הפיה בלבן: איך ליזה בן-דוד כבר מכיתה ו’ היתה רופאה בנשמה, איחתה פצועים בשכונה, צלחה את מסלול הרפואה הקשה בישראל, הפכה לאהובת הצוות – ולימדה גם את המנהל הוותיק ביותר בבית החולים מהי חמלה אמיתית, עד שהקשוח מכולם גילה את סוד האושר ומצא אהבה מאוחרת במפתיע

כבר בכיתה ו היה ברור שכלילה בר-לב תהפוך לרופאה נהדרת. פעם, ילד מהשכונה נפל מהנדנדה ופתח את הברך והראש. המראה לא היה בשביל לב חלש, אבל כלילה, בת 12, לא נבהלה לרגע.
נועה, תביאי מים, תחבושת ומי חמצן! פנתה לחברתה שגרה בדיוק ממול, וזו הזדרזה ורצה להביא כל מה שביקשה.
עד שאמו של הילד, דודה תמרה, הופיעה נסערת איכשהו שמעה כבר הייתה כלילה עסוקה וחצי מקצועית: שטפה, חיטאה וחבשה את הפצעים. דודה תמרה השתוממה, הודתה לה ואמרה:
תהיי רופאה! ולא סתם, את תהיי מצוינת. כל הכבוד שלא נבהלת. מרוב רופאים אי אפשר לקבל עזרה בזמן, ופה ילדה עשתה עבודה למופת.
בטיולים, כלילה הייתה שווה מגן דוד אדום קטן. אף אחד לא מאד רצה להיפצע, אבל אם כבר קורה עדיף שזה יקרה כשכלילה בר-לב בסביבה.
אחר כך באו הלימודים באוניברסיטה העברית, הסטאז, ההתמחות, וכל ההשתלמויות.
פעם, כרופאה בכירה, היא נאלצה למלא מקום של מנהלת מחלקת דימות.
אפשר לומר שכל הצוות פיתח הערכה גדולה לד”ר כלילה בר-לב, שכבר הייתה עכשיו ד”ר בר-לבשטרן, אחרי החתונה. הצוות היה משובח, אם לא מחשיבים את הדוקטור הוותיק אהרון שביט, הסגן מנהל הרפואי רטן, אוהב ויכוחים, וממש כמו מַיָּלֵד של אנרגיה שלילית. הוא היה מוצא סיבה להתווכח עם כלילה בכול הזדמנות. היא השתדלה לא להיגרר, אבל רק היא ידעה כמה מאמץ זה דרש.
מה שניחם את כלילה היה שהם לא נתקלו לעיתים קרובות, רק פעם בשבוע בוועדת רופאים, כשדנו באבחנות של המטופלים החדשים. אבל כל פגישה כמו חלום רע.
שביט אהב להפליג בהערות ארסיות כלפיה, והיא ניסתה לא לשים לב, וברור היה לו שזה רק מדרבן אותו.
מה לעשות, בן אדם בלתי אפשרי, התלוננה כלילה לבעלה בערב. נראה שהוא מחפש כל הזמן להדליק אותי.
אני בטוח שאת תמיד תנצחי, את הרי דיפלומטית מדופלמת! חייך עידו.
אמא, זה נכון, הנהן עמית, בנם בן ה13, אם תשתעממי מהרפואה, לכי לדיפלומטיה. שם גם מרוויחים יותר.
נראה, אשקול, צחקה.
כלילה תמיד שמרה על דיפלומטיות, אבל גם לב בן אדם יש גבול. עמוק בפנים הרגישה שיגיע הרגע, ואז תצא ממנה רוח הסופה.
בפגישה הבאה של הוועדה, הכל התנהל כתמיד, עד שכלילה סיפרה על חיה, אישה כבת שישים, שישבה מולם.
בדרך כלל, אחרי ההצגה, החולה יצא, ואז מנהלת המחלקה, הרופא המטפל והסגן דנים יחד.
אבל הפעם, לפני שהספיקו לסיים, האישה שאלה בפחד:
תגידי לי רק דבר אחד. זה באמת רציני? אני עוד צריכה לגדל את הנכדה שלי, יתומה
קולה רעד, ומבטה היה מלא תקווה.
כלילה רצתה לעודד אותה, אך שביט השתלח בקול:
עם האבחנה הזו? את במצב כל־כך מוזנח, שאף רופא שפוי לא יבטיח לך כלום! מה חשבת לעצמך עד עכשיו?
האישה קפאה, שפתיה רעדו. הוא המשיך, בלתי עציר.
