אלון, אתה בטוח שלא שכחנו את הפחמים? בפעם שעברה נאלצנו לנסוע למכולת של המושב ושם היו רק עצים רטובים, אמרה נעמה, מביטה אל בעלה שנווט במיומנות בין הבורות בדרך העפר המובילה למושב.
לקחתי, נעמה. גם חומר הדלקה, וגם הבשר המעולה ששרית במרינדה כבר נמצא בצידנית, חייך אלון, מסיט לרגע את עיניו מהדרך. תירגעי. אנחנו בדרך לחופשה. שבועיים של שקט, ציפורים, והמדשאה שאת כל כך אוהבת. כל החורף דיברת עליה.
נעמה נשענה לאחור ונתנה לעיניה להיעצם. מדשאה. איזו מנגינה. שלוש שנים חלפו מאז קנו את החלקה המוזנחת הזו, הבית היה עקום ומסביב רק סרפדים בגובה בן אדם וערימות פסולת. נעמה בעצמה ניכתה שברי בלוקים, נלחמה בעשבים, ואז עם אלון הביאו צוות שהיישר את הקרקע ופרש להם דשא מוכן איכותי ויקר.
זה היה המקום שלה שטיח ירוק, רך, עליו היא שכבה עם ספר, שתתה קפה בבוקר או עשתה יוגה. אפילו לא הרשתה לשחק שם כדור נוצה, שלא ייהרס הדשא. מבחינתה, חצר בית המושב סימלה מנוחה, לא עבודה התרבות שהדור של אמהות הכיר ואהב.
מקווה שאמא לא שכחה להשקות בזמן שלא היינו, אמרה נעמה בקול.
תירגעי, פטר אותה אלון. אמא אחראית. השארנו לה את המפתח, התחייבה לקפוץ כל יומיים. יודעת כמה את דואגת לדשא שלך.
שרה, אמא של אלון, הייתה אישה קשוחה וטובת לב. הייתה לה תפיסה ישנה: הקרקע חייבת להניב תפוחי אדמה, גזר, פטרוזיליה. נעמה ניהלה איתה קרבות עקרוניים, ולא ויתרה. שרה קיטרה, קראה לדשא “פינוק לעצלנים”, ולבסוף התמקדה בעיקר בחממה שלה.
הרכב האט וגלש לשביל הדק שבכניסה. נעמה ירדה לפתוח את המנעול. ריח של עצי אורן ושיח אקליפטוס מילא את נשימתה. היא דמיינה את עצמה חולצת נעליים, פוסעת יחפה על הדשא הקריר.
השער נפתח. נעמה פסעה קדימה ועמדה המומה. התיק נשמט לה ביד.
נעמה, מה קורה? אפשר להיכנס, קרא אלון מהאוטו, אך כשלא בא מענה כיבה מנוע וניגש אליה. נעמה?
עיניו עקבו אחרי המבט ההמום שלה ונפסקו.
השטיח הירוק נעלם.
במקומו שדה חרוש. תלמים כהים עבים, שאריות המרבד היו מרוסקות ומעורבות באדמה. ובתוך החריש שתילים עייפים, כאילו לועגים למציאות.
ולאחר כל זה, בחלוק בית ובכובע קש ישנה, עמדה שרה מחייכת כמלכת המדשאות. היא נשענה על את וחייכה מהוללת.
היי ילדים! קראה בקריאת ניצחון. בדיוק סיימתי בשבילכם, רגע לפני שהגעתם! איזה הפתעה, נכון?
נעמה חשה את פניה מתקררות. הדם נעלם. היא פסעה כמו בחלום לשולי המדשאה לשעבר, בשולי רגבי העפר פזורים רצועות מהדשא היקר.
מה זה? שאלה בקול קר כקרח. אלון, אינסטינקטיבית, התכווץ.
מה זאת אומרת? ערוגות! נופפה שרה בידיה בגאווה. כל הדשא סתם התבזבז. פה השמש מצוינת. שתלתי בצל, שם גזר, ואצל הפרגולה קישואים. תחשבו, הכל תוצרת בית! נעשה חביתות, סלטים!
אמא… אלון נאנח והתקרב. מה עשית? זה דשא יוקרתי. שלמנו עליו חמישים אלף שקל, ועוד תחזוקה…
חמישים אלף?! גיחכה שרה. דשא זה סתם. באופק גם ביער בחינם. האדמה צריכה לפרנס! ראית מחירי ירקות? הזהירות רק בכם, דאגתי לכם, שלושה ימים עמלתי בזמן שהסתובבתם לכם.
