היום, אחרי שהשמש כבר זרחה על רחוב החשמונאים בתל אביב, קמתי מוקדם יותר מהרגיל. השקט של השעון העתיק במטבח עוד הלך ונשמע כמו תוף רחוב שקט, ולפני שהאור הגיע לחלון, כבר חזרו לי למוח מחשבות על היום שמתחיל.
חשבתי לעצמי: «היום יחלוף כמו כל הימים הקודמים עמוס בעבודה ובדאגות». אשתי, שירה, קמה מיד אחרי, והייתה צריכה להניב חלב מהפרה שלה, זוריה, ולאחר מכן להאכיל את העדר. אחרי זה היא תכין ארוחת בוקר בשבילנו לי, לשני הילדים, תומר ונועם ותלוי את הילדים לבית הספר, ואני אלך לעבודה במשרד של ביטוחי בריאות. בנוסף, היום נזכרתי שהייתי צריך לעדן את תפוחי האדמה אחרת הם יגדלו יותר מדי אז לקחת את האמריקאית ולקחת אותה לחצר.
שירה קמה מיד והחלה במטלות הבית, בעוד המחשבות שלה רצות: «היום צריך לכבס, לשוטף את הגן ולדשן, כבר מזמן שלא ניקיתי שם, החיים משעממים, אין מנוח».
הקפצתי אותה קלות על הכתף: «יוסי, תתעורר, בוא נזוז». הוא, בן זוגי, נענה בחלום ונערב על הגב.
קראתתי לילדים: «קמו, בואו לאכול, תומר, אל תתמקד במחשב, תצא לבית הספר, נועם, אל תתכרבל». הקטן, תומר, קפץ מהקפה, בעוד נועם נמתח וניסה לשכב עוד כמה דקות.
לאחר שסיימנו את ההכנות, ניגשתי לכבס ולתלות את הכביסה בחצר, והרגשתי עצב קל שלא יכולתי להבין מדוע. למרות זאת, המשכתי לדשן את הגן, ובאותו רגע נכנסה לשטיח שלנו נילי, שכנה סקרנית ופעילה. היא תמיד מרעישה את האחיות שלה, גם באור היום, ובכיף משוחחת על כל מה שמתרחש ברחוב.
«נילי, למה את מתווכחת שוב אתמול בערב?» שאלתי.
«הבן שלי, פידו, בא הביתה רק אחרי שקיבל את הקפה, והיה צריך להזיז ארון כבד, אבל הוא שכח שזה יום שני», היא השיבה. «הוא הולך למסעדה של איגנית, שם יש משקאות קלים ואוכל טוב, ואני אף פעם לא ראיתי אותו שותה».
נילי נראתה קצת קנאית, שכן היא לא ראתה שום רעש או קריאה בחצר שלנו, בניגוד לשמה. היא שאלה אותי: «שירה, למה את נראית כך עצובה? מה קרה?».
שירה ישבה על ספסל בחצר ונשמעה נשימה עמוקה.
«אין לי מושג, נילי, מרגיש לי שמשהו עומד עליי. נראה שכל החיים המעניינים עוברים לידי, והאחרים חיים טוב יותר, יותר שמח ופורה. אני רוצה שינוי, אולי לא כמו סרט, אבל משהו שונה, כמו של שכנותינו».
נילי חייכה והוסיפה: «תראי, יש לנו את מריה, בעלת גבר יפה אלחנן שהם נראים תמיד מחובקים במרחב, הוא מביא לה פרחים אדומים מהמרכז, יש לו רכב יוקרתי והוא נוהג לעיתים לנסוע לעבודה בחוץ».
היא המשיכה לספר על גבורות של קארין, שהחלה לשאת את בעלה יואב, שתמיד בטוח בעצמו, נוהג לנסוע לים ולבקר בעיר, והן נראות כאילו חיות בסרט. נילי ציינה: «אבל יואב גם הוא רץ אחרי נשים נוספות, וקארין קונה בגדים יקרים כדי לשמור על המראה».
הדיבורים המשיכו על תמר, שנישאה לאדם בשם אריאל, שמטפל בשני הילדים שלהם ומקפיד עליהם, אף שלפעמים מביא אותם לחופשה במושב קיבוץ.
הקול שלי, מתוך התבוננות, נשמע: «האם באמת יש צורך לקנא? אולי אנחנו רק רואים חטא בעיניים של אחרים».
היום עבר מהר הילדים חזרו מבית הספר, קיבלתי משימה למרוח אדמה סביב תפוחי האדמה, האכלתי את השחורות והפרה, ושחזרתי את האוכל אל השולחן. בערב, אחרי שמישהו השתגע על הטלוויזיה, הגיעתי לשכב במיטה וחלמתי על סבתא שלי, רחל, שהייתה אומרת: «אל תשתפי את אלוהים, אל תתלונן על גורלך. המבחנים ניתנים לנו לפי היכולת שלנו, והחיים שלך אינם חסרי משמעות».
הקול שלה נעלם בערפול, והתעוררתי בבוקר, כשהשמש זרחה על חצרנו והטל מציף את הדשא. הרגשתי שהערפל מתפוגג.
הבנתי שהחיים שלי אינם ריקים יש לי בעל אוהב, יוסי, שלא יפגע בי, שני בנים חכמים שלומדים מצטיין בבית הספר, וקצת כסף לשלם על תפוחי האדמה (כ-30 ). החלקים הקטנים שהייתי מתלונן עליהם אינם משמעותיים.
היום, כשצעדתי החוצה מהבית, לקחתי את המגבה, וחשבתי: «החיים הם כמו ערפל של בוקר הם יתפוגגו כשנשקף האור, והמתנה הטובה ביותר היא להוקיר את מה שיש לי».
השיעור של היום אל תתבונן בחיי אחרים דרך משקף מכווץ; קח רגע להעריך את השלווה, האהבה והקיום הפשוט שלך.
