניסתה לא לקחת ללב. היה ברור שזה מרחיב לו את הלב.
“בנאדם בלתי נסבל,” התלוננה פעם לאורי, בעלה, בארוחת ערב. “אני תמיד משתדלת בסבלנות, אבל הוא כאילו עושה הכול כדי להוציא אותי משלוותי.”
“ניצחון שלך, דקלה את דיפלומטית מוכשרת,” חייך אורי.
“נכון, אמא,” הוסיף יובל בן ה-13. “אם אי פעם תשתעממי מרפואה, לכי להיות דיפלומטית זה גם מרוויחים יותר.”
“נחשוב על זה,” צחקה.
דקלה תמיד שמרה על דיפלומטיה. אבל לפעמים גם היא קצה. ידעה בסוף יום אחד תתפרץ, ולא סתם.
בפגישה הבאה, דיווחה דקלה כסדר על מקרה של חנה, אישה כבת 60 שמול הבודקים.
בדרך כלל, אחרי הסקירה יוצא החולה, ודקלה, מנהלת המחלקה וד”ר זוהר דנים במצב.
הפעם חנה שאלה בקול רועד:
“תגידי דוקטור, זה ממש חמור? אני אבריא? יש לי עוד נכדה יתומה לגדל…”
עיניה נמלאו דמעות. דקלה כבר פתחה הפה להרגיע, כשרמי התפרץ:
“עם האבחנה שלך?! התהליך כל כך מתקדם, אף רופא לא ייתן לך הבטחה. למה חיכית עד עכשיו?”
החולה הייתה המומה, פרצה בבכי ויצאה. אחרי שיצאה, דקלה התעוררה, ולא סלחה לעצמה שלא עצרה את רמי. כך לצעוק על אישה מבוגרת לא אנושי! גם מנהלת המחלקה הנידה בראשה לשלילה.
כולן ידעו שהוא לא טועה ברפואה, אבל היה אפשר להגיד אותו דבר הרבה יותר בעדינות. לפחות לכבד את שנותיה.
ודקלה נשברה. היא יצאה:
“ד”ר רמי, עם כל הכבוד, מה אתה חושב שאתה עושה?”
“מה עשיתי? אנחנו לא קוסמים, צריך להבין זאת,” משך בכתפיו.
אבל הפעם דקלה לא נתנה לו לנצח:
“נכון, קל הרבה יותר לרפא בהתחלה, ולא כל חולה מבין זאת. אבל אני נאבקתי המון כדי שתסכים לטיפול, ועכשיו הנחת אותה שוממה. למה?”
רמי ניסה להמשיך להתנגח, אבל דקלה כבר הייתה נחושה. היא סימנה את הגבולות:
“אני לא אתן להרים עלי קול או לזלזל בי בנוכחות מטופלים, לא משנה מי עומד מולי אפילו מנכ”ל משרד הבריאות!”
רמי מלמל והרגיש פתאום שכוחו נחלש מולה. אחרי שהחדר התרוקן, ראתה דקלה שהוא עומד עם בקבוקון פסיפלורה, פניו עייפים. היא לא חשה ניצחון הרגישה רק חמלה. ידעה שהוא בודד.
“דקלה, תקחי… ותסלחי לי. כנראה צדקת…”
“אתה צודק גם, רמי,” השיבה ברכות. “אבל התפקיד שלנו הוא לתת תקווה, גם אם קטנה. לפעמים היא משנה חיים.”
הוא הנהן בניכור. מאז, האווירה בוועדות השתנתה. דקלה הרגישה ניצחון שקט, אבל לא שמחה לאיד.
כעבור שעה, ביקרה את חנה בחדרה וראתה זר טוליפים לידה.
“תארי לך, רופא הראשי בא להתנצל והביא פרחים!” סיפרה חנה. “הוא הבטיח: נעשה הכול וגם יותר מכך.”
