ספסל לשניים
הגשם פסק כבר מזמן, אך האדמה בגינה הציבורית עדיין נותרה לחה וכהה, ורצועות דקות של חול נמרחו בין שבילי ההליכה. ציפורה בנימין פסעה לאטה, שומרת על תיק הקניות והעיניים נשואות לקרקע. מאז שנשברה לה היד לפני שלוש שנים, השתרש בה אותו פחד לא של חששנות, אלא של זיכרון כאב והבנה כמה שברירית היא ההליכה הזו. כל שקע, כל אבן, היו צריכים להיות מוכרים כמו כפות ידה.
ציפורה התגוררה לבדה בדירת שני חדרים בקומת קרקע של בניין בשכונת הדרים, דירה שפעם ענן בה מהמולת חיים ריח חמין, דלתות נטרקות, קולות ילדים. כיום קולה של הטלוויזיה היה היחיד הממלא את החדר, אך היא לא הקשיבה למהדורות, רק נתנה למילים לחלוף מבלי להשאיר הד. בנה שוחח איתה בוידאו מדי מוצאי שבת במהירות, בין משימות, אבל לפחות היה שואל לשלומה. הנכד הקטן היה מתפתל, מנופף צעצועים לעבר המסך. ציפורה שמחה לראותם, אבל אחרי כל שיחה הייתה שומעת את הדממה חוזרת ונוכחת סביב לרהיטים.
היומיום שלה זרם בסדר קבוע: בבוקר תרגול קל, תרופות, דייסה. אחר כך הליכה קצרה “להניע את הדם”, כך אמרה לה האחות בקופת החולים. בצהריים בישול, חדשות, לפעמים תשבץ. בערב טלוויזיה וסריגה. היא סיפרה לשכנה צביה שדווקא השגרה הזו היא מה שמחזיק אותה בצלילות.
הבוקר נשב רוח יבש ואפילו חמוץ מעט. ציפורה התקרבה לספסל הקבוע ליד מגרש המשחקים והתיישבה בקצהו בזהירות, מניחה את התיק צמוד לרגלה ובודקת שהרוכסן סגור כהלכה. שני ילדים קטנים רצו במעגלים, אימותיהם שוחחו ללא הפרעה מהמתרחש. ציפורה חשבה לשבת עוד כמה דקות, להכיל את השקט, ואז לשוב הביתה.
בעוד בקצה השני של הגינה הלך ברגליו לאט שמואל שליין הוא גם התרגל לספור צעדים: עד פיצוצייה שבעים ושלוש, עד קופת חולים מאה עשרים, עד התחנה תשעים וחמש. הספירה הייתה כבר כמעט טבעית יותר מהמחשבה על כך שאין מחכה לו איש בדירה. פעם עבד כמסגר במפעל, נסע לשליחויות, התווכח וצחק עם החבר’ה במנוחה. המפעל נסגר מזמן, חברים עובדים פחות ראה הם נדדו, או שנשארו קבורים בהר המנוחות. בן אחד גר בחיפה מגיע פעם בשנה, תמיד ממהר. הבת מתגוררת קרוב, אך לחוצה עם שני ילדים ומשכנתה. הוא שכנע את עצמו שהוא לא נעלב אבל בערב, כשהחימום מקרטע, היה מקשיב למנעול, אולי בכל זאת מישהו יכנס.
הוא יצא הבוקר בשביל לחם ותכנן גם לקנות עוד חבילת כדורים ללחץ דם. “לא להביא למצב חירום”, אמרה הרופאה. עם רשימה מקופלת באצבעות מרעידות קרב לאפ, ניסה לשנן שלא שכח דבר.
תגובתו הראשונה בראותו את התחנה הייתה אכזבה האוטובוס בדיוק עזב. סביב פוזרו כבר האנשים. על הספסל, לבושה במעיל אפור וכובע צמר כחול, ישבה אישה. היא לא בהתה לכביש, אלה אל הדשא.
הוא התלבט. עמוד בעמידה, שלא תגיע החולשה לגב? הספסל היה פנוי בחלקו, אך תמיד חשש להטריד אישה זרה. אך הרוח דקר, והוא התגבר.
“סליחה, אפשר לשבת?” פנה ברכינה קלה.
היא הביטה בו. עיניה היו בהירות, חרושות קמטים עדינים בזוויות.
“בהחלט, שב,” הזיזה את התיק מעט.
הוא התיישב בעדינות בקצה. שתיקה חלפה. רכב חלף, משאיר ריח אגזוז.
“האוטובוסים הולכים כרצונם בזמננו,” אמר לשבור את הדממה, “רק הסבת מבט איננו.”
