הנשמה כבר לא מתפוצצת בכאב ולא בוכה
לאחר שהפטרון של יוסף, בעלה של צילה, מת בתאונה, היא החליטה לעזוב את העיר שבה כל פינה הזכירה לו. חייהם יחד הסתיימו אחרי שמונה שנים של משבר, והחיים המשיכו בלי יוסף. צילה חשבה שלעולם לא תחזור לאיזון, והיא נותרה עם בנה יובל.
בחברות, החלטתי לזרוק הכל ולרדת לכפר, סיפרה לצחוק של דנה ושירה, החברהן שהגיעו לבקר אותה. הבית של ההורים ריק, וההורים שלי כבר הלכו לעולמם. איני יכולה ללכת ברחובות האלה, להישאר בדירה. כאילו יוסף עדיין עומד כאן לפעמים רואה צל, ופונה לראות אבל אין מי.
צילה, את בטוחה שתצליחי בכפר? את רק גדלת שם, והחיים כאן מתוכננים, אמרה דנה בחשש.
בכפר יש בית ספר, אוכל ללמד שם, הכריזה צילה בחיוניות.
אז נבקר אצלך מדי פעם, הוסיפה שירה, ושניהם צחקו בקול רם.
מאז חמש שנים צילה יובל גרו בבקתה קטנה בקצה כפר בגליל, ממש סמוך ליער. היא עבדה במורה בבית הספר המקומי, והכפריים קיבלו אותה בחום כי היא ילידת המקום.
החורף של אותה שנה היה קר מאוד, והחלק השני של דצמבר היה שלג וסופה. לפני שבוע לפני ראש השנה, בערב מאוחר סופה הורידה רוחות חזקות שנגנו על חלונות הבית, אבל בחוץ היה קר, ובפנים חם ונעים. צילה ויובל אהבו ערבים כאלה כשהשלג מקפיץ בחוץ, הם ישבו סביב שולחן ושתו תה צמחים חמים.
אמא, נראה לי שמישהו מקיש בדלת, אמר יובל.
זה הרוח, חייכה צילה, והקשיבה בקשב נשמע באמת קלקול קל. היא פתחה את הדלת.
פתחו בבקשה, נשמע קָול חלש ועמום.
צילה לא הרגישה פחד, אבל הייתה מבולבלת מי שבא אליהם בכיסא של שלג. פתחה וראתה גבר שבור שלג, נפל על הארץ וקפץ במהירות לכיוונה.
נשתה בירת קודש? עברה במחשבה ראשונה, והחליטה להכניס אותו פנימה כדי שלא יקרר.
היא קראה ליובל שיעזרו לה להביא אותו פנימה.
אולי שתייה? חשבה, אם הוא רק שיכור, נוכל לגדול.
הם גררו אותו לתוך הבית, הוא נפל על הרצפה ונאנח בעדינות. לבושו רמז על כך שהיה צייד, אבל אין לו רובה.
צילה, שאינה רופאה, נאלצה להסתכל על הפצע. הרגל האחת שלו הייתה פצועה שברים לא נראו, רק קרע בבד ודם יצא. היא טיפלה בפצע בטלאים ובחבישה, והרגישה הקלה נפשית.
החדר חום, והאורן של האח חימם את האורח. הוא הרים את רגלו בעדינות, וקצת חייך.
קוראים לי איתן, סליחה על ההפרעה מה הגעתי כאן?
צילה, זה הבן שלי יובל.
אני רופא צבא לשעבר, רואה שהפצע אינו מסכן חיים, רק איבד הרבה דם, ולכן צריך מנוחה.
צילה נרגמה רופא שמבין את עצמו! אחרי טיפוח הפצע, איתן חזר לשתות תה עם נענע וקינמון, והפך לחלק מהשיחה.
הוא סיפר:
אני בן 43, במשך שנים עברתי שירות כרופא צבא, גם בנסיעות לחו”ל. עבודה קשה, הייתי הרבה במקומות קשים, והייתי קבוע במחנות. האישה שלי לא יכלה זאת, היא עזבה איתה את הילד והלכה לחיים רגועים בעיר, שם נישאה מחדש. אני לא שופט אותה, החיים קשים ולא כל אישה יכולה לעמוד בהם.
צילה חייכה, אך שאלה:
אהבה? איך זה?
כלומר, כשנישאתי היא קיבלה הבטחות שלא יכולתי לקיים, ולכן נפרדנו.
הביקור נמשך עד חצות, ואז איתן שאל:
אתם נשואים?
לא, בעלי מת בתאונה, עברתי לעיר לפני חמש שנים ולא יכלתי לחיות שם. כאן נולדתי, זה בית ההורים שלי, והנשמה שלי קפאה כאן עד שהתחממה. יובל נולד בעיר, אבל הוא מצא את עצמו בכפר, חבר עם השכנים והפך לחלק מהקבוצה.
