אני מעמידה את בעלי בפני בחירה קשה.
“אמא, למה אנחנו נוסעים לסבתא אסנת? לא בא לי, שם משעמם,” דנה שואלת מאחור, לא מסירה את עיניה מהטאבלט הורוד שלה. בת שש וכבר יודעת לדבר בטון כזה, כאילו עושה לנו טובה בעצם הנוכחות שלה.
“כי היום יום ההולדת של נעם, בן דוד שלך. את זוכרת אותו?”
“זוכרת. הוא מעצבן.”
“דנה!” אני מסתובבת, אבל נדב, בעלי, מניח לי יד עדינה על הכתף.
“עזבי, תשמרי את זה ליום אחר, בבקשה.”
נדב יושב ליד ההגה, מתוח כאילו הוא בדרך לאיזה ועדת קבלה, לא ליום הולדת במשפחה שלו. חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה, שהשקעתי חצי שעה בגיהוץ הבוקר כי כל קמט סבתא אסנת מיד תקלוט, תניף מבט שיגרום לכולם להבין מה היא חושבת עליך כעקרת בית.
“אני רק מסבירה לילדה למה נוסעים,” אני מנסה לא להתרגז.
“את מסבירה, אבל בטון שלך דנה כבר מבינה שלא שמחים שם.”
“ואנחנו שמחים שם?” אני עונה בשקט.
הוא שותק. הרמזור ברמלה מתחלף לכתום ונדב עוצר. שקט במכונית, וניתן לשמוע את הזמזום שמפיקות מטבעות וירטואליות במשחק של דנה.
“שמעי, בואי נסכם,” הוא לוחש, מביט על הכביש. “נבוא, נגיד מזל טוב לנעם, יושבים שעתייםשלוש, והולכים. בלי דיבורים על העבר, בלי טענות, בלי בירורים. רק חגיגה משפחתית. בסדר?”
יכולתי לומר שזה אף פעם לא קורה ככה. שבכל פעם אנחנו מבטיחים שנבוא, נצחק, נשמור על שקט אבל איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי לצד סבתא אסנת במטבח, שומעת כמה אני לא מגדלת נכון את דנה, כמה אני עסוקה מדי; שמים עין על כל מה שאמא שלי, זיכרונה לברכה, לא לימדה אותי.
אבל שותקת. עונה רק בנענוע ראש ופונה לחלון. ברחוב שמש אביבי מלא אנשים בבגדים קלים, ילדים מלקקים גלידה, יום שבת רגיל שכל מה שבא לך זה לשבת על המרפסת עם ספר לא להיגרר לקצה השני של ראשון לציון להרגיש לא רצויה.
“אמא, נעם יקבל הרבה מתנות?” דנה מתנתקת סוף סוף מהמסך.
“אולי, זה יום הולדת שלו.”
“ולי גם יביאו מתנה?”
אני מסתובבת. העיניים החומות הגדולות שלה מחפשות תקווה. התרגלנו, בכל חג היא מצפה, בכל ביקור אצל החברות שלי תמיד יוצאת עם משהו.
“דנה, היום זה יום של נעם. הוא יקבל מתנות.”
“אבל גם אני רוצה!”
“כשיגיע יומולדת שלך נקנה לך מלא מתנות. היום את נותנת לו מתנה, זוכרת אתמול בחרת בשבילו את הלגו?”
“נזכרת. אבל גם אני רוצה אחד כזה!”
“יש לך חדר מלא צעצועים,” נדב מתפרץ, “תוכלי להחזיק מעמד יום אחד?”
היא מחזירה את האף לטאבלט. אני מביטה על נדב שמחכה לתגובות של אמא שלו. הוא מודאג שאם דנה תעשה סצנה, אסנת תעביר דיווח לאחותו סמדר ואחר כך ידברו עלי והחינוך שלי שבועיים.
נשארנו בשקט עשרים דקות אחרונות. רק הטאבלט והכביש נשמעים. אני מסתכלת על הבתים, העצים, העננים, נזכרת איך נשבעתי לפני שלוש שנים כבר לא להיכנס לבית הזה. זה היה אחרי הריב הגדול כשאסנת אמרה לי בפנים שאני לא אמא ולא אישה טובה.
