נקמה של טל
תקשיבי, זה סיפור שקרה לטלי, חברה שלי מהלימודים. תגידי לי אחר כך מה דעתך, כי זה פשוט היה להיט של דרמה כמו איזה פרק של “סדרה טובה”. טוב, אז ככה:
הגשם הדק של סוף הסתיו טפטף בכאילו, כזה לא מחליט אם הוא באמת רוצה להרטיב את כולם באמת או סתם להציק. טלי ישבה במיניבוס הישן, מביטה דרך החלון המנוקד בטיפות, נוסעת חזרה ליישוב שבו גדלה. אבל מבחינתה, כבר שנים ירושלים הייתה הבית הדירה הקטנה במגדל, החיים העמוסים שלה בעיר. ליישוב שבדרום, איפה שהוריה גרים, כבר התרגלה פחות. לשם היא נולדה, שם למדה בבית ספר תיכון, אבל אחרי שיצאה ללמוד בגיל 18 ועברה עיר, חייה השתנו לגמרי.
בשקט היא חשבה לעצמה איך היא גאה בעצמה בגיל עשרים ושבע, עם תעודת רופאה טרייה מהאוניברסיטה העברית, עבודה במכון קוסמטיקה מאוד נחשב במרכז תל אביב, בלי הפסקה מסדנאות והרצאות בתחום. טלי, טיפוס שאוהב להיות עסוק.
היא בכלל לא התכוונה לבוא לביקור, אבל לאחרונה הרגישה שמשהו לא תקין ביחסים של ההורים. התקשרה לאמא, אבא ברקע לא היה. התקשרה לאבא, אמא איכשהו תמיד בדיוק “הלכה לסופר”. התחילו חריקות.
“תגידי, אמא, הכל אצלכם בסדר?” ניסתה באסמס.
אבל אמא שלה, ענת, תמיד נפנפה: “הכל רגיל, באמת, נשמה.”
עד שהיא קפצה בטיסה מהירה לבן גוריון ואז נסעה שעתיים באוטובוס דרומה, למקום שבו אין כלום חוץ משתיקות ופרדסים. היא כבר התרגלה למרחק, אז הדרך עברה מהר.
היא ירדה בתחנה המרכזית, הכל נראה מוכר חוץ מהשלט החדש בפיצוציה ממול, והעצים שבאמת התארכו. הגשם פסק, ומבעד לעננים האפורים יצא פתאום שמש. טלי שלחה הודעה לאמא, שיגיעו לאסוף אותה. פתאום, נהג מונית עם כיפה התקרב, גרר את המזוודה על המדרכה זרועה בבורות. “לאן, נשמה?” שאל. “הדר 18,” ענתה טלי.
היא נעצה מבט בבית הישן, חלונות התריסים הכחולים, אותו גדר מעץ, שלושה דקלים שאבא נטע ביום שסיימה תיכון.
“איזה כיף שאת פה!” ענת צצה מהמטבח, עטפה אותה בחיבוק מהבוידעם. דמעות התגלגלו לה מהעיניים, אבל טלי גיחכה: “נו, אמא, אולי מספיק לבכות?”
“טוב, זה משמחה! שלוש שנים לא התראינו!”
היא סידרה את המזוודה בכניסה, הורידה את המעיל והנעליים, תשעה על הספה ושם אמא התיישבה לידה. כמה דקות הן רק ישבו חיבוק בשקט.
ולבסוף, טלי פנתה ישר ולעניין: “טוב, איפה אבא?”
ענת נאנחה: “קודם תאכלי משהו, אחר כך נדבר.”
על השולחן כבר חיכתה מפה חדשה, סט כלים פרחוני שמעולם לא ראתה.
“מה קורה פה?” חשבה. אבל עוגות הגבינה היו אותן עוגות, קציצות אותן קציצות. אמא זה אמא.
“אמא, הוא בנסיעת עבודה? לא סיפרת כלום…”
-“הפעם הוא באמת בנסיעה. רצינו לספר לך הכל, את יודעת, פנים אל פנים זה פשוט אחרת… זה טרי עדיין, לא רצינו להכביד. נפרדנו, אבא ואני.”
טלי קפאה, עיניה רצו אל החדר של ההורים. פותחת את הארון – ואין בגדים של אבא.
“מה זאת אומרת נפרדתם? איפה הוא גר??”
ענת הושיבה אותה שוב. “בדירה של המשפחה שלו, מה כבר יעשה? זה הבית שסבא וסבתא הורישו.”
“אני לא מאמינה, אמא. יש לו מישהי אחרת?”
“כן. מישהי מהיישוב ליד.”
“היא עכשיו גרה איתו?”
“ברור, הם עברו לבית המשפחה יחד.”
“את מדברת על זה ככה? בכלל לא אכפת לך!”
טלי ממש התעצבנה. הרי הייתה בת יחידה, ודי התרגלה שתשומת הלב תמיד הייתה סביבה כילדה התעקשה, דרשה, ידעה לעבוד על ההורים.
בגיל 13 ביקשה מערכת סטריאו קנו אפילו שחתכו מהמשכורת, והכל עבורה. בלימודים תמיד הלך לה טוב, ותמיד דאגו שיהיה לה מה שהיא צריכה. ועם כל זה, אף פעם לא הייתה מפונקת עד הסוף היה לה גם שכל לדעת לנהל כספים.