אתם, קודם מבליגים, אחר כך מנסים להתרפא לבד, ורק כשאין ברירה באים אלינו! אנחנו לא ניסים!
היא בכתה ויצאה מהחדר. בדיעבד, כלילה כעסה על עצמה למה לא עצרה אותו? פשוט נדהמה איך אפשר לצעוק ככה על אישה מבוגרת, כפולת צרות? גם מנהלת המחלקה נענעה בראשה בחוסר שביעות רצון.
אמנם שתיהן ידעו שטכנית שביט צודק המחלה פשוטה יותר בתחילת הדרך אך היה צריך לדבר בכבוד, בטח בגיל כזה.
וכלילה התפרצה:
דוקטור שביט, עם כל הכבוד, מה אתה חושב שאתה עושה?!
מה כבר אמרתי? משך בכתפיו, במקום להבין שאי אפשר לחולל נסים, אנשים ממשיכים עם שטויות. אין מה להבטיח.
הוא חייך חיוך ניצחון. כלילה נגעלה. עכשיו תראה לו!
אתה כמובן צודק, בתחילת המחלה קל יותר לטפל. אבל אתה לא מבין כמה דיבורים שכנעו אותה להאמין, והשגת בלבול אכזר. כל ההשקעה ירדה לטמיון, נופפה בידה.חבל מאוד!
שביט ניסה להתפרץ שוב, לצעוק, אבל היא כבר לא הקשיבה. בחלוף דקות יצאה ממשרד מנהלת המחלקה, וכלילה נותרה עם שביט לבד, מתקשה לנשום. הוא ממש זולל את האנרגיה.
היא בהתה אל הפינה, לא מסוגלת לדבר או לתפקד.
לרגע ממש רצתה לפרוץ בבכי, אך חשבה: לא, הוא לא יזכה לראות את זה!
היא ניגשה לחלון והנה שמעה דלת נטרקת. כשהסתובבה גילתה שהיא לבד בחדר.
התיישבה, פתחה פנקס.
דוקטור בר-לבשטרן? נשמע קול מהוסס, ומבלי להרים את הראש לא זיהתה שזה שביט עצמו.
בידיו בקבוק טיפות הרגעה, פניו מבולבלות לגמרי. באופן מוזר, כלילה לא שמחה. להיפך ליבה נכמר עליו. הגיעו לאוזניה שמועות שהוא בודד. אולי לכך אופיו.
קחי וסליחה, באמת. אולי טעיתי גמגם כאילו בפעם הראשונה בחייו.
גם אתה צודק, יש פה אחריות הדדית אבל אנחנו כאן גם כדי לתת תקווה, לפעמים זה כל מה שיש לחולה. זה אמיתי, מוכר לך, בטח יותר ממני.
נכון, נכון נהם.
המהפך שחל בו היה לא ייאמן. כלילה הבינה חובה לנצל את הרגע:
אהרון, דבר אחד תזכור: אני לא אתן שירימו עלי את הקול, או יערערו על המקצועיות שלי, ובהחלט לא מול מטופל, לא משנה אם מדובר בעובד ניקיון או שר הבריאות!
ברור, ברור, קיבלתי.
“אם כך מצוין”, חשבה. בקושי שמונה בבוקר, וכל היום עוד לפניה.
כעבור כשעה, כבר ביקרה בחדר של אותה אישה. שמה היה חיה בן-עמי. על השידה עמדה זר כלניות. כשכלילה נכנסה, חייכה חיה.
תארי לך, המנהל בא לבקר! הביא לי פרחים, התנצל, אפילו הבטיח שיעשה כל שביכולתו לרפא אותי.
נהדר! ליטפה כלילה את ידה,אנחנו באמת נעשה כל מה שנוכל. תזכרי עוד לא אבדה לך התקווה, את עוד בחורה צעירה!
השיחה הפכה לצחוק.
כעבור חודש, חיה הבריאה. ביום השחרור, הביא שביט קופסת שוקולדים יקרה.
בשביל הנכדה, אמר במבוכה.
תודה רבה! חייכה חיה.
וזה בשבילך, הושיט לה זר ורדים.
איזה פרחים יפים! שנים לא קיבלתי כאלה. תודה גם לכל הצוות, שהעמידו אותי מחדש על הרגליים.
בא להתבדח, בואי לביקורת שוב אבל לא אגיד. רק בתור אורחת. תשמרי על עצמך.
כולם מסביב הביטו בו נדהמים. מי היה מאמין ששביט מרשה לעצמו עונג של מלה טובה?!