אז טרקתי דלת, הוא רץ אחרי, ניסה לשכנע אותי לחזור לא חזרתי. נסענו הביתה במונית כל הדרך דממה. אמרתי לעצמי: אולי זה הסוף, אולי באמת הגיע זמני לארוז לבת ים, לאחותי.
אבל לא עזבתי. כי אהבתי. כי יש דנה. כי אני לא יודעת להרים ידיים.
שנה של ריחוק מהמשפחה שלו. אחר כך נדב התחיל לבקש תבואי לפסח, תבואי לשבועות, לא. ורק כשהלב אשפזו הלכתי לבקר. הבאנו פירות ופרחים. היא נראתה זקנה, חיוורת, פתאום התעורר בי חמלה.
היא אמרה תודה, ליטפה את דנה, אמרה שהתגעגעה, לא מילה על סליחה. עשינו כולנו כאילו לא היה כלום. אולי זה הבגרות: לדעת לשתוק ולחייך.
אבל אתמול, כשהוא הודיע שהוזמנו ליום הולדת של נעם, הרגשתי איך הקוץ הזה עדיין בתוכי. כל הזדמנות הוא חוזר ומציק.
“הגענו,” נדב קוטע את המחשבות שלי.
אנחנו עומדים ליד בלוק בן תשע קומות בשכונת פרס נובל בראשון לציון. הבית שבו נדב גדל, בו אסנת חיה ארבעים שנה הבית שתמיד גרם לי להרגיש זרה.
“דנה, תכביי את הטאבלט, הולכים.”
אנחנו יוצאים. נדב שולף את הקופסה עם הלגו שעלה לנו מאתיים שקלים שעה התלבטנו בחנות, אני רציתי קופסא צנועה, הוא התעקש על “שיהיה מכובד”.
“מה זה מכובד?” שאלתי אותו.
“שלא ייראה שהתמזלנו עין.”
“זו מתנה לילד, לא תצוגת עושר,” התעקשתי.
“שמשפחתי יראו שאני לא מקמץ זה חשוב אצלם.”
ויתרתי לו, למרות שחשבתי שזה מיותר. הכל אצלם נמדד כמה עלתה המתנה, איזו מותג התיק, איפה קונים אוכל.
אנחנו מטפסים ארבע קומות בלי מעלית. דנה רוטנת שהיא עייפה, אני מושכת אותה ביד, נדב קדימה רואה איך גבו נוקשה מחולצה הדקה.
בכניסה לדלת הוא עוצר, שואל: “את מוכנה?”
רציתי להגיד שלא. שאני רוצה להסתובב וללכת, לא רוצה לשחק במשחקים. אבל הנהנתי וחייכתי בכוח.
נשמעת שמחת ילדים מהדירה, מוזיקה, קולות כבר התחיל המסיבה. סמדר פותחת את הדלת. היא נראית עייפה, שיער קצר, צבע כתום חזק, תווי פנים חדים, חיוך מר.
“סוףסוף הגעתם!” היא פותחת לנו את הדלת. “כבר התחלנו בלעדיכם.”
“סליחה, היו פקקים,” נדב מנשק אותה בלחי.
“אופציה קלאסית,” סמדר מביטה עלי. “שלום, מיכל.”
“שלום,” אני עונה בנימוס.
“מי זאת הילדה הגדולה פה? דנה? איך גדלת!”
דנה מסתתרת מאחורי החצאית שלי. היא לא זוכרת את סמדר, לא ראו אחת את השנייה ארבע שנים.
“תגידי שלום,” אני דוחפת אותה בעדינות.
“ש שלום,” היא לוחשת.
“איזה מתוקה,” סמדר מתרוממת. “טוב, כנסו אמא במטבח, נעם עם החברים. עוד מעט עוגה.”
נכנסנו לדירה, מוקפת ריח מוכר משהו בין לבנדר לעוגות תפוחים. אסנת תמיד משאירה שקיות ריחון ומקפידה לאפות בשבת. היום, לפי הריח, עשתה עוגת תפוחים.
