סוף סוף נשבר: למה הבת של אשתי לא תדרוך יותר בבית שלנו
אני, דוד, גבר שניסה במשך שנתיים ארוכות ומייגעות ליצור קשר כלשהו עם הבת של אשתי מנישואיה הראשונים, הגעתי לקצה גבול היכולת. הקיץ הזה היא חצתה כל גבול אפשרי, והמשחק הזה של סבלנות והכלה התפוצץ בסערה של כעס וכאב. אני מוכן לספר את הסיפור הזה, טרגדיה של בגידה וזעם שהסתיימה בכך שהדלת שלנו ננעלה בפניה לתמיד.
כשהכרתי את אשתי תמר, היא נשאה איתה את השברים של עבר הרוס נישואים כושלים ובת בת שש עשרה בשם נועה. הגירושין שלהם כבר היו הרחק מאחור. האהבה שלנו פרצה כמו ברק: תקופה קצרה וסוערת של היכרות לפני שקפצנו לנישואין בלי לחשוב פעמיים. בשנה הראשונה שלנו יחד, אפילו לא עלה בדעתי לנסות להתחבר לבת שלה. למה שארצה להסתבב עם נערה מתבגרת שמרימה אליי עיניים כאילו אני פולש שבא לגנוב לה את הממלכה?
העוינות של נועה הייתה ברורה מהרגע הראשון. הסבים והאבא שלה עשו עבודה מצוינת בלמלא את ליבה בטינה. הם שכנעו אותה שהמשפחה החדשה של אמה היא הסוף של העולם המופלא שלה השלטון הבלעדי שלה על אהבה וכסף עומד להעלם. והם לא לגמרי טעו. אחרי החתונה, אילצתי את תמר לשיחה כואבת וחסרת רחמים. יצאתי מדעתי היא הקריבה כמעט את כל המשכורת שלה על הגחמות הבלתי נגמרות של נועה. לתמר היה משרה מכובדת, היא שילמה דמי מזונות כמו שצריך, אבל מעבר לכך היא הרעיפה על נועה כל מה שביקשה: מחשבים ניידים יקרים, מעילים ממותגים שרוקנו לנו את התקציב החודשי. המשפחה הקטנה שלנו, שחיה בבית צנוע ליד רעננה, נשארה עם השאריות הדלות.
אחרי ויכוחים סוערים שהרעידו את קירות הבית, הגענו להסכם רעוע. זרם הכסף לנועה צומצם למינימום ההכרחי מזונות, מתנות בחגים, אולי מדי פעם טיול אבל הבזבוז המשוגע נפסק. או לפחות כך חשבתי.
הכל השתנה כשנולד בננו הקטן, יונתן. עלה בי רצון עדין חלמתי שהילדים יתקרבו, יגדלו כאחים, מאוחדים בשמחה ובאמון. אבל עמוק בפנים ידעתי שזו אשליה. הפרש הגילאים היה עצום שבע עשרה שנה ונועה שנאה את יונתן מהרגע הראשון. עבורה, הוא היה סטירה לחייה, ההוכחה שהאהבה של אמה כבר לא כולה שלה. ניסיתי להסביר לתמר, אבל היא הייתה אובססיבית לרעיון של משפחה הרמונית. היא נשבעה שחייבים שהילדים יהיו שווים בעיניה, שהיא אוהבת אותם באותה מידה. ויתרתי. כשיונתן היה בן שנה וקצת, נועה התחילה להגיע אלינו לבית הנופש שלנו ליד זכרון יעקב, בטענה שהיא באה “לשחק עם אחיה הקטן”.
מאותו רגע נאלצתי להתמודד איתה. אי אפשר פשוט להתעלם! אבל בינינו לא ניצת אפילו ניצוץ של חום. נועה, מונעת מהמילים הרעילות של אביה וסביה, התייחסה אליי בקרירות שיכלה להמיס קרחונים. כל מבט שלה היה האשמה, כאילו גנבתי לה את אמה ואת החיים שלה.
ואז התחילו ההתנכלויות המרושעות. היא “בטעות” הפילה את האפטר שייב שלי, השאירה זכוכית שבורה וריח חריף בחדר האמבטיה. היא “שכחה” ושפכה חופן פלפל לתוך התבשיל שלי, הפכה אותו למרק בלתי נאכל ולוהט. פעם אחת היא ניגבה את הידיים המלוכלכות שלה במעיל העור האהוב עליי שנתלה במסדרון, וחייכה בסתר. התלוננתי לתמר, אבל היא ביטלה את זה: “אלה שטויות, דוד, אל תעשה מזה דרמה.”
השיא הגיע בקיץ הזה. תמר לקחה את נועה אלינו לשבוע, בזמן שאביה התרחץ באילת. גרנו בבית הנופש שלנו ליד עין הוד, והבחנתי מהר שיונתן משתנה. הילד השמח והשלו שלי הפך לעצבני, בכה על כל שטות. חשבתי שאולי זה החום או שן חדשה שבוקעת עד שגיליתי את האמת הנוראית.
לילה אחד התגנבתי לחדר של יונתן והקפאתי באימה. נועה עמדה שם וצבטה לו ברגליים הרכות. הוא יבב, והיא חייכה חיוך מרושע ומרוצה, כאילו שום דבר לא קרה. לפתע נזכרתי בחבורות הקטנות שראיתי עליו קודם תייגתי אותן כתוצאה של משחק שובב. עכשיו הכל התחבר. היא זאת. הידיים השנואות שלה השאירו את הסימנים על בני.
גל של זעם הציף אותי, סופה של אש שבקושי הצלחתי לרסן. נועה כמעט בת שמונה עשרה היא לא ילדה תמימה שלא מבינה מה היא עושה. צרחתי עליה, הקול שלי רעם והרעיד את הבית. אבל במקום חרטה, היא ירקה עליי שנאה, צרחה שהיא מאחלת לנו למות. אז אמא שלה והכסף שלה יחזרו להיות רק שלה. לא יודע איך התאפקתי ולא סטרתי לה אולי כי החזקתי את יונתן בזרועותיי, מנענע אותו בעוד הדמעות שלו מרטיבות לי את החולצה.
תמר לא הייתה שם היא יצאה לקניות. כשחזרה, סיפרתי לה כל פרט אכזרי. כמו שציפיתי, נועה הפכה את המשחק, ייללה בקולי קולות ונשבעה שהיא חפה מפשע. תמר נפלה בפח, התנגדה לי
