הסכמתי לשמור על הילד של החברה הכי טובה שלי, בלי לדעת שהוא בעצם של בעלי.
החברה הכי טובה שלי, נועה, נכנסה להריון לפני ארבע שנים. באותה תקופה חייתי חיים רגועים נשואה לדורון, עם שקט נפשי ודירה בקומה שלישית ברמת גן. נועה, לעומתי, הייתה לבד, בלי בן זוג, בלי ביטחון. ערב אחד היא התקשרה אליי, עם הדמעות ו”השתגעתי כבר, שירה, אני לא יודעת מה לעשות. אני צריכה לעבוד ואין לי על מי להשאיר את יונתן.” היא שאלה אותי ישר:
“את היחידה שאני סומכת עליה.”
אפילו לא חשבתי פעמיים ברור שהסכמתי. נועה הייתה האחות שמעולם לא הייתה לי. גדלנו יחד, עשינו בגרויות יחד, אפילו שרנו יחד בחבורת הזמר.
בהתחלה יונתן היה אצלי רק לשעה-שעתיים. אחר כך זה כבר היה ימים שלמים. אני קילחתי אותו, האכלתי, נרדמנו יחד כשאני מקריאה לו סיפורים על צבים ורוחל’ה הפרה הירושלמית. דורון, בעלי, גם היה חלק מהעניין שיחק איתו כדורגל בסלון, לקח אותו לגינה לקנות ארטיקים, קנה לו מתנות לחגים. בעיניי זה היה טבעי, אולי אפילו מרגש איזה בן אדם טוב התחתנתי איתו.
נועה הייתה באה אליי הרבה. לפעמים נשארה לארוחת צהריים. לפעמים כשאני והדורון דיברנו במטבח, היא הייתה בחדר השינה שלי, מתקפלת על הספה עם הקפה שלה. אף פעם לא חשבתי שיש בזה משהו בעייתי. האמון היה מוחלט בי ובדורון. אפילו לרגע לא עלה לי ש… טוב, אתם יודעים.
בהמשך קרו דברים שאם מסתכלים לאחור איך פספסתי?! הילד נהיה עותק מוקטן של דורון אותו אף, אותה גומה בלחי. אמרתי לעצמי שאני הוזה. פעם אחת, כששיחקנו, יונתן קרא לי “אמא”. נועה צחקה, אמרה שזה קורה, ילדים מבלבלים. גם אני צחקתי. לא רציתי לחשוב יותר מידי.
הכול התרסק ביום שיונתן חלה. חום מטורף. נועה בכלל הייתה בכנס באילת ולא ענתה לטלפון. נלחצתי ולקחתי את הילד למיון בילדים בשיבא. דורון מיד בא איתנו. כשבכניסה ביקשו פרטים של האבא, אף אחד לא שאל אותו ישירות אבל הוא פשוט מסר את השם המלא שלו, דורון רזיאל (כולל תעודת זהות, כן?).
הבנתי ישר. שאלתי אותו:
“למה אמרת את זה?”
הוא ענה לי:
“לא יודע… הייתי לחוץ.”
אבל הפנים שלו אמרו הכול.
כשיצאנו מהבית חולים, בחניון, התייצבתי מולו:
“הילד שלך?”
בהתחלה הכחיש, כמעט התפוצץ מצחוק. אמר שאני מדמיינת, מה עובר עליי. התעקשתי. שוב ושוב. הוא שתק. הראש שלו נשמט, שקט שהכאיב באוזניים. הבנתי.
באותו ערב התקשרתי לנועה. אמרתי לה: “את חייבת לבוא.” כשהגיעה, הסתכלתי לה בעיניים:
“יונתן של דורון?”
היא קרסה אליי עם הדמעות, “כן. לא רציתי לפגוע בך, שירה…”
עניתי:
“גם ככה פגעת בי. השארת אותי לגדל את הילד בלי לדעת כלום.”
היא הודתה שבזמן ההיריון דורון ביקש ממנה לא לספר לי כלום. הבטיח שייקח אחריות רק שלא אדע. וזה בדיוק מה שעשו. הילד חי אצלי בסלון, אני קניתי לו בגדים, אני קילחתי, אני שרתי לו “הבאנו שלום עליכם” כל ערב.
באותה לילה הכל התחבר לי: למה יונתן אצלי כל הזמן, למה דורון לא מתלונן לעולם, למה נועה סומכת עליי כל כך. הייתי גם הגננת, גם האחות, גם האמא לילד של בעלי.
משהו בי נשבר.
תוך שבוע, גירושים. נועה? גם אותה מחקתי. אין דרך חזרה.
אני יודעת שהילד לא אשם, באמת שמבינה. אבל לא יכולתי להמשיך לראות אותו. היום הדירה שלי מלאת שקט. אף אחד כבר לא בוגד בי על השטיח בסלון. רק אני, כוס תה, ואולי איזה קקטוס הם אף פעם לא שומרים סודות.
