סבא
זה קרה באמצע קיץ, בין צללי ערב תל אביבי, כשחזרתי מהחוג בריקוד ברחוב יבנה. העולם היה מואר במין אור כתום דהוי, והאוויר ריחף בין הודיה לתחושת חלום. פתאום ראיתי אותו, סבא נורא זקן, שוכב על האספלט כאילו משהו נעלם מן הקרקע מתחתיו ואין לו כוח לקום. אנשים שחלפו לידו התרחקו מבטיהם, לחשו זה לזה עזוב, בטח שיכור, תתרחק, תדבק במשהו והוא רק המהם לעצמו, ידיו רועדות מפנות לעזרה.
מאז שהייתי ילדה, אמא לימדה אותי שמי שצריך עזרה עוזרים לו, לא משנה מה. התקרבתי אליו, נוגעת בכתפו, אפשר לעזור לך? שאלתי, אבל הוא רק הרים ידיים רזות במאמץ, וקולו לא הבשיל למילים.
אישה אחת שעברה נעצרה לרגע, הפנתה אלי מבט חיצוני: עוד רגע תידבקי, תתרחקי! והיא דיברה על ריחו ועל בגדיו, כאילו לכלוך מדבק יותר מחמלה. תפסתי שהדם על ידיו אדום כמו רימון. רגע אחד פחד אחז בי, לא כמו של ילדים, פחד אמיתי שמקפיא עמוק בפנים. מה קרה לך? שאלתי, אבל לא קיבלתי תשובה, רק המיה חסרת פשר. הוא הרים מהכביש שקית, בתוכה ראיתי את שברי הזכוכית מוארי האביב, כאילו פירורי כוכבים נפלו לבקבוקי בירה ישנים. כך נפצעו ידיו; הוא סידר את הזכוכיות בשקית, בזהירות של מי שכבר רגיל בכאב.
הוצאתי מגבול החלום מגבוני נייר, ניגבתי בעדינות את הדם מִידיו. רציתי לעזור לו לקום, אך לא להשאיר הדם על בגדיי. כשהידיים היו נקיות, תמכתי בו וניסיתי לברר את כתובתו אך הוא רק דיבר בגמגום, שפתו מתמוססת ולא מתחברת למילים ברורות. אולי הבין שאני אבודה, אז הצביע בכיוון והוליך אותי למגדל דירות סמוך.
עמדנו מול האינטרקום, הוא הציג לי שתי אצבעות, ואז שלוש רק אז הבנתי שזה מספר דירתו. לחצתי על הלחצן, ברמקול נשמע קול נשי מודאג, רועד, כמעט בוכה. סבא המהם שוב, ומייד יצאה אלינו אשה, אחריה גבר. בהלה, חיבוק, בדיקות הכל כמו סצנה מתיאטרון ישן. האיש הודה לי, לקח אותו בידיים מחודשות, והאישה שאלה שוב ושוב איך יוכלו להחזיר לי טובה.
כשהתחמקתי בנימוס, היא עצרה אותי במבטים דחופים, רצה פנימה ושבה כעבור דקותיים עם סל אדיר, מלא פטל טרי – “הפטל שלנו”, התגאתה וקולה רעד. “קחי, כך נתקענו כמעט מטורפים מדאגה כשחזרנו מהצימר וראינו שסבא איננו. את לא מבינה, הוא הגיע לפה מהמלחמה. הגרמנים תפסו אותו בשבי, ובגלל שהיה קצין, שלא יחשוף סודות, נשך את הלשון עד שהמון ממנה אבד. מאז רק ממלמל, לא מדבר. אצלנו בשכונה, נערים שותים בירה בגינה ומשאירים שברים. סבא, בגלל שאלה, וראשה של עינב, בתי הקטנה, שחתכה את רגלה, החליט שהוא מנקה אחרי הילדים מקטף זכוכיות, שלא ייפצעו אחרים. כבר שנה אנחנו מתחננים שלא ילך לבד, איבדנו מפתחות, אבל הוא בשלו. פעם אחת מצאתי אותו על האדמה מקרר, חמש שעות, איש לא התקרב.”
עמדתי, אילמת, השנים שעברו עליו נחו פתאום על כתפיי. היא דחפה לי את הסלוקי, הרכנתי לה ראש ויצאתי אל הרחוב, הפטל ביד. באמצע הדרך בכיתי, הדמעות זולגות בלי שליטה. מה קורה איתנו? למה כל אחד חושב רק על עצמו? אני מתחננת בפעם הבאה שתראו מישהו נופל, אל תשפטו אותו בשתיקה. תגשו, תושיטו יד אולי כולה הוא מבקש רגע של אנושיות. במיוחד אנחנו הצעירים שלא נשכח את ליבנו, כי אנושיות היא לא עודף מיותר, היא כל מה שיש לנו.
