הסיפור שלי לא דומה לאחרים: חמותי ידעה שבעלה בוגד בי עם השכנה, והסתירה ממני את האמת. גיליתי כשאותה שכנה נכנסה להריון ואי אפשר היה להסתיר עוד את הבגידה. במשך שש שנים הייתי נשואה, עבדנו וחיינו יחד בלי ילדים, וקיוויתי שאנחנו משפחה אמיתית — אפילו כל יום ראשון הלכנו לארוחה אצלו בבית; עזרתי במטבח, הרגשתי שייכות. אף פעם לא העליתי בדעתי שאנשים שמסתכלים לי בעיניים באותה ארוחה, מסתירים סוד כזה. השכנה הייתה סביבם כל הזמן — לא עוד אחת מהבניין, אלא ממש קרובה, כמעט כמו בת משפחה. חמותי תמיד הגנה עליה ונתנה לה עדיפות, אפילו יותר מאשר לי. בעלִי תמיד היה “זמין” בשבילה, אבל לא חשבתי על חוסר נאמנות, כי גדלתי במשפחה של ערכים. רק חודשים לפני שהכול התפוצץ, התחלתי להרגיש שמשהו מוזר: בעלי היה לא נוכח, תמיד אצל ההורים או “עסוק”. לא עקבתי ולא חשדתי בו, אבל חמותי הפכה לקרירה, מרוחקת, כמעט אשמה. ואז קיבלתי שיחת טלפון מהדודה של בעלי: “את יודעת שהשכנה בהריון? והוא האבא.” התברר שזה “סוד של כולם”. כששאלתי את בעלי — הוא לא הכחיש: הסיפור נמשך שנה, וחמותי ידעה כל הזמן. הלכתי אליה ושאלתי למה הסתירה ממני. היא אמרה “רציתי להימנע מסקנדל — חשבתי שהוא יסדר את זה”. הבנתי שמעולם לא הגנו עליי, רק השתמשו בנוחיותי. אחרי שנפרדנו, חתמתי על הגט, השכנה עברה לאמא שלה, וחמותי לא דיברה איתי יותר. נשארתי לבד, לא רק בלי בעל, אלא גם בלי משפחה שחשבתי שיש לי — והכי כואב, זו לא הייתה רק בגידה רומנטית אלא בגידה קבוצתית, של כל הבית. חמותי לא ששברה אותי ברגע האמת, אלא בכל חיבוק ובכל “הכול בסדר” כשידעה שבנה עושה לי ילד עם אישה אחרת. למדתי שבגידה של בן זוג אפשר לשרוד, אבל בגידה של כל שולחן המשפחה — זה משנה אותך לתמיד. ❓ מה דעתכם: אם משפחת בן הזוג יודעת שהוא בוגד ושותקת — הם שותפים לבגידה, או שזה לא עניינם? מה הייתם עושים במקומי?

תקשיבי רגע, יש לי סיפור שגם אני עדיין לא מאמינה שקרה לי.
חמותי ידעה כל הזמן שבעלה שלי בוגד בי עם השכנה שלנו, ולא רק שידעההיא הסתירה את זה ממני.
הכל התפוצץ כשגיליתי שהשכנה בהריון, ומה שהיה סוד במשפחה הפך כבר לבושות שאי אפשר להסתיר.
הייתי נשואה שש שנים, חשבתי שאנחנו בסדרלא מושלמים, אבל משפחה. גרנו ביחד, עבדנו, ועדיין לא היו לנו ילדים.
כמעט כל שבת היינו הולכים להורים שלו. ארוחות צהריים, תשבחות, מדברת, עוזרת לאמא שלו במטבח…
הרגשתי חלק ממש אמיתי בבית הזה, כאילו אני שייכת למשפחת ישראל.
לא עלה על דעתי שיכולים לשבת סביב שולחן, להסתכל לי בעיניים ולשמור כזה סוד.
השכנה, תמר, תמיד הייתה לידם. לא כמו מישהי מהבנייןהיא הייתה ממש קרובה, כמעט כמו משפחה.
נכנסת בלי לדפוק בדלת, נשארת לארוחת ערב, לפעמים עד הלילה.
ואני? אני לא חשדתי. גדלתי על ערכים של גבולות במשפחה.
לא רציתי להאמין שבבית רגיל קורה כזה דבר, מתחת לאף של כולם.
חמותי תמיד הגנה עליה, אם מישהו העירתמיד הייתה לה תשובה לטובתה.