“זה מצוין!” חייכה דקלה. “אנחנו באמת נאבקים איתך. את עדיין צעירה, תראי.”
חודש לאחר מכן, חנה הבריאה. ביום השחרור רמי הופיע עם קופסת שוקולדים משובחת ומסר לה:
“זה בשביל הנכדה.”
ולחנה זר ורדים.
“לא קיבלתי פרחים כבר שנים! תודה לכם, שהחזרת אותי לחיים,” אמרה.
“ממש הייתי רוצה להגיד: ‘בואי תמיד,’ אבל עדיף רק לבקר,” חייך רמי. כולם הופתעו מהשינוי. אף אחד מהצוות לא הכיר צד כזה אצלו.
מאז נוצרה חברות מהוססת בין דקלה ורמי. הם נהגו לשתות קפה אחרי ועדות, לעיתים ישבו יחד בבייגלה-בר ליד בית החולים.
“אין לי מזל בחיים,” פתח רמי בפעם אחת, “אולי לכן אני כזה נוקשה. החיים עברו, ולא הספקתי…”
“מה לא הספקת?” שאלה דקלה. “הגעת רחוק!”
“רק שעדיין רוצה אושר,” השיב. “פעם היה, אבד.”
דקלה חשבה איך אנשים חושפים סודות כשהם פוגשים אוזן קשבת.
הקשר שלהם לא נעלם מעיני הצוות. פעם, במפגש צוות נשי במטבחון, העירה האחות שרית:
“מה עשית לו? נהיה אחר. אפילו מחייך לפעמים!”
כל יום חמישי הייתה התכנסות לנשים של המחלקה, עם עוגות ועוגיות עבודת יד, תה, וריבה שפירקה רכושנית עם סוד משפחתי.
דקלה סיכמה:
“הכל תלוי בנו בביטחון עצמי ובכבוד. כך מתמודדים עם אנשים קשים.”
“קל לך לדבר,” אמרה שירי הצעירה. “לי הוא עושה צמרמורת.”
“אבל גם את ראויה לביטחון ודבר,” עודדה דקלה.
“אני חושבת שפשוט בדידות הקשתה עליו,” אמרה דנה, מבשלת.
הכול הסכימו.
באותו רגע נכנסה רחלי, המחסנאית, בפנים קורנות.
“נו, מה קורה איתכם? שמעתן כבר? רמי מתחתן!”
“באמת?”
“מדהים!”
“תכלס זה לא יתכן!”
הן נדהמות.
“ועל מי?”
“לא בטוחה, אומרים שאחת המטופלות.”
דקלה חייכה. כבר הבינה.
“אולי נכין יין במקום תה לבריאותו?”
אם הסכימו בהתלהבות, הרימו לחיים. “אולי חתונה תעשה אותו טוב מעט?”
למחרת, רמי הגיע לקפה. פניו האירו, משהו בו השתנה.
“את נראית נפלא, דקלה,” החמיא לדקלה.
“גם אתה,” השיבה.
“אני מתחתן. רציתי שתדעי.”
“ומי הכלה?”
“חנה. זוכרת, ההיא מהשיחה ההיא. התחברנו… באתי אליה ‘לוודא שהכול בסדר’. הזמנתי אותה. את ובני משפחתך מוזמנים בזכותך אני כאן, באמת.”
“הכול זה סיבות של גורל,” חייכה דקלה.
בחתונה נראתה חנה צעירה בעשר שנים, לאחר ששינתה תסרוקת וצבע שיער. היא טעמה שוב שמחה והודתה תמיד לדקלה.
החיים למדו את כולנו: גם אנשים קשים שומרים בפנים פצעים וזיכרונות. קצת מקצועיות, אמפתיה וגבולות נכונים יכולים לרפא הרבה יותר מכאב. לפעמים, על ידי מתן תקווה תמצאי בעצמך שמחה חדשה בדרך לא צפויה.