“נכון,” הנהנה. “אתמול חיכיתי חצי שעה. לפחות לא היה גשם.”
הסתכל עליה ארוכות, פניה לא נראו לו מוכרים, אך השכונה התחדשה.
“גרה פה קרוב?” שאל בעדינות.
“שם, בין הבניינים,” הצביעה לעבר רחוב עץ הזית. “בניין ראשון אחרי המכולת. ואתה?”
“מעבר לגינה, מגדל ברחוב ההדרים,” השיב. “גם לא רחוק.”
שוב השתררה דממה. ציפורה חשבה לעצמה שזה טבעי לשוחח בתחנה: להחליף מלים, להמשיך הלאה ולשכוח. אבל משהו בלבושו ובתנועותיו של האיש הסגיר עייפות ובלבול אף שניסה להחזיק עצמו זקוף.
“לקופת חולים?” שאלה, מצביעה על שקיתו ועל הלוגו הירוק.
“כן, התרופות האלו,” הרים את השקית קלות. “הלחץ דם בעייתי. ואצלך?”
“במכולת, קצת חלב ולחם. וגם לצאת קצת, שלא אתקפל בבית.”
אמרה והרגישה דקירה חדה מבפנים. “בבית” נשמע לפתע חלול.
האוטובוס הופיע מעבר לפינה. אנשים נעמדו. שמואל קם, היסס לרגע.
“אני, דרך אגב, שמואל,” אמר כאילו החלטה נפלה בו, “שליין.”
“ציפורה בנימין,” היא קמה אף היא. “נעים להכיר.”
האוטובוס ספג את כולם והרחיק ביניהם. ציפורה אחזה במוט, חשה את הזעזועים. לרגע קצר תפסה את מבטו של שמואל מבעד לנוסעים, הוא הנהן והיא החזירה מחווה קטנה.
כעבור יומיים נפגשו שוב, הפעם בגינה. ציפורה כבר ישבה בספסל כשהבחינה בצללית מוכרת שמואל הגיע, כעת נעזר במקל, כנראה כאקט זהירות.
“אה, שותפה לתחנה,” חייך. “אפשר?”
“בשמחה,” ענתה, שמחה באמת.
הניח את המקל ביניהם.
“טוב פה,” החווה סביבו, “יש עצים, ילדים לא כמו בבית. שם הקירות לוחצים.”
“אתה גר לבד?” שאלה, מרגישה שזה הזמן.
“כן,” הנהן. “אשתי הלכה לעולמה לפני שבע שנים, הילדים מנותקים. ואת?”
“גם אני אלמנה,” אמרה, “הבן בירושלים, עם משפחה. ויש שיחות, בטח אבל”
משכה כתף קלות. הוא הנהן, הבנה שקטה.
“שיחות אלה טוב ויפה,” אמר. “אבל בערב המכשיר שותק.”
פתאום הפשטות חיממה את לבה. שוחחו עוד קצת על מזג האוויר, המחירים והמזכירה החדשה בקופת החולים. בסופו של דבר שוב בחרו באותן שעות להליכה למחרת.
כך נולדו המפגשים הקבועים: פעם בתחנה, פעם בגינה, אחר כך ליד הסופר, עד שגם הגיעו לכניסת קופת החולים יחד. ציפורה גילתה, לא בלי חיוך פנימי, שהיא מסנכרנת את יומה לפי זמני הפגישה עם שמואל. בבוקר הקדימה מעט את הדייסה, או התעכבה במפתיע.
הם הלכו יחד, מתווכחים על בדיקות דם, מקטרים על התור האינטרנטי שציפורה לא הצליחה לפצח.
“זאת דרך האתר הממשלתי,” הסבירה לה מזכירה צעירה, “רק באינטרנט.”
“איזה אינטרנט,” רטנה ציפורה בצאתה מהמסדרון. “מכשיר יש לי, אבל פלאפון ישן בקושי עובד.”
שמואל שמע ונאנח.
“בואי, אני אעזור,” הציע יום אחד. “יש לי טאבלט ישן, הילדים קנו לי. נמצא יחד.”
בהתחלה סירבה, אבל השתכנעה. ישבו על הספסל, הוא עם משקפיים, מחטט בתפריטים, לפעמים לוחץ בטעות ואז מתעצבן חרישית. ציפורה צחקה צחוק אמיתי וקליל.
“הנה, רואה? אפשר לבחור רופא ושעה. רק לסמן סיסמה.”
“את הסיסמה אני רושמת במחברת,” ענתה בביטחון.
