הסוד הגדול של לריסה: איך בת המושב שכבשה את לב כולם חיה לבד, הולידה שלושה בנים, והפתיעה כשתגלה מי האב האמיתי – והאם נבואת המיסטיקנית המקומית באמת התגשמה

מסתורין
ביישוב קטן בצפון הארץ, שבו חלק מהבתים עוד עם גגות אדומים וחמורים קשורים לשער, גרה לה ילדה בשם דקלה. יום אחד, כשהייתה בת עשר, אימה נטלי שהאמינה בכל מיני דברים לא מוסברים לקחה אותה למגדת עתידות בשכונה.
המגדת פיזרה קלפים על השולחן, הרימה עיניים ואמרה:
בתך, דקלה, לחיים יפים נולדה. יהיה לה טוב, רק גבר לצידה איני רואה.
דקלה, ילדה בהירה עם עיניים מלאות סקרנות, לא ממש הבינה, אך המשפט נחרט בזיכרונה כמו חלום שנשאר אחרי היקיצה.
השנים נקפו. דקלה הפכה לנערה גבוהה ויפה, כל בני הכיתה ואפילו שחקני הנוער של הפועל חלמו עליה. אך אף פעם לא בחרה באף אחד, מפלרטטת קלות עם זה ואז עם אחר.
אחרי הבגרות, למרות שהייתה תלמידה מצטיינת, נשארה במושב לעבוד במחלבת “חלבון העמק”. ברחבי היישוב לחשו שאולי יש לה רומן עם אחד המנהלים, אבל אף פעם לא ראו אותם יחד.
הנשים בחדר הקירור ליחשו בין עצמן:
אל תיתקעי פה, דקלה. עם השכל שלך והיופי, ירושליים או תל אביב ישר יקפצו עלייך.
דקלה חייכה בגמלוניות, שתקה, חולמת בראש אחר.
ופתאום, כמו רעם ביום שמש, השמועה התפשטה: דקלה בהריון!
כולם כבר עשו ועדת חקירה: מי ומה ומתי? טענות, גיחוכים, אבל אבא אין.
אמא נטלי לא לקחה ללב אלא רק הכריזה:
תגדלי, תתמודדי. ותחפשי לכן קורת גג, לי אתן לא תהיו. חודש, זה כל מה שיש לכן.
בסדר, אמא ענתה דקלה בקור רוח אני אסתדר, רק אל תקראי לי יותר.
אחרי שבועיים קנתה דקלה בצק קטן ביתון ישן במבצע, כולל ארון, קומקום ותמונת נוף תלויה עקום. אף אחד לא ידע מאיפה השיגה את עשרת אלפים השקלים, ודבר זה הפך לפסוק פתוח בשיחת הקפה של המושב.
ומאז התחילו דברים מוזרים: פתאום חידשו את הגג, שער מתכת נוצץ הותקן, באמצע החצר נחפר באר מים מודרני. פועלים באו והלכו, כאילו מופעלים מבלי שחלף זמן.
יום אחד החלה להגיע לדקלה חבילה על חבילה: מיקסר, מדיח, מגהץ ומיטה. היא הלכה ברחובות כמו מלכה, מחייכת לכולם כאילו עננה לא עוברת עליה.
באוקטובר נולד לה בן, וקראה לו מתן. ליד הדלת הופיעה עגלה חדשה בגוון תכלת, דקלה החלימה מהר, התחזקה, תמיד נראתה לבושה בטוב טעם, פוסעת בגב זקוף בשמש החורפית של הגליל.
בבית, הידיים מלאות עבודה: תינוק, חצר, קמין שמן שחייבים להדליק לפני כניסת שבת, ריצות חלב ומאות כביסות. דקלה לא קיטרה. מהילדוּת הורגלה לכל, אז הכול עבר חלק, בלי שמץ של תלונה.
השכנות העריכו אותה ונרקמה חברות עזרו עם מתן כשנזקקה למשהו, עבדו קצת בגינה, הביאו גז מהקיבוץ לשבתות כשהתנור קרס.
כשמתן היה בערך בן שנתיים, באה שכנה אחת לחברתה בפנים דהויות:
את ראית?
מה?
דקלה שוב בהריון!
אין מצב, עינייך בגדו בך!
אמרתי לך, תראי בעצמך!
ושוב דיברו ודיברו, אך איש לא הציע שם או מישהו שראה. דקלה לא שמה לב למיוחסים. ביתה שוכלל עוד, נוספה סאונה קטנה, פתאום עגלת גז חדשה הגיעה עד למפתן. בחצר נבנתה חממה שקופה, אחת כזו שנראית כאילו יש בה צבע מיוחד מהעתיד.
מאיפה לבחורה אחת כל הכסף הזה? רטנו בשוק, בטח יש לה מאהב מאוד בכיר, אולי ראש מועצה. אך התעלומה לא נפתרה.
ושוב הופיעה עגלת תכלת, ועכשיו מתן קיבל אח בשם נעם.
ושנתיים אחר כך, נוסף האח איתי.
שלושה בנים, לאיש אין מושג ממי.
יש מי שצחק עליה, יש מי שהתפעל מהאומץ: הילדים בריאים, היא לא שותה, עובדת בוקר ערב.
אחרות נופפו באצבע: תראו את דקלה ככה לא מגדלים משפחה.
אמה נטלי לא הבינה, התביישה, לא ניסתה להתקרב לנכדים.
ודקלה, מתהדרת באותו הגב הזקוף, לא התרגשה מכלום.
עברו השנים.
יום אחד עצרה מול הבית מרצדס נוטפת ברק. ממנה יצא דני בן-שלמה, מנכ”ל מחלבת “חלבון העמק”, עם זר כלניות אדום ענק.
נכנס פנימה, השכנים החלו להצטופף. מהולמים, מה קורה?
מה דני מחפש אצל דקלה באמצע היום? ועוד עם פרחים?
הם ידעו: לפני שנה נפטרה אישתו, שנים טיפל בה בעצמו. התאמץ, לא עזב אותה לרגע.
כשהשניים יצאו החוצה, דקלה המומה מהרעש. דני חיבק אותה, נישק נשיקה פומבית ואמר בקול:
דקלה הסכימה להיות אשתי. אנחנו והילדים מזמינים את כל המושב לחתונה!
השתררה שתיקה קפואה. אנשים הביטו בזוג המאושר והבינו פתאום הבנים הם דומים לדני!
ופתאום, מכל עבר, זרמו ברכות ואיחולים…
אחרי חתונה גדולה ורחבה, דני העביר את דקלה וילדיה לביתו בנוף הגליל, וכל המושב עזר לשנע רהיטים.
ועוד שנה נולדה בת, שמה היה רומי סוף סוף שם ייחודי רק לעברית המדוברת.
אז מי באמת יכול להבין חלומות ונבואות, ככה זה בחיים, כמו חלום משונה שבא והולך.