***
הסרט פותח במטבח קטן בדירת שלושה חדרים ברחוב הבנאים בבאר שבע. שירה עמדה רפויה ליד הכיריים, עיניה עוקבות אחר אדים שמתרוממים לאט מהסיר על האש. לא קוסקוס או פסטה של ימי חג, אלא דייסת כוסמת פשוטה מזן תעשייתי – כזה שנמכר בשקיות של שלושה עשר שקלים לשקית, גרגרים קטנים, מעט מרים. היא בחשה עם כף עץ, כיסתה את הסיר ונשענה בגבה על המקרר הישן.
המקרר ה”אמקור” גירגר קבוע, כאילו מאשר לה את הבחירה במשהו מוכר ובטוח.
מתוך החלון נשקפה באר שבע של בנייני רכבת, שדרות מוצלות באור חיוור, תחנת פרחים בפינת הרחוב. שתים-עשרה שנה שגרים כאן – שירה ואלעד – והרחוב הפך מזמן לעור שבה, לידע שהשלב הרביעי במדרגות תמיד חורק.
אלעד נכנס למטבח, כמו תמיד, מבלי להתריע.
גבוה, רחב כתפיים, לבוש חולצה תכלת שזרה אחת כמו שלא ראתה עליו מעולם. רק אחרי שנייה קלטה שזה ריח זר: התמצית פרחונית, לא שלו, לא שלה, לא בושם גברי מסופר פארם.
אז מה, אלופה שלי? חייך, מציץ לסיר. עוד פעם חמין לעניים?”
כוסמת,” ענתה שירה. “עם בצל”.
“בצל? וואו, את כבר מפונקת”.
הוא התקרב, טפח קלות על כתפה. “עוד מעט, זה כל כך קרוב. תראי, דקל השלווה מחכה לנו. רק עוד סבלנות קטנה”.
שירה הנהנה, הראש שלה כבר התרגל להנהן במקום לענות. היא עייפה, שוב חולשה עולה, שלושה ימים זה כבר קורה לה, כמו שכל החדר קיבל נטייה קלה. היא יודעת למה – לא אוכלת מספיק כבר שנתיים. שותקת.
“אכלת היום משהו?”
“בצהריים היו עוגיות בתה בעבודה, זה הספיק”.
הוא לוקח כוס, ממלא מי ברז, שותה, שם בכיור וחוזר לסלון. שירה מביטה בכוס. אחר כך מכבה גז, פורסת כוסמת לשני צלחים.
ב-three השנים האחרונות, היא למדה להסתפק במה שיש. חלב היא מחליפה ביוגורט הכי זול של רמי לוי; מעיל ישן היא תופרת מחדש; לספר זה נגמר ב-2021. מספריים קטנות ומראה ממורטת בשירותים הם המספרה שלה. לפעמים סביר, לפעמים פחות.
Three שנים קודם אלעד הראה לה את התמונות של הבית – קוטג’ במושב דקל השלווה בגליל: אדן חלון ירוק, עץ תפוחים ישן בחצר, פרגולה יפה.
“זה שלנו, אם נצליח!” הוא הציג את הנייד בהתלהבות ילדותית.
שירה רצתה להאמין שיש אפשרות. לרגע הייתה חמימות בלב, כמעט כמו תקווה.
“תראי, אם נצמצם בכל חודש ונחסוך ככה, בעוד שלוש שנים יהיה לנו מספיק מקדמה”.
“כמה זה עולה?”
הוא נקב סכום. שירה שתקה, הבינה עד כמה הקורבן גדול.
“זה בית שלנו, גן, אוויר, שקט”.
היא הסכימה. לא מהפחד, לא משיגעון. כי כך רגילה לחיות. היא העבירה חצי מהפנסיה ועוד קצת משלמות ניקיון.
חסכה אפילו כשהגוף קודח מסוכר נמוך.
החורף הראשון היה כמו משחק. אוכל זול, שמיכות שכבר לא חדשות, אבל סיימה ספרים על מטבח דל. היו פאנים – משחק מצחיק. בשנה השנייה, הגוף כבר אותת. חולשה, שינה טרופה, בלבול באוטובוס. רופאה ציבורית המליצה על יותר בשר אדום וויטמינים. שירה קנתה הוויטמינים הכי זולים, בשר אדום לא היה בתקציב.