פעם אחרת היא עזרה לו לסדר את חשבונות הארנונה. שמואל הביא ערימה מכתבים מתיבת הדואר, פרש אותם בפיזור קל, נאנח.
“פעם זה היה קל,” סיכם. “היית נכנס לבנק הדואר שלמת. היום, ברים, טרמינלים, ברקודים. הולכים לאיבוד.”
“נתחיל לפי הסדר,” הסבירה ציפורה. “זה על חשמל, זה על מים. העיקר לא להתבלבל.”
ישבו אצלה במטבח, שתו תה. היא הוציאה ריבה שלה, הוא הביא עוגיות בייגלה. הילדים השתעשעו בחוץ. ציפורה התבוננה בתשומת הלב בה הוא מסדר את הניירות, שואל, מתווכח.
“אל תשלמי עליי,” התעקש כשניסתה לבצע את התשלום. “אני מסתדר.”
“אני לא משלמת אתה מביא את הכסף,” ענתה. “אני רק עוזרת. די, אתה לא ילד.”
הסמיק, ובכל זאת הסכים. הרגיש משהו חסר מנוחה תודה מהולה במבוכה. אף פעם לא אהב להרגיש חייב, אפילו בדברים קטנים.
היו גם ויכוחים קטנים. לא רועשים, אבל פגועים. יום אחד, חזרו מהסופר ודיברו על הילדים.
“הבן אומר לי ‘אבא, תמכור את הדירה ותעבור אלינו. למה להיות לבד?’ ואני אגור שם על הספה? גם כך דחוס. ופה כל שלי.”
“הבן שלי מזמן אומר ‘אמא, תעברי אלינו, ניתן חדר.’ יש להם בית גדול. ואני דוחה. יש פה את קבר בעלי, חברות. לפעמים שוקלת”
“שם את תהיי סתם פינה,” מחה. “עובדים, ילדים, חוגים. את תשבי לבד.”
“וכאן אני כל כך חשובה?” שאלה בשקט.
נשתתק. נעלב מה”שכאן”. הרגיש שהיא מרמזת גם אליו. חש כעס מצטבר בצלעותיו.
“טוב, סליחה,” נהם. “חשבתי שאנחנו כבר”
לא גמר את המשפט. “חברים” נשמע פתאום גדול מדי.
“לא דיברתי עליך,” אמרה בעדינות, כשהבחינה בהתכווצותו. “פשוט אם הייתי עוזבת, כל מה שהיה כאן היה נקטע. מפחיד.”
הנהן. המשך הדרך עבר בדממה. נפרד בקור בכניסה. באותו לילה התהפך במיטתו מרגיש שהרס הכול.
עברו כמה ימים בלי לראות זה את זו. מזג האוויר התקדר גשם ורטיבות. ציפורה המשיכה לצאת, אך שמואל לא הופיע. טרדה ליוותה אותה.
ביום הרביעי מצאה מכתב בתיבת הדואר. “לציפורה בנימין. אני בבית חולים. שמואל ש.” בלי מספר חדר.
ידה רעדו. נכנסה הביתה והתיישבה, בוהה בדף. מה קרה? התקף לב? איך הגיע לשם? מדוע לא הודיעו לה?
נזכרה באזכור חולף של מחלקה קרדיולוגית. חיפשה את מספר הקבלה וחייגה. אחרי המתנה מייגעת, סוף־סוף ענו. קיבלה מספר חדר והרשו לבקר.
ציפורה סלדה מבתי חולים, מהריח החומצי והשוטף. אך ביום המחרת, פתיחת שעות הביקור, כבר המתינה מול הדלת עם תפוחים ועוגיות. אולי אינו רשאי לאכול מתוק, אך בכל זאת הביאה. החדר היה לשלושה: גבר מבוגר ליד החלון, בחור צעיר ליד הדלת, ושמואל במיטה האמצעית שוכב עם עיתון, פניו חיוורים, עיניו זורחות כשהבחין בה.
“ציפורה,” הסיט את העיתון. “איך מצאת אותי?”
“על פי הרמזים,” הניחה את השקית. “מה קרה?”
“לב, תפס בלילה, לקחה אמבולנס. אשכב פה קצת.”
בחנה את פניו: חיוור מהרגיל, עיניים עם שקעים, אך זיק מוכר נשאר.
“הילדים יודעים?”
“הבת הגיעה, מרק הביאה. לבן עוד לא סיפרתי, שלא ידאג.”
השיב בשקט, טעון, ואז הוסיף:
“הבת שאלה עלייך. מי זו האישה שהשאיר פתק? אמרתי שכנה שעוזרת לי.”
