נפלה לך תפוח-אדמה.
רבקה דגן הסתובבה. שני ילדים, תאומים רזים, לבושים במעילים גדולים מדי, עמדו מולה. אחד מהם הרים את תפוח-האדמה, ניגב אותו על המכנסיים והושיט לה. השני הביט בשלוחן עם תפוחי-האדמה המבושלים כאילו לא אכל כבר שלושה ימים.
תודה, ילדים. מה אתם מסתובבים פה בשוק כל הזמן? כבר פעם שלישית שאני רואה אתכם.
הבכור משך בכתפיו:
סתם, אין משהו אחר.
היא ידעה מה זה “סתם”. עטפה שני תפוחי-אדמה בעיתון, הוסיפה מלפפון כבוש.
מחר תבואו תעזרו עם הארגזים, בסדר? סיכמנו?
הם תפסו את החבילה ונעלמו בלי לומר מילה.
בערב, כשסחבה דלי מים מהמקלט למרפסת, הופיעו שוב. שתקו, לקחו ממנה את הדלי ועזרו עד הבית. הבכור שלף מהכיס שתי אגורות ישנות, שחוקות.
זה של אבא. היה אופה, נפטר. אנחנו לא נותנים את זה, אבל יכולה לראות.
היא הבינה שזה כל הרכוש שנותר להם.
נועם ודניאל באו כל יום. רבקה נתנה להם מאכלים שהביאה מהבית, והם סחבו את הסלים והארגזים. אכלו במהירות, מבטים נעוצים ברצפה. יום אחד שאלה:
איפה אתם ישנים בלילה?
במקלט ברחוב החרושת, ענה דניאל. שם יבש, אין מה לדאוג.
ואיך לא אדאג לכן אני שואלת.
נועם הרים ראש:
אנחנו לא קבצנים. כשהתבגר נעשה מאפייה, כמו של אבא.
רבקה הנהנה. לא חטטה. ראתה מחזיקים מעמד. עקשנים עם משמעת.
אבל בשוק התחיל שובבי השכונה, גדעון קפלן, להיטפל אליה. אשתו מכרה דגים מלוחים, לקוחות כמעט אין, ואצל רבקה, תור ארוך. הוא עבר לידה ולחש בקול:
עושה את עצמך צדיקה? מאכילה טפילים?
זה לא עניינך, גדעון.
ועוד איך ענייני. פה צריך סדר.
הוא כתב משהו בפנקסו, הביט בילדים במבט דוחה. רבקה הרגישה שמשהו לא טוב מתרקם. אבל לא שיערה עד כמה.
כל זה קרה ביום רביעי. לרחבה ניגשה מכונית גדולה, ממנה יצאו שתי נשים ושוטר קהילתי. נועם ודניאל העמיסו ארגזים קפאו במקום.
נועם ודניאל לוי?
כן, ענה הבכור.
תארזו. נוסעים למרכז הרווחה.
רבקה צעדה בביטחון קדימה:
לאן אתם לוקחים אותם? הם איתי, אני אחראית.
את מעסיקה קטינים, אמרה האישה בהצבעה לעבר גדעון, שעמד עם ידיים שלובות. הגיע אלינו דיווח. הם בידי המדינה עכשיו.
אני לא מעסיקה! אני מאכילה!
אל תתערבי, רבקה, לחש נועם. חבל עלייך.
דניאל שתק, אגר אגרופיו. האישה אחזה בו וגררה לרכב. רבקה רצה אחריהם, תפסה בידה את שרוולה:
חכי! אני יכולה לקבל אפוטרופסות
את בפנסיה. תזוזי. הילדים יישלחו למקומות שונים.
אבל שונים?! הם אחים!
הדלתות נסגרו. רבקה עמדה באמצע השוק וראתה את פניו של נועם בלחוץ על החלון. הוא לחש: “תודה”.
גדעון עבר לידה, משרק.
עברו עשרים שנה.
רבקה דגן כבר לא עבדה בשוק. בבית ישן בשולי היישוב היא התקיימה בקושי, לעתים נזכרה בשניים. האם הם עדיין בחיים? האם מצאו איש את רעהו? לפעמים היו מופיעים לה בחלום עומדים לידה, אוכלים תפוחי אדמה, והיא מלטפת את ראשיהם.
גדעון קפלן גר ממול. התבגר, אבל בין השאר המשיך להקניט אותה:
נו רבקה, עוד זוכרת את השטויות מהעבר?
