נקמתה של יעל
קוראות וקוראים יקרים, אתן מוזמנות לעקוב אחרי הערוץ שלי “יום בהיר” גם בוואטסאפ, הנה הקישור:
גשם קל טפטף בעדינות, כאילו התבייש לרדת ברצינות. יעל הביטה דרך חלון המיניבוס המנוקד בטיפות, בדרך חזרה לדירה שלה בתל אביב. בעצם, היא כבר מזמן קראה לתל אביב ביתה האמיתי לא דירת הילדות הקטנה בפרברי כפר בגליל, אלא הדירה המודרנית והקומפקטית בקומה עשירית. הבית, זה שבו גדלה ובו חיים הוריה, הפך לזיכרון רחוק, כזה שמבקרת בו מעט מדי. הלב שלה התרגל לקצב החיים המטורף של העיר, לחום האנושי ברחובות ולבקרים שנמתחים לעבודה, סדנאות, לימודי המשך וכל מה שמקדם אותה בקריירה.
יעל הייתה גאה בכך שבגיל עשרים ושבע כבר הגיעה להישגים יפים למדה בהצטיינות רפואה באוניברסיטת תל אביב, מצאה עבודה במכון קוסמטיקה יוקרתי ואף השקיעה בסדנאות והשתלמויות במקצוע שלה. לו לא ראתה את המתח שנוצר בין הוריה, כנראה שלא הייתה נוסעת לבקר שוב כל כך מהר. בשיחות עם אמא גילתה שאביה אינו נוכח, ואם התקשרה לאבא אמא לא הייתה בבית. “אימא, מה קורה אצלכם?” שאלה. ואמא ענתה בקלישאה: “הכול בסדר, כולם בריאים ושלמים.”
מנמל התעופה בן גוריון, נסיעה קצרה של שעתיים הביאה אותה לעיר הולדתה בדרום הגליל. המיניבוס עצר בטרמינל הישן; אותה חנות מכולת מוכרת עם שלט שהשתנה, והעצים שנראו בעיניה גבוהים יותר. הגשם נעצר וקרני השמש ניסו לחדור מבעד לעננים. הודיעה לאמא שהיא מגיעה, אבל לא ידעה מתי תגיע בדיוק.
נהג מונית מקומי פנה אליה בעצלתיים, “לאן לנסוע?” שאל ודחף את מזוודתה על הכביש הסדוק.
“לדרך ההרים, 52,” ענתה.
הבית הגדול, עם התריסים התכולים, עמד והביט בה כמו ישות חיה. בחצר פרחה העוזררית, ושלוש הזיתים שאבא שתל לה כשסיימה גימנסיה עדיין עמדו ליד השער. “יעלי!” אמא התפרצה מהחלון לכיוון הדלת בבכי חיוך. “סוף סוף, אהובה!” חיבוק חזק וגעגוע של שלוש שנים שלא היו יחד.
“מה יש לבכות? גם אני התגעגעתי…” יעל לקחה הפסקה אחרי הדרך, אמא ישבה לידה וחיבקה. אחרי דקה עברה אל הנושא שנמנעה לדבר עליו: “אמא, איפה אבא?”
“את רעבה? תטעמי קודם מהקציצות, אחרי זה נדבר,” השיבה, שוב בורחת.
בעיצוב שולחן האוכל מצאה דברים זרים מפה פרחונית שלא הכירה, סרוויס חדש, אבל עדיין אותה אווירה חמה. הקציצות, הסלט מחמרה ועלי גפן ממולאים נשארו הטעמים של ילדותה, אבל הדירה בסגנון תל אביבי נראתה לה רחוקה מזו.
“אמא, אבא בנסיעת עבודה?” שאלה שוב בסקרנות ובעקיצה.
“הוא בנסיעה, נכון… הרבה זמן רצינו אולי לדבר איתך על זה, אבל בטלפון לא קל לי… וגם את כל הזמן עמוסה… האמת היא שנפרדנו, אני ואבא.” אמא דיברה ברוך כאילו מפחדת לשבור אותה.
“נפרדתם?” יעל קמה לבדוק את הארון בחדר ההורים לא היה שם דבר מארון של אביה.
“איפה הוא חי עכשיו?”
“בבקשה, שבי… אנשים נפרדים גם אחרי המון שנים. אבא שלך עבר לבית של סבתא חנה, ככה לפחות הבית לא יהיה ריק.”
“אני חייבת לדבר איתו מייד.”
“יעלי, מה את עושה מהומה? הוא יחזור ממחר,” אמרה אמא בלחישה.
“יש לו מישהי?” יעל תקפה.
“כן, הוא לא גר לבד.” הודתה אמא, “וזה טבעי, הוא עוד צעיר.”