בשנה השלישית שקלה להפסיק לשקול את עצמה. ראשה הצהיב קלות מתחת לעיניים, שיערה רוסס. במקסטוק ברחוב הרצל קנתה מעיל כחול עם פגם קטן.
המוכרת, אישה מבוגרת, הביטה בעיניה בחיוך רך. “יאללה, עוד תחזיקי איתו שנים”.
אלעד המשיך לעודד. “עוד טיפה, אלופה, תדעי שאני מעריך.”
היא חייכה, לא באמת שמחה, סתם הרגל שרירים בפנים.
לפעמים התקשרה לבת שלה, הדסה, שגרה בגבעתיים. השיחה הייתה שקטה:
איך אצלך?
אנחנו חוסכים לבית בגליל
עוד חוסכים?… אשריכם.
אחר כך עוברים לסיפורים על הנכדים. שירה מנתקת ושוב בודדה במטבח.
בסתיו ההוא, חוש הריח החריף פתאום. הבושם של אלעד העמיק – מתוק, נשי, יקר.
פעמיים אצלה על חולצה או על מעיל.
שאלו אותו היה עייף, הסביר על ישיבת צוות שנמשכה. לא בירה, לא יין “משהו הביא לי מתנה”.
היא רצתה להעלים את החשד, כמו שיודעת להעלים מחשבות מסוכנות.
מדי חודש בדקה עם אלעד את החשבון המשותף. ההפקדות יורדות, אבל מספרים עולים – לאט. “אביב קרוב, נתחיל משא ומתן, יש שם פרטים טכניים”, אמר.
כלכלת הבית – שלה; מסמכים וניהול – שלו.
בחורף אלעד איחר הרבה. “עונת אירועים במשרד”, תירץ. אבל לילה אחד שב בשלוש – לא שיכור, לא עייף, אלא נינוח בדרכו.
“נהנית”?
“ככה זה, עוד מעט בגליל יהיה שקט”.
הוא התרפק עליה בעדנה, הלך לישון. שירה נותרה ערה במטבח עם אמקור המקרר.
ינואר, תוך כדי ניקיון של ז’קט חדש, שלפה מהכיס קבלה: “מסעדת אנינה” רחוב רוטשילד, 846 ש”ח. הסכום שקול לכל תקציב לחודש על אוכל – אותה כוסמת, מרגרינה, תה של מבצע, ברזל זול.
החזירה למקום, תלתה את הז’קט. מזגה מים, שתתה, והביטה ברחוב שמבעד לחלון; אישה הולכת עם כלב.
עכשיו לא יכלה להכחיש.
ב-28 בדצמבר הוא דיווח שיש מפגש צוות עם החבר תומר, חזר בעשר, ריח לא מוכר על גופו.
היא עוד ניסתה לשכנע את עצמה שאין לדעת. אולי זה עסקים. אולי באמת לבד.
ערב אחד שאלה אותו בלי תוקפנות:
“תגיד, במסעדת אנינה ברוטשילד, יקר שם?”
“מה לי ולזה? לא הייתי שם”, לא הסכים להישיר מבט.
פברואר היה קר. השיער שלה דליל, בבדיקות שוב גבול ברזל נמוך.
הוציאה כסף לוויטמינים זולים. דיברה עם הרופאה.
“אם תוכלו, תשקיעי בעצמך יותר…”
“אין”, ענתה בישירות.
הרופאה דמתה לאימא שלה – ומיסרה לה להמשיך. לא הפצירה.
בפברואר קנתה זוג נעליים-אלעד.
“חדשות?”
“מבצע, מה את דואגת”.
מרץ. התראה מהנייד – מחליקה העין. “אוטוגליל”, נכתב.
הג’יפ האדום עם סרט, מוכן לאיסוף. מחכים לך.
הלכו לישון. שירה שיכלה; בלילה עלתה תובנה: ככה מוסרים רכב מתנה – סרט אדום ענק, כמו בפרסומות.
בוקר למחרת בדקה יתרה גילתה שחצי מהכסף כביכול נעלם; שנתיים חיסכון בסך הכל נשאר חצי.
שירה רק ישבה סהרורית ליד שולחן עם כיסוי שיש עליו כתם קפה שלא יורד. משפשפת לשווא.