בכניסה שורה של נעליים: סניקרסים, נעלי נשים, נעלי עור סימן שכולם כבר פה. הוצאתי את הסנדלים החדשים, נעלתי בלטות. דנה לא רוצה להוריד, אני מתעקשת, מרגישה את המבט של סמדר.
“נדב, לך לסלון נעם מחכה לדוד נדב. ואתן תבואו למטבח; אמא שם,” סמדר מכוונת אותנו.
נדב מסתכל אלי בתחינה. אני מהנהנת והוא בורח לסלון, אני עם דנה למטבח.
החלון פונה לחצר עם עציצים של גרניום. על הקיר מחלפות רקמות, על השולחן מפה תחרה. שוב כמו פעם, כאילו לא עברה שנייה.
אסנת יושבת, מדברת עם חברה אלמונית. כשנכנסנו, מצב רוחה התקדר.
“מיכל! איך אני שמחה שהגעתם!” היא קמה, נראית מבוגרת בהרבה. השיער הלבין, הגב מעט כפוף, אבל המבט אותו מבט בוחן.
“שלום, אסנת,” אני נצמדת לחיבוק שטחי.
“שלום מתוקה. זו הנכדה שלי? ילדה יפה כזאת! מזכירה לי את סבתא שלה.” דנה בורחת מאחורי, אני מלטפת אותה.
“דנה, תגידי שלום לסבתא.”
“לא רוצה.”
שתיקה. אסנת מתישרת באיטיות, במבט מאוכזב.
“זה בסדר, ילדים ביישנים,” קולה שקט אבל מלאה ביקורת.
“היא עייפה מהדרך,” אני מתנצלת.
“כמובן, ברור. שבו. את רוצה תה? או אולי קפה? יש לי קפה מאיטליה!”
“תודה, תה.”
אני מתיישבת, דנה לידי. האישה הלא מוכרת מחייכת: “אני שירה, חברה של אסנת.”
נעים מאוד,” אני עונה.
אסנת מתרוצצת סביב התה: מוציאה כוסות, מוזגת מים רותחים. מסתכלת בלי להסתכל במה דיברו עלי לפני שנכנסתי? על עבודה? על ילדים?
“הכל בסדר בעבודה מיכל?”
“כן, לא רע.”
“ומה עם דנה? מי אוסף אותה מהגן כשהעבודה מתאחרת?”
“אני, יש לי שעות גמישות.”
“טוב, טוב, חשבתי אולי יש מטפלת.”
“אנחנו מסתדרים לבד.”
אסנת מניחה לפני כוס תה, מתיישבת. עיניה עלי.
“רזית.”
“אני כמו תמיד.”
“לא, רזית. צריך לאכול יותר. גברים אוהבים אישה עם גוף.”
אני באמת כבר מכירה את ההערות. הדאגנות שבאה לגעת במקום ששום דבר בו לא אכפתי.
“אני בסדר, תודה.”
“טוב, רק דואגת. אוהבת אתכם כמו ילדים שלי. נדב אמר לי שתבואו התרגשתי! חשבתי שכבר שכחתם אותנו.”
“היו לנו עיסוקים. דנה בגן, לי בעבודה, לחוגים”
“ברור, כולם עסוקים. רק משפחה אסור לשכוח, מיכל. זה הכי חשוב.”
אני שותקת, שותה תה שמשאיר כוויה. דנה מתנדנדת; משועממת.
“אמא, אפשר לי ללכת לחדר אחר?” היא לוחשת.
“כן, רק בשקט.”
דנה קופצת החוצה. אסנת עוקבת אחריה במבט.
“ילדה נבונה בדיוק כמו נדב בילדותו, לא ישבה דקה במקום! וכמה היא בגן? מתנהגת יפה?”
“בסך הכל כן.”
“בסך הכל? היא עושה בעיות לפעמים?”
“כן. היא ילדה.”
“נו, כל ילד והאופי שלו. נעם, למשל ילד מקסים, סמדר חינכה אותו נהדר. עוזר בבית, לומד נהדר תענוג.”
שירה, החברה, מהנהנת בהסכמה.
