סדק של אמון
תמרה כהן, את בבית? זאת אני, יסמין מהקומה השלישית! נשארו לי כמה בורקסים חמים וגם יש לנו עניין קטן לחלוקה… לא תפתחי?
תמרה כהן קפאה ליד החלון עם ספל תה שהתקרר ביד. מחוץ לזכוכית התל־אביבית נשבה רוח קרירה, עלי שלכת צהובים הוסעו בין הבניינים, העוברים־ושבים הלכו במהירות, מתעטפים במעילים שלהם. היא כבר הסתגלה לשקט. לקול תקתוק השעון, שאון המקרר, חריקת הפרקט תחת רגליה. לזה שאף אחד לא דופק בדלת.
תמרה כהן, אני רואה שיש אור! אל תתחבאי, אני טובה!
הקול מעבר לדלת היה רם ונחוש, ועם אותה שמחה שמסוגלת לשבור כל סירוב. תמרה הניחה את הספל על אדן החלון והתקדמה לאט להול. עצרה ליד הדלת, הציצה עין בחור. יסמין עמדה שם עם שקית ביד וחיוך רחב, שערה הצבוע בגינגי אסוף בגומייה, שפתון בוהק, מעיל נפוח סגול.
מה את עושה, כמו במצור, המשיכה יסמין תפתחי, אני קפואה פה!
תמרה שחררה את השרשרת ופתחה. יסמין התפרצה כמו משב אביב, מביאה איתה ניחוח של בושם, קור ומשהו מטוגן.
אפיתי הבוקר, חשבתי לסחוב קצת לשכנה שלי יסמין מסרה לה את השקית יש עם תפוחי אדמה ובשר, עוד לגמרי חמים. בטח את פה לבד ולא אוכלת, רזית כל כך!
תודה, יסמין, לא היית צריכה…
נו, מה פתאום! אני אוהבת לפנק. תאכלי, באמת, ותרתיחי תה טוב, את נראית חיוורת.
יסמין נכנסה למטבח בטבעיות כאילו זה ביתה, הפעילה את הקומקום, הוציאה שתיים ספלים מהארון. תמרה עמדה בכניסה לא יודעת מה לעשות. כל כך הרבה זמן לבד, ונכחות אדם אחר מרגישה כמו מגדלור מפתיע, אולי אפילו מלחיצה.
תתיישבי פקדה יסמין עכשיו נשב, נשתה משהו, נדבר קצת. אני יודעת מה זה. איבדת את בעלך, הילדים רחוקים, מרגישה שכולך בענן. הדודה שלי, אחרי דודי, ישבה ככה ונטרפה מהבדידות.
תמרה ישבה לשולחן. היה ריח נהדר לבורקסים. מזמן כבר הפסיקה לבשל, למי? היתה קונה משהו מוכן בסופר, מחממת, אוכלת בלי חשק.
אל תחשבי שאני חטטנית מזגה יסמין תה, הוסיפה לעצמה המון סוכר אני פשוט לא אדישה. רואה את השכנה שלי במצוקה, לא מסוגלת לעבור על זה לסדר היום. כזה אופי יש לי, כל הזמן דואגת לכולם. אלי, בן הזוג שלי, כבר צוחק עליי יסמין, את מצילה את כולם, תחשבי גם על עצמך. אבל מי אני…
היא דיברה במהירות, בהתלהבות, ידיה מתנועעות. תמרה הקשיבה ופתאום הרגישה משהו נמס בתוכה. מתי היא ישבה כך לאחרונה, בכנות, עם אדם אחר? הבן שלה, עומר, מצלצל פעם בשבוע, והשיחה תמיד קצרה ומרוחקת. מה נשמע אמא? בסדר עומרי. כסף צריך? תודה בן. ביי, נדבר. ושוב שקט לשבעה ימים.
תמרה, מזמן רציתי להזמין אותך התקרבה יסמין, עיניה מלאות דאגה אמיתית אנחנו יושבות לפעמים כמה נשים בסלים שבפינה, מכירה? בית קפה קטן כזה, מפטפטות ומחליפות חוויות. בואי איתנו פעם, תתאווררי.
לא יודעת, יסמין… אני לא חושבת ש…
מה פתאום! את באה, אין תירוצים. מוכרחים לראות אנשים, אסור לסגור את עצמך. כל המחלות מהבדידות, תאמיני לי.
תמרה הנהנה, לא יודעת איך לסרב. יסמין שתתה את התה, הסתובבה הביטה במטבח.
