יומן אישי, 19 באדר
בתוך מושב קטן במרכז הארץ, לא רחוק מתל אביב, גרה פעם נערה בשם הדסה. אמא שלי, שתמיד נמשכה לעולם הסודות והמיסטיקה, לקחה אותי יום אחד אל מתקשרת ידועה מהמושב השכן. היו שם נרות, קטעי פסוקים ובעיקר הרבה אווירה של המזרח התיכון.
המכשפה נשפה על הקלפים ולחשה:
הדסה שלך תהיה מאושרת. כל מה שתעשה יצליח. אבל… בעל לצידה אני לא רואה.
הייתי אז ילדה בת עשר. המשפט הזה נחקק בזיכרוני, אפילו שלא לגמרי הבנתי למה הכוונה.
הזמן חלף. גדלתי להיות אישה גבוהה ונאה. בני המושב לא יכלו להוריד ממני את העיניים, ואני תמיד העברתי את הזמן בין קשר חולף אחד לשני, בלי להתחייב.
סיימתי תיכון עם ציונים טובים, אבל לא הלכתי ללמוד באוניברסיטההעדפתי להישאר קרובה לבית ולעבוד במחלבה המקומית. יש מי שלחשו שהיה לי רומן עם אחד המנהלים, אבל איש לא ראה אותנו באמת יחד.
נשים במפעל היו מזהירות את העובדת החדשה:
הדסה, אל תיתקעי פה, אחרת תמצאי את עצמך פתאום עשר שנים רחוקות שלא שמת לב. עם הנתונים שלך, בתל אביב היו חוטפים אותך מיד.
רק חייכתי, שתקתי, והשאר המשיכו לדבר.
ואז, פתאום, התפשטה שמועההדסה בהריון!
תוך רגעים הספקולציות התעופפו ממקולת הירקות ועד בית הכנסת. ניחשו והתפלספו, אבל אף אחד לא ידע מי האב.
אמא הגיבה בנחרצות:
החלטת להשתגע? בושות! עכשיו תסתדרי לבד. ממני אל תצפי לכלום. עשי וגדלי מה שגרמתאבל תחפשי לך מקום אחר לגור, פה אין לך מקום. נותנת לך חודש.
עניתי בשקט:
בסדר, אמא, אעזוב. רק תדעיאל תקראי לי לחזור.
תוך שבועיים רכשתי בית קטן בפאתי המושב, כולל כל מה שצריך למשק ביתהיה מזל: הילדים של בעלת הבית לקחו אותה לעיר, ומכרו לי במעט מאוד שקלים. אפילו אז, אף אחד לא הבין מאיפה יש לי את הכסף הקטן הזה.
ובאותו הרגע התחילו לקרות פלאים. הבית קיבל שיפוץ בשניות. גדר חדשה הוקמה סביב, ובחצר חפרו לי בור מים. פועלים עלו וירדו והכל נבנה במהירות.
יום אחד ראו אותי השכנות מקבלת מהובלה קופסאות עם מוצרי חשמל חדשים וריהוט. הלכתי ברחוב בענווה אבל גם עם עוצמההיו אוספים שהיו בטוחים שאני פשוט מסתדרת טוב עם עצמי.
בסתיו נולד לי בןקראתי לו עוז. בעגלה תכולה חדשה טיילנו מדי יום בחצר הירוקה. התאוששתי די מהר, חזרתי להיות נמרצת ונאה, מתוקתקת ומטופחת. אף פעם לא תליתי עיניים באחרים.
החיים בבית לא היו קלים: ילד קטן, גינה (ואין מציל מהשקיה) להדליק את התנור, לקפוץ לקניות, הרים של כביסה. אבל מעולם לא התלוננתי. עבדתי מלידהאף פעם לא חיכיתי לעזרה.
עם השנים, נרקמו יחסים טובים עם השכנות. הן אפילו שמרו על עוז כשנסעתי למרכז. עזרו כאן ושם, שלחו את הבעלים לסדר גומות, ולעיתים קרובות פשוט קפצו לשבת ולשוחח.
כעבור שנתיים, אחת השכנות כינסה את השנייה בבהלה:
שמעת? הדסה שוב בהריון!
אין מצב! את בטוחה?
רוצי לראות בעצמך!
ושוב, כל הכפר מלא בלחישותמי האב הפעם? התשובה המשיכה להסתתר. אני, הדסה, עבדתי, שמחתי, לא התעסקתי ברכילות.
בינתיים, הוקמה בבית מקלחת חדשה, אפילו חיבור גז ביצעו לי במיוחד. בגינה עלה חממה נאה ויוקרתיתכסף לא קטן.
השאלות כמו ננעצו:
מאיפה לכאורה יש לאישה בודדה כאלו סכומים? בטוח יש לה מישהו גדול!
אבל העולם שתק.
בסוף החורף יצאה שוב העגלה התכולה אל החצר, הפעם עם נועם, אח לעוז. ועוד שנתייםשלומי, אח שלישי.
שלושה בנים יש ליואף אחד לא יודע ממי.
חלק מהשכנות צחקו עליי, חלק העריצו את חוסני. כאלה שאמרוזו דוגמה מה לא לעשות לבנות שלנו; כאלה שהתפעלו, שלא שותפתי לשום מצוקה.
אמא לא הצליחה להבין או לסלוח. לא רצתה לפגוש את הנכדים.
אני המשכתי ללכת ברחוב בגאווה, ישרה ובלי להביט לאחור.
עברו עוד כמה שנים. יום אחד עצרה רכב מהודר בכניסה לביתי. מן הרכב ירד אליוס, מנהל המחלבהאיש מכובד, אלמן טרי, מחזיק זר פרחים ענק. הוא נכנס אליי הביתה, והשכנים התקשו לנחש למה באמצע היום אדם כמוהו מגיע אל הדסה, ורק מפריח אליה חיוך.
כשיצאנו החוצה יחדיו, כל תושבי המושב התאספו בסקרנות. אליוס משך אותי אליו, נשק לי בכל הד הצהריים, ואז הודיע בקול גדול:
הדסה הסכימה להיות אשתי. אני, היא ושלושת הבנים מזמינים את כולכם לחתונה.
השתררה דממה פתאומית. ואז, כאילו כולם התפכחוהרי עוז, נועם ושלומי כל כך מזכירים אותו…
ומשם הגיעה ברכה אחרי ברכה.
אחרי חתונה שמחה והמונית, עברנו כולנו לבית הגדול של אליוס, וכל הכפר התנדב לעזור עם ההעברה.
שנה אחר כך, זכיתי לבתשירה.
מה אגיד ומה אומראל תאמינו לכל מתקשרת וקוראת בקפה.