נפגעה מהמילים ‘שכנה שעוזרת’. התיישבה בשקט.
“באמת שכנה,” אמרה בנינוחות. “ועוזרת.”
הבחין במבוכה וגמגם:
“לא התכוונתי לפגוע. פשוט, היא חשדה. אם אגיד חברה ישר תתחקר. מבחינתה, אנחנו מתנהגים ‘כמו משוגעים’.”
“אנחנו כבר לא בני שמונה עשרה,” גיחכה. “אבל אנחנו בני אדם.”
ברקע נפלה דממה.
“בלילה, שכבתי וחשבתי,” לחש. “מה שמפחיד אותי זה לא המוות, אלא שלא יֵדע איש שנעלמתי. הילדים טרודים, רחוקים. אבל פתאום חשבתי עלייך ונרגעתי. לפחות מישהו ידע.”
ציפורה הרגישה דמעות חונקות. הסיטה מבט לחלון ולפרח נבול באגרטל פלסטיק.
“גם אני פוחדת,” הודתה. “רק תמיד עושה כאילו לא. ובערב, סופרת את התרופות שעל המדף. מגוחך?”
“שום מגוחך,” אמר. “גם אני סופר.”
הביטו זה בזו וחייכו, חיוך שהכיל גם הודאה וגם הקלה.
בדיוק אז נכנסה אישה מקומית, דומה לשמואל: אותה צורת לסת, אותם עיניים.
“אבא, הכנתי לך מרק. מי זו?” בחנה את ציפורה.
“זו ציפורה בנימין,” ענה שמואל. “מכירה אותי, עוזרת לי בדברים.”
“תודה על העזרה,” אמרה בתו. “קשה איתו עקשן.”
“שום דבר,” ענתה ציפורה. “רק לפעמים מטיילים ביחד.”
הבת הנהנה, אך בלבול ניכר במבטה. עסקה בהכנת הארוחה, שאלה אביה פרטים. ציפורה הרגישה מיותרת, קמה ללכת.
“עוד אעבור,” אמרה ביציאה.
“תבואי,” חייך. “אם לא קשה.”
“לא קשה,” ענתה ויצאה.
בבית ישבה ממושכות, מול שברי השיחה בחדר. “מכירה ותיקה” נשמע אולי נכון בגיל הזה, אין צורך בהצהרות גדולות. מספיק שזכר אותה ברגעי הפחד.
שמואל השתחרר רק אחרי שבועיים. ציפורה ביקרה אותו כל יומיים, הביאה עיתונים ופירות. לפעמים דיברו, לפעמים שתקו יחד, מקשיבים לעגלות המסדרון. סיפרו זיכרונות על העבודה במפעל, על בית הספר, על גינות שפעם טיפחו.
הבת התרככה. בליווי עד המעלית אמרה פעם: “אם משהו דחוף תתקשרי אליי.” ציפורה חייכה: “אדאג.”
עם השחרור, קיבל שמואל הוראות הליכה יומית, פחות דאגות, תרופות בזמנים. הבת הורידה אותו לבית, סידרה, עזבה. שמואל יצא בבוקר בצעדים זהירים אל הגינה.
ציפורה כבר ישבה על הספסל.
“נו, איך אתה?” שאלה במבט בוחן.
“בחיים כבר משהו.”
התיישבו יחד, הקשיבו לקולות החצר. לאחר זמן אמר:
“לא בא לי להכביד עליך. גם שמח שבאת, וגם מרגיש רע שאולי השארת דברים בגלל. לא רוצה להיות מעמסה. אני לא ילד.”
הביטה בו במבט עיקש:
“אתה חושב שאני רוצה להיות מעמסה? גם אני פוחדת מזה, לכן אני עושה הכול לבד. אבל למדתי דבר אפשר להסתגר לבד ולפחד או להחליט יחד. לא מבטיחים מילים גדולות פשוט נמצאים.”
הרהר. “אז איך?”
“פשוט. אתה לא מתקשר אליי בלילה בשביל שיחה. ליווי לקופה תתקשר, חשבונות תבוא. קניות תעשה לבד. אני לא שליח.”
צחק.
“קשוחה.”
“ישרה,” תיקן.
גם לי מותר לבקש תדע שיש לי בן שמודאג. וההפך. כבוד הדדי.”
הנהן. הייתה בכך הקלה. לא צורך להעמיד פנים.
“אם כך, סיכמנו. לא אחות, לא סניטר.”
“חברים,” חייכה.
מאז שררה ביניהם שלווה. המשיכו להיפגש, לעזור, לסייע, לשתות תה יחד כל אחד בגבולו.