איזה יופי פה! והסט נעמדה ליד הארון בו ניצב סט פורצלן לבן עם עיטור זהב זה עתיק, נכון?
ידידיה, זל, קנה לי ליום נישואין שלושים ענתה תמרה בשקט.
מדהים! תשמרי עליו. טוב, אני הולכת, יש לי עוד המון סידורים. תאכלי בורקס, כן? מחר בשלוש, סיכמנו?
היא יצאה מהר כמו שבאה. תמרה נשארה, הביטה בשקית, בספלים, בסימן של השפתון. הדממה שוב הסתדרה בבית, אבל היא נהייתה אחרת קצת, פחות נוקשה.
***
כך זה התחיל. יסמין התייצבה יום־יום לפעמים בוקר, לפעמים ערב, תמיד עם סיבה: נגמר לי המלח, את יכולה לייעץ, או סתם באה לפטפט. היא סחפה את תמרה למפגשים, לקניות, לישיבות ב”סלים” עם עוד שלוש נשים קולניות, צוחקות, מדברות על השכונה, המחירים, הטלוויזיה.
תחילה תמרה הרגישה זרה ביניהן. הנשים אחרות, ישירות, חדות, מתבדחות קצת גסות. אבל יסמין היתה צמודה אליה, קוראת לה זאת חברה שלי, תמרה, מורה לשעבר וזה הפך גאווה.
לאט־לאט התרגלה. חיכתה ליסמין, החלה להתארגן, לפתע קמה לתחייה. לא אותו העולם שהכירה עם ידידיה תיאטרון, פילהרמונית, חברים. ההיא נעלמה עם מותו. כולם נסעו, חלו, נעלמו. נותרו הישיבות בבית קפה זול, תה בכוס חד־פעמית, פטפוטים. אבל עדיף מהחושך.
תמרה, יש לך במקרה את הסיכה הכתומה היפה שלך? שאלה יסמין במטבח, מחפשת עוגיות, אני לא מפסיקה לחשוב עליה! זה ענבר, נכון?
כן, של אמא שלי.
אפשר לראות? אני אוהבת דברים ישנים, עושה לי טוב בלב!
תמרה הביאה את הקופסה, פתחה, נתנה. יסמין סובבה, התפעלה.
איזה יופי! את יכולה אולי להשאיל לי? ליעל, הבת שלי, יש סיום בתואר. בא לה משהו וינטג’, להראות לה? אחזיר, נשבעת.
תמרה היססה. זה זיכרון, מזכרת מאמא, אבל יסמין כל־כך ביקשה לא היתה ברירה.
טוב… הסכימה, אבל בשיא הזהירות.
ברור! תודה! את מלאך!
חלף שבוע. הסיכה לא חזרה. תמרה ניסתה להזכיר, יסמין: יעל עדיין משחקת עם זה, את לא מבינה… עוד שבוע, ואז: “אבוי, היא איבדה, אבל נחפש. אל תדאגי!”
תמרה דאגה. לא ישנה. כעסה על עצמה שנאיביות שכזו. כשבאמת ניסתה לדבר ברצינות עם יסמין זו נעלבה:
את חושבת שאני מרמה אותך? אני זו שמוציאה אותך מהבדידות, באה כל יום, דואגת לך? אם את לא סומכת אולי נפסיק לדבר.
לא התכוונתי… נבהלה תמרה. הרעיון שתחזור לבדידות חרץ בה פחד.
נבין, נמצא, אל תדאגי, באמת.
ותמרה נשתדלה לא לדאוג. יסמין שוב באה, שוב הביאה בורקס, שוב הציעה לטייל. אבל עכשיו כבר התחילה לבקש עוד.
תמרה, יש לך אולי אלפיים שקלים בהשאלה? בן שלי חולה, תרופות, אין לי. אשלם בסוף השבוע, נשבעת!
ותמרה נתנה. כי יסמין היא החברה, כמעט משפחה, היחידה שבאה, שהתעניינה. שלושת אלפים, חמשת אלפים כלום לא הוחזר. ואם העזה להזכיר, יסמין נעלבה “חשבתי שבחברות אין הלוואות. אני בשבילך עושה הכול, ואת שואלת על כמה שקלים?!”
***
עומר התקשר בערב רביעי. תמרה כבר כמעט נרדמה, ישבה בחלוק ישן, טלוויזיה רצה בלי קול.
אמא, היי קולו עייף מה שלומך?
בסדר, עומר. ואתה?
עבודה, הרבה. תקשיבי, חשבתי שאולי תבואי לשבת? נועה מתגעגעת לאוכל שלך, הנכדים לא ראו אותך מלא זמן…
לא יודעת, עומר… יש לי פה עניינים.
