הסבתא הענייה של בעלי הורישה לו את הבית. כשפתחנו את הארונות שלה, לא האמנו למה שראינו בעיניים.

יומני האישי,
לבעלי הייתה סבתא ישראלית. כל קיץ הוא היה נוסע אליה לתל אביב, ומבלה אצלה את החופשה. זה ממש לא הפריע לה להפך, היא תמיד שמחה לארח אותו. בשנות השבעים-שמונים היא ניהלה עסק עצמאי לבד, בלי שותפים וסיפקה עשבי מרפא לבתי מרקחת בכל אזור המרכז. בעלי לא ידע בדיוק איך היא הצליחה לארגן את כל זה, אבל הוא זוכר שתמיד אמרו עליה שהיא מרוויחה סכומים יפים, בטח לעומת התקופה ומה שהיה נהוג אז בארץ.
הייתה לה אופי מאוד ייחודי. היא אהבה אותו, דאגה שתמיד יהיה אוכל כשר וטרי בבית, מעולם לא חסכה על אוכל, אבל לא נתנה לו כסף לבזבוזים קטנים, אפילו לא למעדן או צעצוע. כולם במשפחה היו בטוחים שהיא חוסכת בשביל משהו אולי למקרה חירום, אולי לעזרה לילדים. בבית שלה עמדו ארונות גדולים מימי הבריטים, מלאים מדפים ותאים הכל היה נעול במפתח.
בעלי, כשהיה ילד, תמיד רצה לדעת מה היא מחביאה שם, אבל סבתא שלו הייתה עונה שזה בשביל העבודה וזה לא בשבילו. השנים חלפו, המדינה השתנתה פתאום היו הרבה עצמאים כמותה, והמתחרים התחילו לעקוף אותה. אז היא עזבה את העסק הקטן והפכה למרפאה בעם; קיבלה אנשים בבית ועזרה להם בחינם, בלי גבות תשלום אפילו על אבחון. ועדיין, אנשים מאוד מכובדים ובעלי אמצעים באו אליה להתייעצות.
אני זוכרת את הביקורים שלנו אצלה, אפילו כשהייתה כבר חולה היא גרה אז בפשטות כמעט על גבול העוני, לבשה בגדים ישנים, אכלה רק את המינימום הנדרש. הבאנו לה מצרכים כשביקרנו ירקות טריים, עוגה תוצרת בית אבל היא כמעט תמיד סרבה, טענה שדברים כאלה הופכים אותה לחלשה, שהיא צריכה להישאר חזקה ולא להתפנק, שזה הרגל שלה לחיות ככה.
כשנפטרה, הורישה את הבית לבעלי. נסענו לסדר את ענייני הירושה וגילינו במחסן המטבח ארגזים של אוכל הכל היה פג תוקף כבר שנים, כנראה לקוחות שהיו מביאים לה דברים כהכרת תודה, והיא לא הייתה נוגעת בהם בכלל. אבל השוק האמיתי הגיע כשפתחנו את הארונות הגדולים. שם חיכו לנו מלאי שלם של מוצרי יוקרה משנות התשעים תכשיטים, שעונים, כלי כסף, בגדים שלא יצאו מהאריזה. פשוט מוזיאון של עידן אחר, וכל כך הרבה מכל דבר.
עד היום אני לא מבינה, למה לשים את כל החסכונות בחפצים שלא יישמרו ערכם? למה לא לחיות קצת יותר בנוחות? לא הצלחתי אף פעם לפצח את האישה המוזרה והחזקה הזו, ולמה בחרה כפי שבחרה.