נעמה שתקה. היא התבוננה בתוצאה: עבודה מושמדת, אדמה פצועה, הזלזול בזכותה לבחור מה שחשוב לה. כעס קר ומדויק גאה בה.
שרה, פנתה בשקט. ביקשנו ממך רק להשקות. לא לחפור ולא לשתול. זה הבית והחצר שלי.
ומה עכשיו? נעמדה שרה בפוזיציה תקיפה. אני אמא. אני יודעת מה טוב לכם. כשתבוא חורף קשה תראו שצדקתי! והדשא… בזבוז. השכנה כבר העירה לי: “הכלה שלך אפילו שמיר לא יודעת לגדל”…
ממש לא אכפת לי מה היא חושבת, אמרה נעמה בבהירות. ולא רוצה קישואים. אלון, תוריד את הדברים מהרכב.
רגע, נעמה… אלון שלח יד לאשתו והיא התרחקה. אמא, זה מוגזם. קבענו: החממה שלך וכל השאר שטח מנוחה. למה הרסת?
הרסתי?! שרה קפצה וידה לחזה. אני בישלתי לכם! את גם ככה לא מבינה… שנהייתם אנוכיים!
בהפגנתיות צנחה אל הספסל. נעמה פסעה לבית בלי להסתכל בה. בפנים היה קריר וריח עץ ישן. מזגה לעצמה מים ונשמה עמוק. הדמעות בערו, אבל היא ידעה: דרמה כעת תשרת רק את שרה שאוהבת לשחק קורבן.
כעבור חמש דקות נכנס אלון, מבולבל.
נעמה, היא חשבה לטובתנו. דור המייסדים, אדמה ריקה זו עבירה בשבילם.
אלון, פנתה אליו זה לא חינוך, זה כבוד הדדי. היא מחשיבה אותנו לרכוש שלה, הבית שלה, ולא חשוב לה הרצון שלנו.
אדבר איתה, אסביר שוב…
נגמרו הדיבורים. שלוש שנים ניסינו. היא שיחקה דיבור, סיבבה אותנו ואז הרסה. להחזיר דשא זה לא לזרוע גרעינים. אדמה נהרסת, יש להכשיר חדשה, להביא גלילים ולהוציא עוד המון כסף.
ומה את מציעה? לגרש אותה?
לא. שתחזיר את המצב לקדמותו. שתוציא כל בצל, שתיל, תיישר את האדמה. וגם תשתתף בהוצאות.
אין לה כסף, נעמה…
יש לה חסכונות. סיפרה בעצמה. אנחנו הילדים אז שתעזור, זו עזרה אמיתית עכשיו.
זה אכזרי, נעמה.
אכזרי זה להגיע לבית ולראות הרס מוחלט. עכשיו אני הולכת להודיע לה. אם תסרב היא לא תחזור לפה. היום מחליפים מנעולים.
נעמה יצאה. שרה עמדה מעבר לגדר ושוחחה נרגשות עם תהילה השכנה. כשראתה את נעמה חזרה וקימטה את פניה.
שרה, אמרה נעמה. דיבור יש לי איתך.
מה את רוצה? ענתה שרה. תני מים, מרוב הלב נשבר לי הגרון.
מים אחר כך. עד ערב ראשון תוציאי כל מה ששתלת, תאספי האדמה לערימה, תיישרי אותה.
שרה פערה עיניים בהלם.
את נורמלית? חפרתי, טרחתי להוציא הכל? זה חטא!
הנחלה רשומה על שם שנינו, הזכירה נעמה. לא הסכמתי לפעילות חקלאית רחבת היקף. אם עד יום ראשון לא תשקם אני שוכרת אנשי מקצוע, ואת לכסות. אחרי זה אין כניסה. תני את המפתח עכשיו.
אלון! קראה. אתה שומע איך אשתך מדברת? רוצה להרוג אותי! תגיד משהו!
אלון פנה אל נעמה. ראה שפה לא חוזרים אחורה.
אמא, נעמה צודקת, אמר בשקט. לא היית צריכה לעשות את זה. זה הבית שלנו. רצינו מדשאה. את הרסת.
גם אתה?!?! ניסתה. אתה נשלט! כלה שלך שלטה עליך! אני בכלל…
די, אמא, נזף. מספיק עם אני דואגת לכם. עשית מה שרצית תשלמי את המחיר. תחזירי את החלקה לקדמותה או ננתק קשר.
שרה נדמה, עיניה לוהטות.