אם השכנה הייתה צריכה משהוחמותי קודם כל מתייצבת.
ובעלי… עידו… תמיד “פנוי לעזור”.
ראיתי, אבל אמרתי לעצמי: “די, אל תהיי חשדנית, שטויות”.
אבל בחודשים שלפני שזה התפוצץ באמת, משהו הרגיש לא בסדר.
פתאום עידו פחות נוכח בביתמתרגל בעבודה, עוזר להורים, יש לו פגישות פתאום.
אני, בחיים לא הייתי אחת שעוקבת או בודקת.
אבל חמותי התחילה להתנהג לי קריר.
כמו מישהי מרוחקת, פחות מבינה, פחות חמה.
ואז קלטתי שמשהו פה לא בסדרהיא מתנהגת כמו אשמה.
ביום שהאמת יצאה לאור, לא הייתי מוכנה לזה.
מתקשרת אלי הדודה של עידו, שואלת על העבודה, איך הולך, איך אנחנו. אחרי שיחה קצרה… שואלת:
את ועידו עדיין גרים ביחד?
עניתיכן.
עוד רגע של שתיקה ואז:
את בטוחה שאת לא יודעת כלום… על השכנה?
קפוא לי בגוף.
למה את מתכוונת?
ואז היא זרקה בפנים:
תמר בהריון, ואבא זה עידו.
זה כבר סוד גלוי אצלם, כולם התחרפנו ולא ידעו איך לספר לי.
סגרתי את הטלפון, התיישבתי על המיטה, חיכיתי שהוא יחזור.
כשנכנס, כבר ישבתי שם מוכנה.
שאלתי אותו ישר:
כמה זמן אתה עם השכנה?
הוא לא הכחיש, רק הוריד את הראש.
זה לא היה מתוכנן…
כמה זמן זה נמשך?
יותר משנה.
הרגשתי שהקרקע נפתחת לי מתחת לרגליים.
שאלתי את מי יודע.
ואז הגיע המכה הכי חזקה:
אמא שלי יודעת כבר חודשים.
המשפט הזה הכה בי יותר מהבגידה עצמה.
למחרת הלכתי לחמותי, נכנסתי בלי לשאול.
לא עניין אותי מה היא מרגישה.
שאלתי אותה בפנים:
למה לא אמרת לי?
היא הסתכלה עלי, רגועה, בלי דמעות, בלי רעד, כאילו היא בטוחה בעצמה:
רציתי להימנע מסקנדל. חשבתי שהוא יפתור את זה איתך.
הסתכלתי עליה ולא הצלחתי להאמין:
להסתיר שבנך בוגד בי עם השכנה, זה “לשמור עליי”?
ענתה:
לא רציתי להרוס לכם את הנישואים.
באותו רגע הבנתיאף פעם לא באמת שמרו עלי.
הייתי פשוט נוחה לכולם.
הרגשתי מרומה מכולם.
אחרי זה כל המשפחה התחילה “לעזור”להתערב, להסביר לי, להגיד לי “אל תהיי קיצונית”.
שלא אעשה מהומה. כאילו הבעיה זה שאני מגיבה.
חתמתי על גירושין, תמר עברה לאמא שלה תקופה, חמותי מפסיקה לדבר איתי.
ועדו? נהיה אבא שלה.
נשארתי לבדnot רק בלי בעל, בלי משפחה בכלל.
והכי גרוע, שזה לא רק בגידה של בן זוג.
זאת בגידה קולקטיבית של משפחה שלמה.
ההתגרשות הייתה כמו ליפול תהוםnot רק כי עידו בגד בי, אלא כי משפחתו נטשה אותי.
שש שנים כל שבת בבית שלהםמבשלים, צוחקים, חוגגים יחד.
חשבתי שהם אוהבים אותי.
אבל האמת?
הסתכלו לי בעיניים… וידעו.
שתקו.
שמרו ברית.
ואותי, אף פעם לא שמרו.
היא לא בגדה ביום אחדבגדה כל פעם שחיבקה אותי ואמרה שהכל בסדר, כשבעלה שלי עשה באחרת ילד.
וזה כאב יותר מהבגידה:
אפשר להתגבר על בגידה של בן זוג.
אבל כשכל המשפחה משתפת פעולה… זה משנה אותך לתמיד.
תגידי ליאם המשפחה יודעת שמרמים אותך ובוגדים בך, אבל שותקיםהם שותפים או שזה לא עניינם?
ומה היית עושה במקומי?