היא שתקה. לא היה לה כוח למילים.
בשבת, בדיוק כשעבדה בגינה, נכנסו לשכונה שתי מכוניות מפוארות ושחורות, מהסוג שלא רואים פה. השכנים יצאו לראות במה מדובר.
המכוניות עצרו ליד שער ביתה.
יצאו שני גברים בחליפות, גבוהים, דומים, עם שומה מתחת לעין שמאל. רבקה הזדקפה והמעדר נשמט מידיה.
דודה רבקה?
הקול רעד. היא הכירה את העיניים האלו בדיוק כמו אז.
נועם?
נועם הנהן. דניאל עמד לצידו, שתק אך חיוך רחב על פניו. אז שלף נועם שרשרת מצווארו עליה תלויה אגורה ישנה. אותה אחת.
אנחנו נושאים אותה איתנו תמיד. לא נפרדים ממנה.
רבקה חיבקה את שניהם יחד, ועמדו כך ממושכות, כאילו חוששים שזה רק חלום.
השכנים הביטו בפליאה. דניאל מחק דמעות בעיניו:
שלוש שנים חיפשנו אותך. את השוק הרסו, האנשים התפזרו. חיפשנו בארכיונים, בספרי כתובות ישנים. כבר התייאשנו.
נועם אחז בידה:
באנו לקחת אותך. יש לנו עכשיו רשת מאפיות, שבע עשרה סניפים. המשכנו את מה שאבא התחיל. אז הפרידו בינינו, אבל מצאנו זה את זה, ברחנו מהפנימיות התחלנו מאפס. כל הזמן זכרנו מי נתנה לנו אוכל, מי עזרה לנו, היחידה שלא התעלמה.
ילדים, אני פה מסודרת
מסודרת? דניאל הביט על הבית הישן. דודה רבקה, אז נתת לנו את מה שאין לך. עכשיו תורך. תבואי לגור אצלי, או אצל נועם. אנחנו שבוע רבים על זה.
אצלי קרוב למרפאה, אמר נועם. אבל אצלי יש גינה.
התחילו להתמקח זה עם זה, כמו ילדים, ורבקה בכתה בשקט.
מבעד לגדר הציץ גדעון קפלן. הביט במכוניות ובגברים בחליפות, לא מבין מה קורה. נועם ניגש אליו:
אתה גדעון קפלן? היית שומר בשוק, נכון?
גדעון הנהן.
אתה שלחת אז אותנו למוסד?
שתיקה. לבסוף קפץ בסנטר:
ככה החוק דורש. ילדים לא עובדים.
דניאל חייך חיוך עקום:
יודע מה? בלעדיך היינו נשארים במקלט. פיזרו אותנו בין מוסדות, אבל אחרי שש שנים מצאנו זה את זה, ברחנו, התחלנו מאפס. אתה הפכת לנו את החיים, לטוב ולרע.
נועם שלף כרטיס ביקור והושיט לגדעון:
הנה, אם תזדקק. אנחנו לא שומרים טינה.
גדעון הפך את הכרטיס ביד רועדת, קרא: “מאפיות לוי & לוי”. פניו החווירו. הסתובב וכרע לביתו, גוו כפוף כאילו נפלה עליו משקולת כבדה.
רבקה אספה את חפציה בחצי שעה. לא היה לה הרבה. נועם ודניאל ישבו אותה מאחור, כיסו בפוך.
כשהמכונית יצאה, רבקה הציצה אחורה. בחלון ביתו של גדעון קפלן עמדה צללית. רק ריקות נשקפה ממנה מבט של מי שעשה כל חייו רעה, ונשאר בלי כלום בסוף.
דודה רבקה, נועם הסתכל למראה האחורית. זוכרת שהבטחנו שנפתח מאפייה?
זוכרת.
המרכזית נקראת “אצל דודה רבקה”. כל יום שם מחלקים אוכל חינם לילדים שאין להם איפה לאכול.
רבקה עצמה עיניים. לפני עשרים שנה נתנה לשני ילדים רעבים תפוחי אדמה ולא הסבה מבט היום הם חזרו ונתנו לה הכל, ואפילו יותר.
המכונית פנתה לכביש הראשי. השכונה הישנה נעלמה. לפניה נפתחו חיים חדשים, כאלה שהרוויחה רק בגלל שנשארה אדם.
