העכברה האפורה יותר שמחה ממך
נטע, לא באמת, לימור התבוננה בשמלת הפשתן הישנה של רותי כאילו מדובר במוצג במוזיאון שנוי במחלוקת. את מסתובבת עם זה? ליד בעלך?
רותי תיקנה בחוסר מודעות את המכפלת. השמלה הייתה נוחה, רכה מהכביסות הרבות.
אני אוהבת אותה…
אוהבת… מירית לא הפסיקה להקליד בטלפון. לשבת בבית, לבשל ג’חנון, לסרוג מפיות. את בכלל קולטת שהצעירות חולפת? צריך לחיות באמת, לא רק להתקיים.
לימור הנהנה חזק, העגילים החדשים שלה חישוקי זהב גדולים ומבריקים התנדנדו ברעש:
אתמול היינו אני ודביר במסעדה החדשה במתחם שרונה. אלוהים, היה מושלם! ואת בטח שוב טיגנת תפוחי אדמה.
רותי באמת טיגנה. עם פטריות, כמו שעידו אוהב. הוא חזר מהעבודה גמור, אכל שתי מנות ונרדם על הכתף שלה מול הטלוויזיה. את זה היא לא סיפרה. למה? החברות שלה לא היו מבינות.
פעם, שלוש החברות התחתנו בהפרש של כמה חודשים. רותי זכרה טוב את השנה ההיא: הטקס הצנוע בבית העירייה, החתונה המפוארת של לימור עם מוזיקאים חיים וזיקוקים, ואז האירוע של מירית שכל אורח קיבל בו מזכרת עם שמו בעבודת יד. כבר אז רותי הבחינה במבטים שהוחלפו כשהיא סיפרה שתבלה את ירח הדבש בצימר של ההורים של עידו בצפון. לימור גלגלה עיניים, מירית נאנחה בבוז שקשה היה לפספס.
מאז ההקנטות הפכו לרקע קבוע במפגשים שלהן. רותי למדה לא להתייחס, אבל משהו הציק לה תמיד.
לימור הייתה מהנשים שנכנסות ובכל חדר מרגישים בה. צחוק גדול, מחוות רחבות, סיפורים בלי סוף על מה מי אמר או איך הסתכלו על מי. הבית שלה עם דביר הפך למעבר: חברות, קולגות וחברים של חברים באים, הולכים, משאירים כוסות מלוכלכות וכתמי יין אדום על השטיח הבהיר.
בשבת יהיו אצלנו איזה חמישה עשר לימור מודיעה בטלפון. בואי! דביר יעשה על האש.
רותי סירבה בנימוס. עידו רצה שקט בסוף השבוע, לא רעש במטבח עם עשרות אנשים זרים.
תמשיכי להסתתר כמו עכברה, זרקה לימור וצל של רחמים עבר בקולה.
בהתחלה דביר עדיין תמך בלימור, עזר להגיש, התבדח עם האורחים, ניקה אחרי הערב. רותי ראתה אותו בפגישות הנדירות שהגיעה אליהן: מבט עייף, חיוך מתוח, תנועות אוטומטיות. הוא מזג יין, צחק איפה שצריך, אבל העיניים שלו התחמקו הכול יותר.
דביר, מה כל כך חמוץ? לימור צבטה אותו בלחי מול כולם. תחייך, שיחשבו שאני לא מאכילה אותך!
דביר חייך. כולם צחקו. ורותי חשבה, כמה זמן אפשר ללבוש מסכה עד שהיא נהיית לפנים. או עד שרוצים לקרוע אותה, גם אם זה כואב.
…עשר שנים עברו, והמסכה נסדקה. דביר עזב לטובת קולגה אישה שקטה מהחשבונאות, שאומרים שמביאה לו עוגיות ביתיות לעבודה ובחיים לא מרימה עליו קול. לימור שמעה על זה אחרונה, למרות שכל המשרד כבר ריכל.
הוא זרק אותי, לימור בכתה בטלפון, ורותי שמעה ברקע צליל של משהו נופל. כפוי טובה! נתתי לו את כל השנים הכי טובות! והוא הלך!
רותי הקשיבה בשקט. מה יש לומר? שהבית לא חייב להיות מסיבת יום הולדת כל יום? שצריך גם שקט?
אחרי הגירושין התברר שהדירה עוד במשכנתא, ויש לה חובות בגובה של אוטובוס. לימור נשארה עם כל הבלגן הפיננסי, והצחוק שלה נשמע פחות ופחות.
בינתיים מירית בנתה לעצמה אימפריה של חיים יפים. הדף שלה בפייסבוק התמלא בתמונות: מסעדות, עיצוב, חופשות באילת. תמונות מושלמות, איפור מושלם, כיתובים על “אושר” ו”תודה ליקום”. ארז היה ברקע, דמות מטושטשת שמממן את כל הגלאם.
תראי מירית דחפה לרותי את הסמארטפון. עינב קיבלה שרשרת מזהב מבעלה! ומה שלי? שוב שטות.
אולי הוא פשוט אוהב לבחור לבד?
מירית זרקה מבט מוזר:
אין דברים כאלה. שלחתי לו רשימה, שיבחר משם.