התחילה לעקוב אחרי אלעד. חשבה לעקוב זה מביש, אבל לא שייכת שקיפות.
יום חמישי הלכה אחריו.
ראה אישה בלונדינית, טיפה מעל גיל שלושים, מזוודה אלגנטית, במחלקת תכשיטים בסופרלנד. קנה לה צמיד זהב.
הם יצאו יחד מהקניון.
בחוץ ישבה על ספסל. היה קר, בכל הגוף משהו דחוס, שקט – לא צעקות, לא סערה, אדמה תחת שלג.
שירה חזרה, המשיכה לחיות רגיל. אלעד דיבר כבני האדם, סיפר שבאביב יראו את הבית בגליל, אולי יהיה תשלומים.
“למה יש עכשיו?”
“המון, נראה”, התחמק.
“נבדוק?”
“נבדוק אחר כך”, שקע בטלוויזיה.
היא התקשרה להדסה.
“את בסדר, אמא?
“עייפה, הכל בסדר.
“ממש שווה כל ההקרבה הזאת?”
“אלעד רוצה גליל. גם אני – תפוחים, שושנים”.
“זה אמיתי בכלל?”
אחרי שיחה ישבה שירה, חמימות ישנה עולה – הייתה בכלל גינה אמיתית? אולי רק דימוי מהאינטרנט.
שלושה ימים לאחר מכן צלצלה לאוטוגליל.
“שמעתי על יוניק רד, נמכר עם סרט אדום כמתנה”.
הודתה. ניתקה.
פתחה לבד החשבון – ראתה תזוזות.
אצלה תמיד קבוע, אצלו אחרת. הורדות קבועות, חלקן בגובה לא מוכר.
לקחה מחברת, ישבה רושמת שעתיים. אמקור גירגר, בעיר ירד חושך.
לבסוף, בהיר ובחדות, הבינה – שלוש שנים קימצה, החסירה, וויתרה; כסף זרם החוצה. הייתה אשת תקציב, והוא צרכן מתנות.
סגרה את הלפטופ, הלכה לסלון.
“בא לך לאכול?”
“לא, תודה. לילה מאוחר”.
נכנסה למיטה, לא נרדמת. לא חושבת עליו – על עצמה: מתי בפעם האחרונה דרשה הנאה פשוטה, לא תרופה, לא ויטמין.
קפה טוב באמת. פעם שנה קנתה קפה נורמלי.
בתחילת הזוגיות החדשה עוד טעמה קממבר עם ענבים, רק בשל חגיגה. פסטה טרייה, דגים, סושי – כלום לא נשאר עכשיו.
שירה הסתובבה על צידה.
ההחלטה נרקמת לאט.
בעוד ימים אחדים עקבה שוב. הלכה בעקבותיו, לבושה במעיל הישן. הוא נפגש שוב עם האישה. קפה ב”בטי קפה” ברחוב העצמאות. טיול לגן הציבורי. ראתה בידיו מתנה עטופה.
הוא נישק לה על הלחי.
הביטה בידיים, דקיקות נמנעות מרעד.
חזרה הביתה, לפינה שלה.
פתחה מזוודה.
ארזה ביסודיות – תחתונים, שני סוודרים, תעודת זהות, קופת גמל קטנה בשם שלה בלבד.
מעיל כחול מהסייל, יומן, ספר.
על פתק כתבה:
תודה על הצ’ק לאנינה והסרט האדום. מקווה שהיה טעים.
השאירה פתק במטבח, ליד הכתם עיקש.
יצאה בלי לסגור חזק את הדלת.
המפתח – תחת השטיח.
ברחוב היה סתמי. אנשים הלכו, כלבים נבחו, פרחוני פינה עבד.
שירה רק רצתה – פעם אחת – להרגיש משהו.
נכנסה לגלריית הטעמים במתחם הקניות שליד התחנה המרכזית – אף פעם לא הרשתה לעצמה.
האור רך, פירות טריים מסודרים יפה, עגלת קניות רחבה.
עברה בין המדפים. דוכן דגים – בחרה דג טונה טרי, ארוז יפה.
סלסלת צדפות – אף פעם לא קנתה, עכשיו ששה.
מדף גבינות משובחות – בחרה רוקפור כחול.
לחם כפרי איכותי שמריח מתנור.
קפה בטעם אוכמניות.