עניינים? את הרי כל הזמן בבית.
לא, אני לא רק בבית, נעלבה יש לי חברה וקניות ובית קפה… אני לא בודדה, כמו שאתה חושב.
חברה? מי זו?
יסמין, מהקומה שלישית, אשה טובה, אכפתית. דואגת לי.
אמא, את מכירה אותה טוב?
בטח. מכירה חודשיים. הוציאה אותי מהבדידות. מה היית עושה בלעדיה?
שתיקה קצרה.
טוב, העיקר שאת לא לבד. פשוט… תשמרי על עצמך, טוב? לא לכולם אפשר לסמוך.
מה אתה מבין? יסמין כמו אחות בשבילי! אתה אפילו לא מכיר אותה.
אני לא שופט… לילה טוב.
הוא ניתק. תמרה החזיקה בטלפון, תחושת עלבון ממלאה אותה. אפילו לבן לא טוב שיש לה חברה שדואגת לה, לא רוצים אותה, נוח להם כשהיא בצד.
למחרת באה יסמין עם הצעה.
תמרה, הקשיבי, פשטה נעלי ספורט, נכנסה למטבח דיברתי עם חברה שאחראית בספא בים המלח, יש מבצע, חשבתי נברח יחד ל־14 יום. טיפולים, נוף, מים מלוחים!
תמרה קפאה. מזמן לא נסעה לשום מקום. הפעם האחרונה, עם ידידיה, היתה לפני מותו. מחשבה מוזרה, מפחידה ומפתה גם יחד.
זה יקר, לא?
עם ההנחה שלושים אלף שקל! בשבילך, זה שיקומי! חצי חסכתי, תתחילי לשים בצד.
לתמרה היו חסכונות, כ־200,000 שח שידידיה השאיר “ליום שחור”. היא לא נגעה בהם, שמרה כמו מוצג קדוש. אבל זה בריאות, ולא לבד…
בסדר הסכימה. ננסה.
יסמין זרחה מאושר.
ידעתי! בואי איתי מחר לבנק, נעזור לך למשוך, תמיד הסתבכת עם הבנקט.
נכון… הסכימה.
למחרת הלכו ברגל. יסמין שוחה בקלילות, משכנעת, חייה את התוכניות. תמרה משכה 30,000 שח, העבירה ליסמין.
אעביר לחברה, אביא לך קבלה אמרה, מתחמקת מהסבר.
למחרת לא היתה קבלה. יסמין תמיד עסוקה: החברה לא פה, עדיין לא סיימו, שבוע הבא. שוב תמרה הרגישה את הלחץ, ולא העזה להתעמת. יסמין המשיכה להופיע, חביבה מתמיד. עכשיו ביקשה יותר.
תמרה, אולי תתני לי את הסט שלך לשבוע? יעל מתחתנת, רוצה שולחן יפה, אין לנו כלים נורמליים. אחזיר, מבטיחה.
הסט ההוא, עם עיטור הזהב. מתנה מידידיה. תמרה שתקה, הלב רועד. זה קודש.
יסמין, זה…
שוב את, פחדנית! אני עושה כל כך הרבה בשבילך, ואת לא מוכנה לעזור? תודי שאני נותנת לך חברה!
אני אסירת תודה כמעט לחשה, קול חנוק.
תני, לא תצטערי. אני אשמור עליו.
***
שלושה שבועות אחרי, נועה, אשתו של עומר, חייגה.
אמא, שלום, זו נועה. עומר במקום עבודה, אני רציתי לשאול, זה נכון שמשכת כסף מחשבונך?
מנין את יודעת בכלל?
לעומר יש ייפוי כח, ראה ירידה. רציתי לדעת למה.
אלו הכספים שלי ייבשה בקולה למה צריך להסביר?…
ברור, אמא. רק אנחנו דואגים. אמרת שיש מישהי, יסמין, שמבקרת הרבה אנחנו חוששים…
שמה?! קולה התרומם. אני טיפשה? אתן חושבות שמרמים אותי?! יסמין חברה, אכפתית, היחידה שבאה. אתם לא!
זה לא הוגן, נשמעה כאב בקולה של נועה אנחנו עמוסים, יש משכנתא, שני ילדים, קשה להגיע. אבל אנחנו אוהבים.
אם הייתם אוהבים, הייתם מוצאים זמן! עכשיו סליחה, יש לי מה לעשות.
היא טרקה והידיים רעדו. היא ידעה שאינה הוגנת. ועצוב. אבל העלבון הציף אותה. כאילו לא נותנים לה להחליט.