רותי שתקה. אתמול עידו הביא לה ספר שרצתה לקרוא. הוא מצא לבד בחנות קטנה ליד הרכבת, עטף בעצמו בנייר חום. היא לא ספרה למירית היא רק הייתה צוחקת על ה”עליבות”.
ארז עמד בציפיות חמש שנים עבד שעות נוספות, לקח עבודות צד, השתדל להגיע לרף שמירית רק הגביהה. ואז פגש מוכרת בחנות הספרים גרושה עם ילד, בלי ציפורניים או תיק מעצבים. היא הסתכלה עליו כאילו הוא כבר מושלם. פשוט כך.
הגירושין היו מהירים ומכוערים. מירית דרשה הכול, קיבלה חצי לפי החוק, לא לפי הרצון. עד אז, התקציב היה עייף לגמרי: מנוי לספא, טיפולים, שופינג בלי סוף. לא נשאר חסכונות.
איך אחיה? מירית ישבה בבית קפה, ודמעותיה מטפטפות. מאיפה?
רותי שתתה קפה וחשבה שעשרים שנה מירית לא שאלה איך היא מתנהלת. מה שלום עידו. האם בריאים. הכול סבב סביב מירית עצמה.
שתי החברות מצאו עצמן באותו מצב: בלי בעלים, בלי שקל נוסף, בלי חיים שהיו רגילות להם. לימור מצאה עבודה נוספת לכסות חובות, מירית עברה לדירה קטנה והפסיקה להעלות תמונות.
ואני? המשכתי לחיות כמו תמיד. מבשלת ארוחות לעידו, שואלת איך עברה עליו היום, שומעת סיפורים על ישיבות ועל בעיות עם לקוחות. לא תובעת מתנות, לא עושה סצנות, לא משווה לאחרים. פשוט כאן. כמו קיר של הבית. כמו אור חם מחלון המטבח.
עידו העריך את זה. יום אחד חזר עם תיק מסמכים והניח לפניי.
מה זה?
חצי מהעסק. שלך.
הסתכלתי ארוכות, לא העזתי לגעת.
למה?
כי מגיע לך. כי אני רוצה שתרגישי בטוחה. כי בלעדייך כל זה לא קיים.
עוד שנה קנה דירה גדולה, מוארת עם חלונות ענק. רשם על שמי. בכיתי לו על הכתף, והוא ליטף לי את הראש ואמר שאני האוצר שלו. הנמל הבטוח שלו.
החברות לשעבר התחילו לקפוץ לביקור, קודם לעיתים רחוקות, אחר כך יותר. ישבו על הספה החדשה, נגעו בכריות המשי, התבוננו בתמונות שעל הקיר. הבטתי בהן: בלבול, קנאה שמסתתרת, הלם.
מאיפה כל זה? לימור סוקרת את הסלון.
עידו נתן לי.
בלי סיבה?
פשוט כי אוהב.
הן החליפו מבטים. מזגתי להן קפה, שתקתי.
בביקור מסוים, לימור לא התאפקה. הקפיצה את הספל בכעס עד שהקפה נזל, ופלטה:
תסבירי לי. איך זה קרה? איך אנחנו הפסדנו הכול, ואת, עכברה אפורה, שמחה?
השתרר שקט. מירית בהתה החוצה, עושה עצמה לא מעוניינת, אבל סובבה עצבנית את הטבעת חיקוי זול במקום היהלום של פעם.
יכולתי לענות. לספר על סבלנות. על שימת לב. שבית טוב הוא יום־יום, לא הפקה. שאהבה היא להקשיב, לראות, להוקיר. לא לדרוש לתת.
אבל למה? עשרים שנה הן ראו בי רק ריהוט. עשרים שנה יעצו “תחיי יותר”, “תעזי”. עשרים שנה שמעו רק את עצמן.
כנראה פשוט מזל, אמרתי וחייכתי.
אחרי השיחה החברות הפסיקו להגיע. אחר כך נעלמו כליל. הקנאה גברה על החברות, על העבר, על ההיגיון. קל יותר להסתובב מאשר להודות בטעות.
לא סבלתי. להפתעתי, החלל שהתפנה התמלא בשקט טוב. כאילו סוף־סוף הורדתי נעל לוחצת ויכולתי לנשום באמת.
…עברו עוד עשר שנים. חגגתי חמישים וארבע, החיים טובים. ילדים גדולים, נכד ראשון, עידו שעדיין קונה לי ספרים עטופים בנייר חום. במקרה שמעתי מחברה ותיקה שלימור לא התחתנה שוב, עובדת בשתי עבודות ומתלוננת על הבריאות. מירית החליפה כבר שלושה גברים, כל פעם אותו סיפור טענות, כעסים, דרישות.
הקשבתי לכל אלה בלי שמץ של שמחה לאיד. פשוט הקשבתי, וחשבתי שלפעמים דווקא העכברות האפורות מוצאות את האושר שלהן. שקט, נסתר, יקר מפז.
כיביתי את הטלפון, ניגשתי למטבח. עידו הבטיח להגיע מוקדם וביקש לארוחת הערב תפוחי אדמה עם פטריות…
