יומן אישי, יום שלישי
הייתי המאהבת. לא התמזל מזלי עם חתונה. נשארתי רווקה עד גיל שלושים, ואז החלטתי שהגיע הזמן למצוא לעצמי גבר. לא ידעתי שלעידן יש אישה, ואחר כך גם לא הסתיר את זה ברגע שהבין שנקשרתי אליו והתאהבתי.
אבל אף פעם לא האשמתי את עידן. להפך, כל הזמן כעסתי רק על עצמי, על הקשר הזה, על החולשה שלי מולו. הרגשתי פגומה, כאילו פספסתי את ההזדמנויות, והזמן רץ.
ולמרות הכל, אין בי שום דבר רע: לא יפיפיה, אבל חיננית, קצת מלאה, מה שאולי גורם לי להיראות בוגרת יותר. הקשר עם עידן לא הוביל לשום מקום; לא רציתי להישאר במעמד של מאהבת, אבל גם לא הצלחתי לעזוב אותו. פחדתי, מה זה להישאר לבד.
יום אחד קפץ אליי בן דוד שלי, מתן, היה בענייני עבודה בתל אביב. נכנס לקפה ולדיבורי אחים, כמו פעם. סיפרתי לו הכל, נשברתי קצת ובכיתי.
פתאום צצה לשכנה שלי, איריס, ונכנסה להזמין אותי לראות מה קנתה בסופר. יצאתי אליה לעשרים דקות. באותו הזמן נשמעה דפיקה בדלת; מתן הלך לפתוח, חשב שחזרתי. הדלת הרי לא הייתה נעולה בדלת עמד עידן. היה ברור למתן שמדובר באהוב שלי. עידן התבלבל כשראה פתאום גבר בריא במסדרון, בנעלי בית, אוכל לחם עם פסטרמה.
דנה בבית? היה כל מה שיצא לעידן לשאול.
דנה במקלחת, מתן ענה במהירות.
תסלח לי, מי אתה בשבילה? עידן גמגם.
אני הבן זוג שלה. אזרחי, לפי שעה ואתה, מה אתה מחפש פה? מתן דחק בעידן, תפס אותו בקצה החולצה אתה זה הבעל הנשוי שהיא סיפרה לי עליו? שמע לי, אם עוד פעם אחת אני רואה אותך פה, אתה עף במדרגות, הבנת?
עידן השתחרר מהאחיזה וברח.
חזרתי אחרי כמה דקות. מתן סיפר מה קרה.
למה עשית את זה? מי ביקש ממך? בכיתי. הוא לא יחזור אליי יותר.
שקעתי על הספה, כיסיתי את הפנים בידיים.
טוב מאוד, הוא לא יחזור, מתן ענה בקשיחות. זה לטובה. יש לי מישהו נהדר להכיר לך אלמן, מהרחוב שלנו בגבעתיים. מאז שהאישה שלו נפטרה, כל השכנות רודפות אחריו, אבל הוא דוחה את כולן. נראה שעדיין רוצה להיות קצת לבד. כשתסיימי להתבכיין, אני לוקח אותך להכיר אותו.
מה פתאום? התפלאתי, הרגשתי מבוכה אני לא יכולה, מתן. מי הוא בכלל? ובשביל מה שאבוא סתם… זה מביך.
מביך זה לישון עם גבר נשוי, לא להכיר מישהו פנוי. אף אחד לא גורר אותך למיטה. תבואי, זה יום הולדת לאשתו של השכן.
ובאמת, תוך כמה ימים כבר הלכנו יחד לבית של מתן ברמת גן. אישתו, מרים, ערכה שולחן בגינה לכבוד יום הולדתה. באו שכנים, חברים ואותו שכן אורי, אלמן. את כל השכנים הכרתי, רק את אורי לא.
כשחזרתי לדירה בערב, חשבתי לעצמי: אורי כל כך שקט, עדין. “נראה שעדיין יש לו לב לאישה שלו. גבר יקר, אין הרבה כאלה”, חשבתי.
שבוע אחר כך, בשבת, דפיקה בדלת. לא ציפיתי לאורחים. פתחתי אורי.
אהלן דנה, הייתי בסביבה, קפצתי לשוק ולקניות, וחשבתי, עכשיו שאני מכיר אותך, אולי אקפוץ לומר שלום, גמגם קצת.
הזמנתי אותו לקפה. ההפתעה לא עברה בי, אבל הרגשתי שהביקור שלו לא מקרי.
הצלחת לקנות כל מה שרצית? שאלתי.
כן, כל הקניות ברכב. והבאתי לך משהו קטן. שלף זר צבעונים מהשקית.
לקחתי את הפרחים, והעיניים שלי פתאום זהרו. ישבנו לשתות קפה במטבח, דיברנו על מזג האוויר, על מחירים בשוק.
כשנגמר הקפה, אורי נעמד ללכת. ליד הדלת נעצר, התמהמה, הסתובב פתאום ואמר:
אם עכשיו אלך ולא אגיד, לא אסלח לעצמי. דנה, כל השבוע לא הפסקתי לחשוב עלייך, באמת. חיכיתי לסוף שבוע, וברגע שיכולתי, באתי. המתנתי כל השבוע… מתן נתן לי את הכתובת.
הסמקתי והסטתי מבט.
אבל אנחנו כמעט לא מכירים… גמגמתי.
לא נורא. רק תגידי שאינך סולדת ממני? אפשר שנעבור ל”את”? אני לא מתנה, יש לי גם ילדה קטנה, בת שמונה, אצלי אצל סבתא שלה.
התרגש, הידיים שלו רעדו מעט.
ילדה זה מתנה, אושר, אמרתי הרבה יותר בשקט. תמיד חלמתי על בת.
אורי, נשם עמוק, לקח את ידי, משך אותי אליו ונישק.
במבט שלאחר הנשיקה, הבריקו לי דמעות בעיניים.
אני לא דוחה אותך? שאל בשקט.
ההיפך! אפילו לא ציפיתי לזה מעצמי… מרגיש מתוק, רגוע. לא לוקחת מאף אחת, לא גונבת.
מאותו יום, נפגשנו כל סוף שבוע. חודשיים לאחר מכן חתמנו ברבנות והתחלתי חיים חדשים בגבעתיים. מצאתי עבודה בגן ילדים.
כעבור שנה ילדתי בת, ועכשיו שתי בנות גדלות בבית: אהובות, עולם ומלואו. גם לאורי וגם לי יש מספיק אהבה וחום לכולם. אורי ואני רק הולכים ומשתבחים מהאושר, ואהבתנו מתבגרת כמו יין טוב.
ולפעמים, בין מפגשים משפחתיים, מתן קורץ לי ואומר:
נו, דנה, מה את אומרת, איזה בעל הבאתי לך? את רק פורחת. תזכרי אחותי, אני תמיד יודע מה טוב בשבילך!