יום אחד התקלקל הברז במטבחה של ציפורה. התקשרה לשמואל.
“אתה תוכל להסתכל? חוששת לנזילה.”
“לקפוץ לראות אוכל. אבל אם צריך תיקון נזמין בעל מקצוע. כבר לא מטפסים על צינורות בגילי.”
בא והביט, הבין שצריך להחליף, עזר להזמין. עד שיגיע, ישבו במטבח, שתו תה. דיברו על איך פעם ידע לפרק כל מכונה היום כבר קשה. ציפורה חשבה בעצמה, שזקנה אינה רק מחלה, אלא הידיעה ולדעת לבקש עזרה.
לפעמים יצאו לשוק יחד קולות רמים, רוכלים שצורחים, שמואל מתמקח על תפוחי אדמה, ציפורה בוחרת עוף. בדרך בחזרה התלוננו על המחירים אך ידעו היציאה חשובה לא פחות מהמוצרים עצמם.
גם ילדיהם הגיבו: בנה של ציפורה שאל יום אחד, “אמא, את מזכירה הרבה את שמואל. מי זה?”
“שכן. מטיילים, עוזר לי במחשב, אני עוזרת לו בדואר”.
“תיזהרי לא למסור מסמכים. יש רמאים.”
ציפורה צחקה: “אני כבר לא ילדה.”
בתו של שמואל גם לא חסכה דאגות: “אבוש, אל תעמיס עליה. וגם אולי יש לה כוונות אחרות.”
“יש לנו הסכם,” ענה. “לא מנצלים.”
“הסכם? על מה?”
“הסכם פנסיונרים.”
הקיץ הגיע באיטיות. הגינה התמלאה ירוק, הספסלים התמלאו גם הם. אך לציפורה ולשמואל שמור תמיד מקום קבוע אולי גדר בטחון קטנה מאחורי המולת העולם.
באחד הערבים, כשהשמש נטתה לשקוע, ישבו וראו ילדים בועטים כדור. ריח של עשב יבש באוויר. שמואל הניח את המקל ליד הספסל.
“יודעת מה הבנתי?” שאל, עוקב אחרי הילדים. “פעם חשבתי שזקנה זה סוף עבודה, חברים, תשוקות. נשארים רק כדורים וטלוויזיה. והיום אני מבין משהו עוד מתחיל. לא כמו בנעורים, אבל בדרכו.”
“מתכוון אלינו?” שאלה, מחייכת.
“גם. לא יודע איך לקרוא לזה חברות? שותפות בתורים? אבל איתך רגוע לי. לא מפחיד.”
ציפורה הביטה בידיו, בורידים שבולטים, בקמטים. אחר הביטה בידיה כה דומות.
“גם לי,” אמרה. “פעם חשבתי אם אלך לישון ולא אתעורר, מי דווקא ישים לב? עכשיו אני יודעת שיהיה לפחות מישהו אחד שישאל למה לא הופעתי לספסל.”
שמואל חייך.
“אני לא רק אשאל,” אמר. “אקפיץ את השכונה.”
“נהדר,” ענתה.
עוד ישבו, ואז קמו. פסעו אט, כל אחד בצד הדרך. הצטלבה דרכם.
“מחר קופת חולים?” שאל.
“כן. בדיקת דם. תצטרף אלי?”
“בהחלט עד דלת האחות. בפנים את לבד. אחרת אשאב לך את כל הדם בשיחות.”
צחקה.
“סיכמנו.”
נפרדו, כל אחד לכניסתו. ציפורה עלתה בדממה, פתחה דלת, הניחה את התיק, נכנסה למטבח והרתיחה מים. בזמן ההמתנה ניגשה לחלון והשקיפה לחצר.
למטה, שמואל התעסק במנעול. נראה שהרגישה בו, כי הרים עיניים ונפנף. היא השיבה.
הקומקום רתח. הכינה לעצמה תה, פרוסת חלה. ישבה מול כיסא ריק ונגעה בשל מסרגה עליה הניחה יד. בתוך השקט הזה הרגישה שמשהו השתנה. זהו כבר לא שקט כבד וקר. אי־שם, מעבר לגינה ובין הבניינים, נמצא מישהו שיצטרף אליה מחר לקופת חולים, יחכה איתה, ישאל איך הרגישה.
הזקנה לא נעלמה, והכאב נשאר, וגם התרופות בשעה. אך נכנסה לתוכה עמוד אחיזה קטן לא נס, לא הצלה. רק עוד ספסל בעולם, מקום שניתן לשבת בו קצת יחד, להסדיר נשימה, ואז להמשיך כל אחד בדרך, אך לא באמת לבד.