“באמת, רואים שהוא ילד טוב, מברך את כולם, אומר תודה, חינוך למופת.”
הדם שלי רותח. לא אומרים, אבל ההשוואה ברורה: נעם הוא המתוק והמושלם, ודנה אשמתה עלי.
קולות צחוק נשמעים מהסלון. איכשהו נדב יודע תמיד איך להצחיק ילדים, להיות האיש המשעשע.
“אני אלך לברך את נעם,” אני קמה.
“בטח, לכי, תמסרי מזל טוב,” אסנת אומרת. “בעוד רגע נחתוך עוגה.”
אני יוצאת, מרגישה עלי את המבט הבוחן שלהן. במסדרון שקט, רק מהסלון קולות. נשענת על הקיר, עוצמת עיניים. אנחנו כאן רק עשר דקות וכבר בא לי לברוח.
וואטסאפ מנדב: “את בסדר?”
אני משקרת “בסדר”.
גבר לא מוכר חולף מולי, הוא מברך לשלום ונכנס לשירותים. אני תוהה, עוד כמה זמן נישאר? שעתיים? שלוש?
“אנג’י מיכל?”
אני מסתובבת ילד בגיל שמונה, חולצה מכופתרת. נעם. החוגג.
“שלום, נעם! מזל טוב!”
“תודה! נדב אמר שהבאתם לי מתנה ענקית”
“נכון, בסלון. תגלה בקרוב מה זה”
הוא מהנהן, חוזר לשאר הילדים.
אני סוף סוף נכנסת לסלון המלא באורחים בערך תריסר: משפחה, חברים, ילדים רועשים סביב שולחן עמוס עוגות, חטיפים, שתייה. ערימת מתנות בפינה, אני מזהה את הדודים והבני דודים.
נדב מדבר עם דוד שלו, קם כשהוא רואה אותי.
“זאת מיכל אשתי,” הוא מציג. כולם לוחצים ידיים, אני מחייכת חיוך מאולץ.
דנה בצד, שוב עם הטאבלט. ניגשת אליה.
“דנה, תסגרי, זה לא יפה לשבת עם מסך.”
“לא רוצה. משעמם.”
“דנה!” קולי מתוח.
“די, אמא”
כמה אנשים מפנים מבט. אני מסמיקה.
“קחי, בבקשה.”
היא מכניסה לטאבלט לתיק ויושבת פגועה. אני יושבת לידה, מרגישה בגלוי את המבט המבקר של סביבי לא מסתדרת עם הילדה.
סמדר נכנסת עם מגש של כוסות יין ומיץ.
“יאללה, לחיים! נעם, בוא, תעמוד איתי.”
הוא נעמד, היא מחבקת אותו. כולם מצלמים.
“לנעם! שיהיה בריא ומאושר,” צועקים. “ולאמא!”
ואז טקס המתנות. כל אורח מגיש מתנה בתורו: קיט ציור, רובוט, משחקי קופסה, ספרים, בגדים הכל.
בצד, דנה בולעת רוק במבטים במבטה יש קנאה, אולי תסכול.
“דנה, לא יפה להסתכל ככה,” אני לוחשת.
“למה רק לו מתנות?”
“כי זה יום ההולדת שלו. שלך באוקטובר.”
“זה המון זמן!”
“תשתקי עכשיו.”
נדב מגיש לנעם את קופסת הלגו הענקית. “אני חולם על זה מאז פסח!” נעם קורא, וחיבוק לנדב, חיבוק גם אליי. כל האורחים מפרגנים.
אסנת, שמגיעה לבדוק, זורקת: “כל הכבוד, לא קימצתם למען בן האחות.”
אני כמעט חונקת מבפנים.
דנה מושכת לי בשרוול: “אמא, לי גם יביאו?”
“לא, דנה. היום רק לנעם.”
“אבל אני גם רוצה!”
“די, בבקשה.”
אבל היא קמה, ניגשת לכולם וקוראת בקול: “נעם, אפשר לי מתנה שלך?”
הכל משתתקים. נעם מופתע.
“מה?”
“יש לך מלא. אפשר אחד?”
אני פוערת פה, קמה אליה, אוחזת לה ביד.