העיר קוראת לך?
לא, פה השקט, אני מלמד עברית וספרות, אני לא מתגעגעת. אתם עובדים בבתי חולים בעיר?
לא, אמר איתן בחיוך, אחרי פרישה מהצבא, אימה של אמי חלה, חזרתי לכפר כדי לטפל בה. אחרי מותה, עברתי לעסק של מרכולים, פתחתי חנות, ויש לי תוכניות לפתוח עוד אחת. אבל לאחרונה מרגישים לי תחושות קשות, כאב נפשי אחרי האובדן, וקצת דאגות של “מה יהיה אחרי”.
צילה חייכה ואמרה:
אובדן קרוב משאיר חותם על הנשמה.
חבריי מציעים לי ללכת לפסיכיאטר, ואני צוחק עליהם. החלטתי לבוא לכפר, לצוד, לטייל ביער. כשצודתי כמורה, נפלתי על רכבי והלכתי לאיבוד, מצאתי חבורת חזירים, אחד תקף אותי ברגל זה הכאב של היום.
צילה הכינה לו מיטה ליד האח, ואמרה לו לילה טוב.
בבוקר, איתן קיבל חום גבוה, הפצע לא נרפא, הוא לא יכל להמשיך בנסיעה. שלג נרגע, והם מצאו את הרכב שלו ביער, חבוי בשלג.
אז אצטרך לטפל בעצמי, אמר איתן, יש לי ערכת עזרה ראשונה ברכב, נביא אותה.
יובל הביא את ערכת העזרה, והאיטן החל להתאושש. כמה ימים לאחר מכן, הוא שיחק שחמט עם יובל, ומיד כשהחלה להרגיש טוב יותר, החל לתכנן חזרה לעיר. שלושה ימים נותרו עד ראש השנה.
צילה לא חיפשה תשובות, היא ידעה שהוא צריך לעזוב. לפני שהלך, היא שאלה:
איך הנשמה שלך?
איתן ארז את חפציו, הביט בעיניה של צילה וענה:
עכשיו היא בוכה.
הוא יצא, עלה למכוניתו ונעלם.
לאחר יציאתו, הבית נרדם, וצלילה הרגישה ריקנות. היא לא קיוותה לשום דבר, רק ידעה שהיא נהנתה מחברת גבר חזק ונאמן, אך לא ציפתה ליותר.
הסופות המשיכו, אבל הפעם היו פחות חזקות, הרוח שקטה והשלג נפל מדי פעם.
הכל לטובה, חשבה צילה, טוב שהיה איתן כאן רק לחצי זמן, אחרת היה קשה יותר לשכוח.
הוא לא חזר לשקול את הטלפון, למרות ההבטחה.
הוא עסוק בחיים שלו, ובכפר הוא חווה הרפתקה קטנה, סיכמה צילה.
עם ראש השנה, צילה נסעה במכוניתה הישנה לשוק במרכז תל אביב, קנתה מצרכים ובקשתים לשבוע, כדי לקשט את החג, למרות שהם רק היא ויובל. העץ של חג המולד כבר קושט.
ערב, שוב חלה סופה, וצילה שמחה שהקנתה לפני שהרוח החלה. יובל קישט את השולחן והדליק את האורות על העץ.
אמא, מישהו מקיש בדלת? שאל יובל.
כנראה הרוח, ענתה, אך שמעה קלקול נוסף.
הדלת נפתחה, ועמד שם איתן, מחזיק שקיות קניות.
אפשר? נעמד בחוץ, בלי לחכות תשובה.
יובל קפץ משמחה:
וואו, דוד איתן!
איתן קרא לצילה:
צילה, אולי זה מוקדם, אבל אני מבין שהחיים שלי בלי אתם לא יהיו שלמים, הוא הוציא קופסה עם טבעת, תיני לי אישה?
צילה חייכה, והיום שלמה קיבלה את ההצעה:
אתה בא לעיר? שאלה, והוא הנהן.
יובל הסתכל על אמו בתמיכה, והיא הנידה ברוגע.
מסכים, אבל אינני יכולה לעזוב,
ואין צורך, אמר איתן בצחוק, אני אשאר כאן, וגם אהיה שומר יער וגם אוכל לנסוע לעיר לעסק שלי.
צילה נגעה בכתף שלו, והיום נגמר.
הזמן עבר, יובל כעת בן עשר ולומד באוניברסיטה. צילה ואיתן חיו בכפר, בנו בית גדול, והנשמה שלו כבר לא כואבת או בוכה; סובב אותו רק אהבה ושמחה.