ובלילה הזה, אחרי שנים בתל אביב, הרגישה זרה בבית שלה.
“אמא, איך את נראית כל כך רגועה? את מבינה שאבא בגד בך?”
“תחיי, טלי. אהבה אמיתית כמעט ולא הייתה, באנו בגיל צעיר, נולדת, הרגלנו אחד את השנייה… את גדלת, זו הנקודה שקישרה בינינו, ועכשיו באיזשהו שלב, עזבת…”
ענת לא רצתה לבכות וויכוחים על פראייריות “קחי את זה בקלות. בגיל שלנו, עדיף שנמשיך הלאה בשלום.”
אבל בתגובה נחרצת, טלי פלטה: “אני לא בקשר עם בגדים. אני באישיות אחרת. לא רואה את אבא!”
ענת כל כך נפגעה, כמעט דמעה. היא קמה מהשולחן, הלכה להסתובב קצת.
עכשיו טלי, ניצלה את המזג אוויר, לבשה קפוצ’ון ויצאה להתרענן ישר לוואדי מאחורי השכונה, מזג האוויר פשוט מטריף שם, כל כך רענן לעומת העיר.
אחרי צעדה קצרה, עברה ליד בית סבתא שירש אבא שלה. נכנסה וראתה שם אישה לא מוכרת, בגיל ארבעים ומשהו, טורחת במטבח.
“טוב, אז את המחליפה? מי את, בעצם?”
האישה נבוכה, מציגה את עצמה: “מירב.”
“נו, מירב, תתחילי לארוז, הבית הזה של סבא שלי, לא שלך.”
-“אני לא זזה לשום מקום, באנו יחד, ובעלי לשעבר הרס לנו את החיים… אני בסך הכל מנסה להתחיל מחדש.”
פתאום, ילד כחול עיניים, בן 12, נכנס: “אימא…”
“מאמי, תצא רגע, אני מדברת.”
אחרי שטלי עזבה בעצבים, היא חוזרת, מסתובבת ברחוב בחוסר אונים. היה לה ברור הכי קל לה עכשיו להוציא סוג של עונש, אפילו סתם מילולית על מירב, השתחלנית, ועל אביה.
בלילה, בחצי ריב עם אמא:
“טלי, את פשוט חייבת להפסיק להיות כל כך קפדנית, לא הכל שחור-לבן. לא ביקשתי ממך שתדברו, אני כבר השלמתי עם זה… לכל אחד הזכות להזדמנות שנייה.”
לטלי, לא היה קל: היא רגילה לשלוט, להמציא פתרונות, אבל פתאום, כלום לא תלוי בה.
“אמא, מה איתך? את צעירה, מה את מתכוונת לעשות?”
“אני כבר פגשתי מישהו,” חייכה ענת בעדינות, “זוכר את גילה ברק, אמא של רוני מהכיתה שלך? מאז שהתאלמנה, אנחנו חברות טובות, אפילו מדי פעם עזרה בבית.”
ובסוף, השתיים חיבקו אחת את השנייה ובכו. טלי חיבקה את הידיים של אמא, מבטיחה להתחיל מחדש, “לא נותנת לך להזדקן, ברור?”
ענת גם חייכה. “זוכרת, טלי, זה לא נגמר כאן.”
עברו יומיים, טלי עדיין סירבה לדבר עם אבא, למרות שניסה להתקשר. כשהוא סוף סוף שב מנהריה, הגיע ישירות לבית הישן. היא פתחה את הדלת וראתה איך הזדקן. עיניו אדומות כנראה לא ישן.
“אפילו לא תקבלי אותי בחיבוק?” שאל.
לא ענתה, נעלמה לסלון.
למחרת בצהריים, היא יצאה שוב לטייל ביישוב; פתאום שמעה צעקות ילד נפל ליד חצר. היא רצה לשם ומיד זיהתה את הילד של מירב, פצוע ברגל. היא פעלה ממש מהר, נתנה עזרה ראשונה, התקשרה מיד לאבא שיבוא עם הרכב.
דקות אחרי זה, הם כולם בדרך למיון באשקלון. טלי סידרה הכול, עזרה עם הקליטה אצל האחיות, ואפילו חיבקה את מירב. פתאום, הכול נראה פחות דרמטי והכעס בעצם פרח.
ביום האחרון, רגע לפני שהיא מתחפפת חזרה לתל אביב, היא עם אמא בתחנה, פתאום עוצרת מונית לידן. מהאוטו יוצאות דמויות מוכרות מהכיתה חברה ישנה מהיסודי, מיכל, והבן שלה. טלי המשיכה לדבר איתה, השאירו מספרים, נפרדו בבכי קטן. גם אבא הגיע, רקד סביב טלי כאילו הייתה ילדה קטנה.
“תחזרי לבקר, מבטיחה?” שאל.
“מבטיחה,” ענתה, חיבקה את כל מי שעמד איתה בצל, ונסעה לדרכה, מביטה מהחלון האחורי רואה את כל המשפחה, החדשה והישנה, מנופפים.
והשמש זרחה סוף סוף עליהם, על כולם, כאילו העולם מנסה לבקש מהם לא לוותר על השייכות, על החמימות שלהם. וחייכה לעצמה, “עם כל הדרמה, טוב שיש בית שאפשר לחזור אליו.”