“דנה, בואי לפה.”
“אבל אני רוצה מתנה! רוצה!” היא מתפרצת בבכי, נשכבת לרצפה, רוקעת ברגליים. ממש היסטריה.
כל המבטים עלי. בוחנים, שופטים.
נדב מנסה להציל: “דנה, חמודה, בואי רגע נסביר”
“לא!!! רוצה מתנה!” היא צורחת.
בסוף, משהו בי מתפוצץ.
“דנה, קומי מיד. אנחנו הולכות.”
אני מושכת אותה, היא צורחת, בוכה. אסנת עומדת בכניסה, סותמת לי את הדרך.
“מיכל, אולי תירגעי רגע?”
אני טורקת לה: “אולי אם לא היית מחנכת ש’הכי חשוב כמה מתנה שווה’, הבת שלי לא הייתה מתפרקת!”
היא חוורת.
“מה אמרת?”
“מה ששמעת. הכול אצלך שאלה של כסף, סטטוס, ולפיה זהות. ואז מלמדים את הילדים ונעלבים כשהם מגיבים בהתאם!”
“די, מיכל,” נדב לוחש. אני דוחה את ידו.
“לא עוד! שלוש שנים אני שותקת. שלוש שנים את מטפטפת כמה אני לא מספיק טובה. נמאס לי!”
סמדר: “זה מה שמגיע לאמא שלי ממך?”
“אני אומרת אמת!”
“הכול אצלך תקלה שלנו?”
“הבת שלי רוצה תשומת לב, לא מתנה. כי כל החיים דאגת לנעם, לא לדנה. כי נעם זה הדובדבן, דנה ‘של הכלה הלא מוצלחת’.”
אסנת שותקת. סמדר נוזפת, אני עונה בשקט: “19 שנה נשואה, עבודה, בית, ילדה. תנו לי קצת הערכה!”
“ערכה לא מקבלים מרוויחים,” מתפרצת סמדר.
“אני מקבלת אותה במדידה? ועוד מכם?”
העיניים של נדב מתחננות: “די, מיכל”
“זה נגמר. דנה, הולכים.”
אני גוררת אותה ליציאה. נדב עוצר אותי: “את לא יכולה סתם ככה ללכת.”
“אני יכולה ואני הולכת.”
אנחנו יוצאות, דנה בוכה בשקט, אני גם.
פונה מהבניין, מזמינה מונית. נהג צעיר שואל: “הכול בסדר?”
“כן, תודה.”
אנחנו חוזרות. דנה נרדמת עלי, עדיין בוכה. אני מלטפת אותה, חושבת איך כל זה קרה.
הטלפון רוטט נדב מתקשר. מנתקת. שוב. ושלישית, מכבה.
בבית אני משכיבה את דנה לישון, יושבת לצידה. הילדה שלי. מפונקת, עקשנית, אבל כל כך אהובה.
הלילה יורד. נדב מגיע. אני יוצאת מהסלון.
“היא ישנה?”
“כן.”
אנחנו יושבים לשתות תה. שתיקה קשה.
“אמא שלי נעלבה מאוד,” נדב לוחש.
“אני יודעת.”
“סמדר אמרה שהתנהגת לא לעניין.”
“יכול להיות.”
“דיברת דברים איומים.”
“גם אם כן, אלה האמת.”
“את מאשימה את אמא שלי שהיא לא אוהבת את דנה?!”
“שלוש פעמים בשנה רואה אותה לזה אתה קורא אהבה?”
הוא שותק. “היא בת שמונים, לא קל לה.”
“אתה נוסע אליה, לסמדר כל הזמן.”
“סמדר גרה קרוב.”
“אנחנו עשרים דקות נסיעה.”
הבטתי אליו בעיניים עייפות.
“אני לא רוצה שנפסיק להיפגש עם המשפחה. אבל אני רוצה יחס של כבוד, לא מבחן אינסופי.”
“את מגזימה.”
“לא. שנים אתה עיוור. אני מרגישה כמו נבחנת תמידית.”
“מה את רוצה שאעשה?”