לאט לאט נרקמו בין כלילה ואהרון יחסים חדשים. לא חברים, אבל חמים. חלקו קפה אחרי ישיבות, לפעמים נפגשו בביתקפה ליד בית החולים.
אושר אין בחיים, גילה ליבו ערב אחד אהרון, כנראה בגלל זה נהייתי כזה קשה. כל החיים חלפו, ומה יצא לי?
איך מה? אתה בתפקיד בכיר! זה לא מובן מאליו.
נכון אבל נשארתי בלי אושר. פעם היה לי, עבר ונגמר.
אה, עכשיו הכול ברור, גיחכה לעצמה כלילה, אבל התביישה הרי פתח בפניה את הלב.
היא הופתעה לגלות שהיא מתחילה לחבב אותו באמת.
היחסים החדשים בין כלילה לשביט לא נעלמו מעיני הצוות כולו, אבל איש לא פתח ברכילות. הם ידעו שד”ר בר-לבשטרן לא מאותן שמקשקשות, וגם שביט רחוק מלהיות רודף שמלות.
“נו, מה עשית לו?” שאלה יום אחד בתהיל’ה האחות, באמצע התה החברתי השבועי. “הוא אפילו מחייך לפעמים. נדיר, אבל קורה.”
אחת לשבוע, כל הנשים של המחלקה רופאות, אחיות, ועוזרות נהגו לערוך טקס תה מסורתי במטבח: מאפים ביתיים, ריבות, פיתות וחביתיות. כאן, בין ניחוחות תה ועוגיות, חלקו סיפורים והתבדחו.
כולם הביטו בכלילה בציפייה לחשיפת הסוד הגדול.
בחייכן, הסוד פשוט: הכל מתחיל מאמונה בעצמך וכבוד עצמי. בלעדיהם אי אפשר.
קל לך, רופאה בכירה, אמרה שופעת הסקפטיות חני, עוזרת הסניטריות, לי אין אומץ לידו.
כולם שווים. כבוד עצמי לא תלוי בדרגות. גם ביטחון לא.
נכון, הנהנה הפסיכיאטר בן-ציון, מול שואב אנרגיה תגלי שהביטחון מוציא לו את הרוח מהמפרשים.
אני פשוט חושבת ששביט אדם בודד וגלמוד, אמרה בהתבוננות עמוקה השפית סימה, וכל הנוכחות הסכימו, פרט לכלילה שכבר ידעה.
פתאום נכנסה פזית, האחראית על הכביסה.
פספסתי משהו?
הגעת בזמן. מדברים על שביט.
אז שמעתן? שביט מתחתן!
כולן צעקו: די? לא ייאמן!
העולם עומד להתהפך!
נו, לא תגידי שידעת? קרצה עדי, האחות הראשית.
מה פתאום? גיחכה כלילה, דיברנו הרבה אבל על לב, עוד לא.
זה לא מפתיע, פסקה הפסיכולוגית הדסה. כמוהו, לא מגלים רגשות.
אבל עם מי? תפסה חני את קולה.
לא בטוחה אבל נדמה לי מטופלת.
כלילה חייכה לה בשקט; נדמה לה שהבינה מזמן.
“אתן לא חושבות שכדאי במקום תה, לפתוח בקבוק יין טוב לכבוד אירוסי שביט?” נמלאה השראה.
“ברור!” פסקו כולן, והרימו כוס לחיי האושר של שביט. מי ידעה, אולי חתונה תביא איתה גם קצת חום לליבו.
למחרת, בזמן הקפה, ניגש אליה שביט קורן ושמח.
את נראית נפלא, אהרון, חייכה.
כן, אני מתחתן, כלילה!
באמת? ומי המאושרת? מקווה שהיא ראויה.
הכי טובה שיש. חיה, כן, ההיא שטיפלת בה אז. אהבתי אותה, ולא נתתי להזדמנות לברוח. באתי אליה קודם במרפאה, פתאום עם פרחים
אתה תחמן לא קטן! התפרצה בצחוק. בחירה מעולה.
גם אני חושב. רוצה שתבואי לחתונה. עם המשפחה. בזכותך גיליתי מחדש את הלב שלי. היית צריכה להיות דיפלומטית!
מי שיועדו תמיד ימצאו אחד את השנייה, ענתה, שמחה בליבה.
ואכן, החתן היה יפה תואר, הכלה קורנת. נדמה היה שהאישה הישישה והמתקשה של פעם נעלמה במקומה עמדה גברת מרשימה, תספורת חדשה, צבע בשיער, צעירה בעשור. שוב הודתה לכלילה והיא ידעה שפעם, מזמן, חלומות מתגשמים גם במציאות. או בחלום.