בערב יסמין שוב הופיעה עוגיות לשבת, רכילות מהבניין, שוק פולני. תמרה הרגישה שזה כל מה שנשאר לה.
תמרה, את זוכרת שרציתי לקנות מתנה לבת שלי לחתונה? היה עכשיו באיקאה מבצע: סט כלי קרמיקה ב־15,000 ש”ח במקום 25,000. תבואי איתי, נשלם חצי־חצי, אצלי אין עדיין, בסוף החודש אחזיר.
אין לי כרגע מזומן… נתתי לך שלושים אלף על הנסיעה.
קטן עלייך! אפשר הלוואה בתשלומים, זה אפס ריבית, החזר. אני עושה את זה כל הזמן. תעזרי ליעל, את יודעת לבחור.
תמרה רצתה להימנע, אבל יסמין החליפה נושא. למחרת אחרי הצהריים הופיעה שוב, חגורה מוכנה.
בואי, תתלבשי, נלך!
יצאו שתיהן יחד לאיקאה. המתח, ההמולה, ותמרה מרגישה אבודה. יסמין מושכת אותה למחלקת כלי הבית.
זה, תמרה! חייבים! בול ליעל.
אבל יקר, יסמין… וגם למה אשראי?
פעם בחיים. אני נותנת חצי, הכל מסודר!
המוכרת צעירה, ציפורניים ארוכות, ביקשה פרטים, טפסים, תעודת זהות.
הכול עבר מהר. יסמין מזרזת, המוכרת מפעילה. תמרה חתמה כמעט בלי לקרוא. היא רק רצתה לברוח.
תודה, תמרה! אין עלייך!
ובדרכן החוצה קול מוכר.
תמרה?
נועה עמדה שם, מופתעת, סלים ביד.
אמא, מה את עושה כאן?
היינו… בוחרות מתנה תמרה גימגמה.
יסמין חייכה מאולצת אני יסמין, חברה של אמא שלך.
אני נועה, הכלה שלה. אמא, בואי רגע, חייבות לדבר.
נועה, אנחנו ממהרות…
דחוף, אמא.
יסמין התרחקה. נועה משכה את תמרה הצידה.
מה קנית עכשיו?
סט לי על שם יעל, חצי־חצי.
מי שילמה?
אני… בינתיים, אחר כך נחזיר.
אמא, עומר בירר על יסמין. היא מוכרת לשירותי הרווחה. זו שיטה שלה משכנעת נשים מבוגרות לתת דברים, נעלמת עם הכסף. את לא מבינה? היא מכניסה אותך לצרות.
שקרים! יסמין דואגת לי! אתם סתם מקנאים!
זה לא עניין של קנאה. היא לקחה סיכה, כסף, סט. אל תמשיכי לשתף פעלה איתה.
היא תחזיר! הבטיחה.
אמא, לא תחזיר. את יודעת את זה עמוק בלב. אבל קשה להודות.
המשפט האחרון היכה בתמרה יותר מהכול. כי בפנים, ידעה אז.
לכי, נועה. אל תדברי יותר.
אמא…
אמרתי, עכשיו תלכי.
נועה עזבה, והעלבון, הפחד, חזרו. תמרה חזרה ליסמין בעיניים יבשות.
הביתה אמרה בקור.
נסעו באוטובוס בשתיקה. כשהגיעו, לפני הכניסה, שאלה יסמין:
זאת הכלה שלך? דיברה עליי משהו?
כן תמרה לא הסתירה אמרה שאת מרמה.
ואת מאמינה?
לא לחשה.
יסמין חיבקה אותה. אל תתני לאף אחד להרוס את החברות שלנו. אצלנו זאת חברות אמיתית, מבינה?
***
שבועיים לא ענתה תמרה לבן ולכלה. יסמין הופיעה לעתים רחוקות, מעורפלת, תמיד תירוצים חדשים בת עסוקה בחתונה, עוד מעט אביא קבלה, הכל מסודר. תמרה התקשתה לישון, החששות הכבידו, אבל דחתה אותם. אולי יסמין תקיים, לא ייתכן שטעתה.
הבריאות התרופפה. בסופי השבוע, הלב דפק. לא צלצלה לאף אחד, לא רצתה לעורר דאגה.
בשבת בבוקר דפיקה. תמרה קוותה שזו יסמין. עומר ונועה עמדו בדלת, תיקים ביד.
אמא, הגענו, דאגנו כשהפסקת לענות אמר עומר.