“שתהיה בצד שלי. לא באמצע. כשתוקפים, תגיד משהו. שתרגיש שאני החשובה.”
“אני מנסה.”
“את מנסה כולם לרצות וזה לא עובד. אמא שלך לא מתפשרת. היא רוצה רק אותי מתכווצת מולה.”
“יהיה קל יותר אם תדעי להבין שהיא באה מדור אחר.”
“ושלי מה, לא חשוב?”
הוא משתתק.
“אם תצטרכי לבחור?”
“אני אשתך. המשפחה שלך כאן. לא שם.”
הוא שותק.
השתיקה ממלאת את החדר.
“לא יודעת אם אני רוצה להיפרד לגמרי רק שלו יהפוך לגהנום יומיומי.”
“אני לא רוצה גט, מיכל.”
“גם אני לא.”
אנחנו יושבים, כל אחד עם הכוס שלו. שקט מתוח.
“לכי תישני, נדבר על הכול מחר,” הוא אומר.
בלילה, דנה מתעוררת, מזדחלת למיטה:
“אמא, נחזור שוב לסבתא אסנת?”
“לא יודעת, מתוקה. אולי כן, אולי לא.”
“אני לא רוצה. היה שם מפחיד.”
“למה מפחיד?”
“כי צעקת. כולם הסתכלו עלי.”
כאב לי. חיבקתי אותה.
“סליחה, דנה. לא הייתי בסדר.”
“למה כעסת על סבתא?”
“כי לפעמים מבוגרים שוכחים לכבד.”
“אני באמת לא בסדר?”
“עשית טעות. מבקשים מתנות רק ביום הולדת שלך.”
“אבל רציתי כל כך!”
“אני יודעת, לפעמים צריך לחכות.”
“אמא, סבתא אוהבת אותי?”
אני מהססת.
“כן. פשוט קשה לה להראות.”
דנה מתחבאת חזק אליי. נדב נכנס:
“ארוחת בוקר במיטה עבור הבנות היפות שלי!”
פנקייקים, דבש, תה. דנה שמחה, כאילו אתמול לא היה.
אחרי האוכל, נדב מודיע: “אמא מחכה לנו בשתיים.”
“אתה רוצה שנלך?”
“לא יודעת, אבל הולכים.”
אנחנו מתארגנים, דנה נשארת אצל אחותי.
בדירה, אסנת יושבת, מביטה בי:
“רוצה תה?”
“לא, תודה.”
שתיקה.
“תדברו,” היא אומרת.
אני מתחילה: “אסנת, אני מתנצלת על הצעקות של אתמול. אבל אני לא מתנצלת על מה שאמרתי זו האמת. קשה לי להרגיש שאת אוהבת אותי או את דנה. הכול ביקורת.”
הפנים שלה מתקשחות.
“אולי את צודקת, אני באמת לפעמים חדה מדי. לא כי לא אכפת לי. זה כי אני רוצה שיהיה טוב.”
“טוב, זה לא רק הערות. זה להרגיש משפחה, אהבה.”
שתיקה.
“אוקיי, ננסה מחדש. לא מבטיחה להיות מושלמת.”
“גם אני לא.”
נדב לוקח את הידיים של שתינו.
“תודה. לשתיכן.”
כשיצאנו, אסנת מחבקת אותי הפעם לא במסכה.
“אל תשכחי לבוא עם דנה בשבת. אפה עוגה.”
“בשמחה.”
במכונית נדב שואל: “יהיה בסדר?”
“אני רוצה להאמין.”
בדלת, דנה מקבלת אותנו עם ציור: כל המשפחה, יד ביד, סבתא גם איתנו.
“יופי, מתוקה שלי,” אני עונה לה.
בערב, נדב מתקשר לסמדר, מתנצל בפני נעם. אני לא אומרת כלום. רק חושבת: אולי, אולי בסוף כל אחת תלמד לוותר ויהיה שלום בבית.
אנחנו יושבים בשקט, שותים תה. הרחובות שקטים ואולי גם אצלנו הלב יתחיל להרפות.
“נו, מה יהיה הלאה?” נדב לוחש.
“לא יודעת, נדב. העיקר, שננסה.”
