הסכמתי לטפל בנכד רק למספר ימים אחרי חודש הבנתי שהחיים שלי כבר לעולם לא יהיו אותם.
אמא, בבקשה, רק כמה ימים. אני לא יודעת מה לעשות. יובל חלה, ואני חייבת לעבוד, הגן סגור. רק כמה ימים, באמת קולה של בתי היה מלא במתח, עייפות וייאוש.
החלטתי מיד, בלי להיסס. איך אוכל לסרב? הוא נכד שלי, יובל בן ארבע, מלא אנרגיה וחיוך. חשבתי: מה זה הבעיה? כמה ימים, אולי שבוע, אסדר את זה.
אבל שבוע עבר. אחרי זה שבוע נוסף. בתי הפסיקה לומר לזמן קצר והחלה לומר עוד קצת. בינתיים יובל הוכנס למרפאה, חזר הביתה, אך היה רזה מדי כדי לטפל בילד.
היא לקחה שעות נוספות, העבירה שעות עבודה עד מאוחר, ולא חיבתה לשיחות. בכל יום שהולך וגדל הרגשתי שהמזימה כבר איננה שירות היא שלב חדש בחיי, בלי שאף אחד שאל אותי אם אני מסכימה.
יובל הוא ילד זהב, אבל הטיפול בו הוא עבודה במשרה מלאה. קימה בלילה כי הוא חזה רעם. הכנת ארוחת בוקר עם שלושה תותים בדיוק ולא שום ירק.
ריצה בפארק, קריאת סיפורים, משחק בדינוזאורים, אלפי שאלות בכל יום. ובכל זאת, אני בת שישים ושלוש. הברכיים לא מהן, הגב כואב, ושנתי איננה שלמה כבר שבועות.
הרגשתי עייפה, אבל גם אחרת. הבית, שבו מאז מות בעלי שרר דממה, פתאום חזר לחיים. צעצועים תחת השולחן, צחוק במדרגות, ידיים קטנות מחבקות אותי סביב הצוואר.
סבתא, את הכי טובה בעולם לחש לי ביובל לאוזן כשירד לישון. והרגשתי זאת באמת. שהייתי נחוצה. שלא אשאר רק אישה מבגרת עם פנסיה ודירה ריקה.
היא יכלה לשאול אם אני מתמודדת, יותר ופחות, ובסוף פשוט נחשבה שהכול בסדר. אמא, אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדייך אמרה בטלפון, אך בקולה לא היה תודה, אלא הקלה, כאילו הורידה משקלה ולא ראתה צורך להחזירו.
יום אחד שאלתי: מתי תחזירי אותו? היא שתקה. אחר כך פנתה: עם יובל זה באמת קשה עכשיו, הוא במיחשוב, ואני עובדת במשמרות כפולות עדיין לא, טוב?
הבנתי אז שהמונח כמה ימים נעלם. שאין תוכנית שבה אחזור לחיי השלווה. ושום אחד לא ישאל עוד אם מותר לי לחיות כך. הפכתי פשוט פתרון לבעיה.
בתוך זאת משהו השתנה פנימית. לא רק עייפה, אלא כועסת. היה לי טינה. כל חיי הייתי האישה שתמיד עוזרת, אף פעם לא מתלוננת, לוקחת על עצמה את כל העול. למען בתי הייתי עושה כל דבר וזה כן עשיתי. אבל האם היא ראתה זאת?
התחלתי לומר לא. בתחילה בצעדים קטנים. היום לא נצא, כי אני עייפה. בערב יש לי פגישה עם חברה ויובל ישן לבד. אחר כך אמרתי בפשטות: אני צריכה שתיקחי חלק מהאחריות. הוא הילד שלך.
זה לא היה קל. דמעות, האשמות, טענות על אהבת עצמי, על כך שהיא לא מצליחה, על כך שאני הייתי קלה יותר. אבל ידעתי שאם לא אסעיף עכשיו, אשאר עם הילד חודשים, אולי שנים. ובכל זאת לי יש גם חיים, חלומות, אפילו אם אינם חדשים. זכות למנוחה. וזכות להיות סבתא, ולא אםמאמא.
היום יובל מבלה איתי סופי שבוע. אני אוהבת את הרגעים האלה. אנחנו משחקים בקלפים, אופים מאפינס, צופים בסרטים לילדים. בערב מרכיבים פאזלים או בונים מבטנים מבנים, והוא מכנה אותם על שם הכלב שלנו משנות קודמות, מאי.
הוא צוחק, מתחבק וצועק: סבתא, את הכי אהובה בעולם. ברגעים האלה ליבי מתמלא. אני באמת נדרשת אבל בתנאים שלי.
אחר כך מגיע ערב שבת ויובל נלקח על ידי בתי בחיוך, לפעמים עייפה, אך ללא הלחץ. היא למדה שאני אינני חובתה, ולא עזרה חינם לכל קריאה. היא הבינה שלמרות שאני אם וסבתא, אני גם אדם עם צרכים, גבולות. שלא אוכל ולא רוצה לשאת את העולם על כתפיי.
בחודש ההוא למדתי דבר חשוב אהבה איננה רק לתת. היא גם לדעת לומר די. אם לא נציב גבול, אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו.
אם לא נספר שאנחנו עייפים, שצריך תמיכה, מנוחה, מרחב כולם ייקחו יותר ויותר, עד שחלל ריק שבו הייתה זהותנו.
אני אינני כועסת על בתי. יודעת שהיה לה קשה. יודעת שלא הייתה בכוונה רעה. אבל גם יודעת שלכל חיי לימדתי אותה שהאישה תמיד תצליח, שאין לה מקום לחשוף חולשה. רק עכשיו, אחרי שנים רבות, אנחנו לומדות מערכות יחסים חדשות מבוגרות, שותפות, מבוססות על כבוד הדדי ולא על הקרבה ללא גבול.
היום, כשסוגרים את דלת חדרו של יובל, אני יושבת על הכיסא עם כוס תה, ושומעת שתיקה. היא כבר לא כואבת, לא מציפה. עכשיו זו השתיקה שלי. חיי. כן, שונים ממה שהיו, אולי יותר בודדים, אבל מודעים יותר, בוגרים יותר. שלי.
איני יודעת מה יביא העתיד. אולי עוד אפנה עזרה. אולי החיים יעמידו אותי שוב תחת קיר. אבל בטוחה דבר אחד: לעולם לא אתן למישהו להחליט עבורי מי אני צריכה להיות. סבתא? כן. אהובה, נוכחת, משמעותית. אבל לא במקום עצמי. יחד עם עצמי.