הכל בסדר, אפשר ללכת קולה עדיין קר.
לא באנו לריב. הכנו מרק, ישבנו יחד, נדבר נועה פתחה במטבח.
הם התנהגו בעדינות, כמו עם ילדה קטנה. זה הכעיס ואולי גם הרגיע.
אמא, עומר פנה ברצינות יסמין החזירה משהו? סיכה? כסף? סט?
עדיין לא. אבל הבטיחה תמרה מלמלה.
אמא, דיברתי גם עם המשטרה. יש תלונות קודמות. זו שיטה.
זו לא יכולה להיות יסמין! לחש קולה.
את בן אדם חכם, תמיד היית פנתה אליה נועה ברוך. לא רואה שמשהו פה לא תקין?
היא היחידה שאכפת לה! אתם באים כשנוח. לכם לא אכפת!
זה לא נכון אמר עומר.
תלכו! התרוממה. לא רוצה לראות אף אחד.
עזבו. נועה בכתה, עומר סגר בשקט. תמרה נשענה על המשקוף, צנחה לרצפה. בפנים בערו כאב ובושה. היא הבינה לבסוף את תחושותיה, אבל לא יכלה להודות בקול.
שלושה ימים אחר כך, יסמין הופיעה בדלת, חיוך מזויף.
תמרה! אפשר עוד הלוואה, חמש־עשר אלף ש”ח? הבת חייבת שמלה לחתונה, לחוצה…
אחיזת הפלדה בעיניה הפעם היתה ברורה. תמרה ראתה מה שלא יכלה לראות קודם.
לא אמרה בשקט.
מה “לא”?
לא אתן יותר דבר. תחזירי לי את הסט. עכשיו.
את מגזימה. מה קרה לך? זה המשפחה שלך שסתמה לך את הראש… את לא תסתדרי בלעדי, אף אחד אחר לא יבוא.
תחזירי לי.
עוד אומרת לי שאני מרמה? טוב… נדבר כשתירגעי. אני הולכת.
תסגרי ענתה תמרה וטרקה את הדלת.
יסמין הלכה. נשמעו צעקות, דפיקות, קללות ואז הכול נדם.
תמרה חזרה למטבח, פינת הסט ריקה. ישבה ופרצה בבכי, עמוק, מייסר, כמו שלא בכתה מעולם.
***
למחרת, יום ראשון, צלצול בדלת. יסמין עמדה עם קופסה.
קחי, הנה הסט שלך זרקה על הרצפה ונעלמה.
בתוך הקופסה, כמעט הכול שבור. צלחות סדוקות, קומקום בלי פיה, וכמה חתיכות שנשברו לשתיים.
תמרה הרימה חצי כוס אחת למזכרת. השיה קרה דקות ארוכות.
הרימה טלפון לעומר תוכל להגיע?
כבר בדרך, ענה בלי להביט.
הוא ונועה הגיעו תוך שעה, מצאו אותה עם הכוס השבורה. נועה חיבקה בלי מילים. תמרה לא הצליחה לעצור את הדמעות.
סליחה, ילד שלי. נועה, סליחה.
לא נורא, אמא. עכשיו נתחיל מחדש אמר עומר בחום.
לא הולכים להגיש תלונה. זה מאחורינו פסקה תמרה.
אפשר יהיה להדביק לחשה נועה, מסתכלת על הכוס. אמנם ישאר סימן, אבל זה יחזיק.
אולי… הנהנה תמרה.
ישבו יחד, הכינו תה פשוט בספל קרמיקה רגיל. עומר דיבר על להחליף מנעול, סיפר שיטפלו ביסמין מול גורמים רלוונטיים.
חשבנו, אולי תבואי לגור איתנו, או לפחות יותר. הבנות מתות עלייך, אמא. זה לא אותה בדידות לחש עומר.
אשקול אמרה תמרה ברוך.
בערב, אחרי שנסעו, נשארה לבד הדממה היתה קלה יותר. היא לקחה דבק, ניסתה להדביק את החצי ספל. הדביקה בידיים רועדות, נשאר סימן, אבל זה עמד.
הטלפון צלצל.
אמא, את בסדר? עומר בקו.
מחר נבוא כולנו, נכין ג’חנון. טוב?
הביטה בספל והסימן שבו. ספל שבור, אבל שלם איכשהו.
טוב, עומר. מחכה לכם ענתה.
אהבה, לפעמים, דומה לכלי שבור. יש סימן, לפעמים מכאיב, אבל אם הדבק הוא אמון אמיתי, אפשר להמשיך, גם אם נותר זכר לסדק.