תיקחו את הדשא שלכם! אני לא חוזרת! הנה, אזרוק מפתח שיצמחו רק חוחים!
היא הלכה, טרקה את השער מאחוריה. כמה דקות אחר כך נשמע שילוב של מנוע מונית כנראה הזמינה מראש.
נעמה אספה את הצרור מהקרקע והביטה באלון.
היא תחזור, קבעה. שכחה כאן את הקרטונים והמעיל. וגם, כך בקלות לא תוותר.
אלון בחן את רגבי החריש.
מה עכשיו? לנקות לבד?
לא. היא אמרה שתעזוב, אבל תשב אצל תהילה ותתלונן.
וכך היה, קול בכיינה של שרה נשמע בכל הרחוב, מספרת איך זרקו אותה החוצה.
נעמה חייגה.
למי את מתקשרת? שאל אלון.
לחברת גינון, לברר על עלות שיקום והסרת פסולת.
הערב עבר בשתיקה. נעמה ואלון ישבו במרפסת ושתו תה בלי טעם.
בבוקר שבת, דלת השער חרקה שרה חזרה. נראתה פגועה, דרוכה. צעדה ישר לחממה שלה.
בוקר טוב, שרה. חזרת לאסוף דברים?
שרה שתקה, ואז לחשה:
חבל על הבצל. ייבוא מיוחד. עלה ביוקר.
גם הדשא עלה ביוקר. עלות שיקום עשרים אלף ש”ח.
עיניה של שרה התגלגלו.
מה פתאום?!
זו ההצעה שקיבלתי. או שתסדרי בעצמך פשוט תלמי חדש או שתשתתפי בעלות.
אין לי סכום כזה!
אז קחי רצועה ואת ואלון תסדרו. הוא יעזור להוציא פסולת, תיישרי לבד. זו דרישה עקרונית. את לא יכולה לנהוג בבית של אחרים כאילו הוא שלך.
אלון יצא.
אמא, נעמה צודקת. קחי שקים, תאספי את הירקות. החלקה צריכה להיות מסודרת.
שרה הביטה בהם, ניסתה ללחוץ על רחמים בפני הסירוב הזו של נעמה ואלון לא הייתה לה תשובה. היא נאנחה.
טוב, פלטה. תביאי את השקים.
יומיים עברו באווירה משונה. שרה, מתלוננת וגוררת רגל ומדי פעם בודקת את גבה, עקרה ירקות ששתלה. נעמה ישבה על כפיס דשא שנותר וצפתה, קראה ספר ודאגה שהכול מתבצע.
אלון סייע, אך לא עשה הכל בעצמו לפי דרישת נעמה.
אם תעשה בעצמך, היא לא תלמד. שתבין על בשרה.
ביום ראשון בערב החלקה נראתה קודרת אדמה שחורה, רמוסה, אבל חלקה וללא ירקות.
שרה ישבה מותשת, ידיים מלוכלכות.
סיימתי, אמרה מרוצה?
נעמה בחנה את המגרש. לא מושלם, אך נקי ומוכן לשיקום.
תודה, שרה, אמרה.
שרה הרימה עיניים עייפות.
את קשה, נעמה. חשבתי שאלון יהיה שמח איתך. שמת אותו תחת שלטון.
אני לא קשה. פשוט רוצה שיקשיבו לרצונות שלי. אם היית מבקשת פינה, הייתי מסכימה. אבל לקחת את מה שחשוב לי. זו כל ההבדל.
שרה שתקה, קמה.
תקחו לי את הקרטונים הביתה?
בוודאי.
ו… תחזירו מפתחות?
נעמה ואלון החליפו מבט.
בשלב זה לא אמר אלון. נבוא לבד. נשמח לארח אותך, אבל לא תהיה גישה חופשית.
שרה מילמלה, לא התווכחה הבינה שעברה גבול.
כחודש לאחר מכן, הדשא החל להתחדש. אלון ונעמה זרעו דשא איכותי, הירוק הראשון כיסה כתמים שחורים.
שרה באה שוב רק באוגוסט ליום הולדתו של אלון, התנהגה בשקט, הביאה עוגה ואמרה: “יפה פה, ירוק, אולי באמת עדיף ככה. פחות בוץ.”
נעמה חייכה ולחשה: “כל דבר בזמנו ירקות בשוק או חממה, חופש ומנוחה בחצר שלנו.”
המאבק הסתיים. האדמה עוד נשאה עקבות, אך גבולות שנקבעו הפעם שרדו טוב מכל מסכת נימוסים.