הכל במבצע, איזה פינוק.
בגישה עניינית משלמת – סך הכל 212 .
בקבלה מחייכת המוכרת: “מסיבה, אה?
“שיהיה חג”, עונה שירה.
הולכת לרכב שירות.
מתארחת במלון בוטיק קטן ברמת גן.
פותחת הכל על שולחן קטן.
פותחת צדפות, אוכלת. דג בטעם אחר – עולם אחר.
פעם ראשונה מזה שנים.
שותה קפה, עיניים נעצמות.
זהו זה – זה הטעם של החיים.
היא יושבת ולא מדברת.
זו לא גיבורה. פשוט אישה שחוזרת לעצמה.
מאוחר בערב, והיא לא בוכה.
פשוט חיה.
***
בבוקר קמה מוקדם, מתלבשת, מביטה במראה. יש קווים חדשים, עייפות חדשה, אבל משהו מבפנים השתנה.
יורדת, אוכלת ארוחת בוקר ביתית בבית הקפה הקטן.
שולחת הודעה לחברה יעל: אפשר לבוא?
שתקבלי אותי עם תה”.
יצאה החוצה, אוויר הבוקר כבר כמעט אביבי, אבל עדיין לא. נשמה עמוק, הלכה לתחנה.
באוטובוס אנשים שותקים. היא שותקת עם האוזניות.
לראשונה, העולם לא מתנכר, היא שייכת לרגע.
היא לא יודעת מה יקרה, לאן תלך, מאיפה תשיג בית תחת עץ, אם יהיו אי פעם שושנים. היא יודעת – לא בשבילה כל הסרטים האדומים וההבטחות.
היא נשענת על החלון, שקטה בפנים.
יודעת שאולי עוד שנה תמצא את גן התפוחים שלה.
הדרך מתחילה עכשיו, עם כל תחנה, אפילו רק עם עוד כוס קפה מרהיב, רגע של טעם.
וזה, לפחות לעכשיו, מספיק.
***היא עלתה מהתחנה, נושמת את הרחוב כאילו האוויר העמיק. הלכה צעד אחרי צעד, הגשם הקל שטפטף הזכיר לה לפתע ילדות רחוקה של קיץ בגליל, כשעוד לא הכירה הבטחות מאכזבות, והכל היה פשוט וחד.
המזוודה הכבדה בידה כמו מזכירה לה היא לא חייבת להישען על אף אחד כדי להתייצב. היא חייכה קמעה, מביטה בשלט שעל סניף דואר מבהיק פתאום “שינוי כתובת? אנחנו כאן לעזור”. נעמדה רגע, צוחקת על עצמה בשקט. אולי לא היום, אולי מחר. הדרך חדשה, הלא נודע טומן בחובו אפשרות, לא רק איום.
כשהגיעה לבית של יעל, חברה ותיקה מהנוף הישן, דפיקה שקטה בדלת. חיבוק, תה מהביל, ספה עם ריפוד ירקרק. שירה הניחה את חייה רגע אחד, התרפקה על שלווה פשוטה, עוצמת עיניים אין כבר תכניות גדולות להכתיב מציאות. רק קולה של יעל, רק הד קל ונעים: “אני שמחה שבאת”. שירה חייכה, נשענה לאחור, ולרגע האמינה שוב שכל פסיעה קדימה היא בחירה.
ימים יהפכו לשגרה, עונות יחלפו ושירה תלמד לצחוק מעצמה, להשתהות ליד חלון גשם, לאכול תותים, או עוגת שמרים עם סדק חמים בלב. אולי תמצא עבודה קטנה, אולי תלמד לשיר באוטו, אולי תכתוב מחדש. אבל מרגע זה כבר לא תחכה שיצילו אותה או שישתנה מישהו בעבורה היא קמה להציל את עצמה, בקצב שלה, לאט ובלי רעש.
וגם אם יניס קמט נוסף מסביב לעיניה, שירה יודעת: קשה, זול, מר או מתוק כל טעם חדש הוא בחירה, ושוב לא תתפשר על פחות. הלב לומד מחדש: לפעמים גן התפוחים לא נמצא בגליל, אלא, פשוט, בספל קפה ראשון בבוקר רגוע, בשולחן של חברות, במקום בו יש מי שמקבל אותך, בדיוק, כמו שאת.