“ומי היא?”
“את לא מכירה, מהמושב ליד…”
“והיא גרה עכשיו בבית של סבתא שלי? את מדברת על זה כאילו התגנבה חתולה, לא שבעלך בזוגיות עם אחרת!”
“מה לעשות? בתקופה האחרונה הוא הפסיק לאהוב. אנחנו אוהבים אותך שנינו, את היחידה שמחברת בינינו.”
יעל זכרה ילדות מפונקת, שבה ידעה לבקש ולקבל. כשביקשה אופניים, קיבלה. מערכת סטריאו חדשה? גם. וההורים שקעו במשכורותיהם רק כדי שלה לא יחסר כלום בלימודים. בזכותם התחילה בחיים עם בסיס כלכלי, והיא יודעת להעריך.
“איך לא סיפרתם לי? נפרדתם וכלום לא אמרתם…”
“זה קרה לא מזמן, גם לא רציתי להכביד עלייך. אין לי טענות אליו. והוא תמיד דאג לך, גם עכשיו,” לחשה אמא.
אבל יעל רתחה מזעם. “את ותרנית מדי, אימא. אני לא אעבור על זה בשקט. לא רוצה לראות אותו!”
אמא קיוותה שתירגע אחרי מנוחה. יעל התלבשה ויצאה לטייל בנוף הרשמים של ילדותה, בניסיון לסדר את מחשבותיה.
“אני יוצאת לוואדי ליד הנהר,” אמרה.
“גשם בדרך, חמודה.”
“אני אחזור מהר.”
בית סבתא כבר התיישן. בדלת עמדה אשה בסביבות הארבעים, בוחשת משהו בסיר.
“את האשה שהחליפה את אמא שלי בבית סבתא?” יעל תקפה.
“היי, את בטח יעל, נכון? קיבלתי תמונה שלך, תיכנסי.”
“אני לא באה אלייך, זה הבית שלי בילדות, סבתא שלי בנתה אותו.”
האשה נלחצה. “שמי איריס. את באמת יעל. תני לכבד אותך בתה, אני לא האויבת שלך.”
“תארזי ותצאי מהבית הזה,” יעל סיננה מבעד לשיניים.
“אני כאן כי ויקטור אבא שלך הביא אותי, בלעדיו לא הייתי פה… את לא מכירה אותי בכלל.”
“תפסיקי, בגללם פוזלת המשפחה שלי,” יעל התפרצה.
ברקע הופיע ילד בן 12, עיניו תכלת טהורות בנה של איריס. “אמא, אני הולך החוצה!” קרא, ויצא.
“את לא תישארי כאן!” אמרה יעל ויצאה. צעדה במהירות בגשם שקטה, המחשבות מגבלות. רצתה לצעוק על אביה, לזרוק בפניו את אכזבתה, לרצות בנקמה על הבגידה. ועדיין, ידעה שהיא אינה יכולה לגרש את האשה מהבית.
בתל אביב הפכה קשוחה, עיסוק בלתי פוסק, אף פעם לא נשאר לה זמן פנוי. כאן, בבית הוריה, חשה געגועים עמוקים לחום הזה, לשולחן עם ההורים, לאלבומי התמונות. הגירושין כאבו מאוד.
“איפה היית?” שאלה אמא.
“פגשתי אותה, ראיתי גם את הילד שלה. מה, עכשיו אבא גם מגדל ילד לא שלו?”
פניה של אמא החווירו. “למה הלכת? למה היית צריכה את זה?”
“את לא כועסת? לא רוצה לנקום? חיית איתו עשרים וחמש שנה!”
“למה? מה יוצא מזה? אני כבר השלמתי עם זה. את הדבר הכי יקר לשנינו, את העיקר, לא הזוגיות.”
“אבל הייתה לך פעם עוצמה! למה את מרימה ידיים?”
“די נמאס לי להיות חזקה. גם לי מותר לאהוב, לקבל חום… אולי פגשתי כבר מישהו…” אמא השפילה מבט.
יעל הופתעה. “את יודעת מה? אולי הזמן שלך הגיע. מגיע לך שמחה.” חיבקה את אמא, רצתה למחוק לה את הדמעות.
“זאת את, לא איריס, שתישאר לי תמיד אמא.”
“וחבל שהלכת אליה. היא לא הרסה את המשפחה, אבא שלך מזמן לא אהב אותי. התחיל לאהוב אותה כשכבר היינו נפרדים.”
“אבל איך המשכת בחייך? לא שיתפת אותי אפילו כשבגרתי.”
“לא רציתי להכביד עלייך, יעל שלי. וכאן במושב, אין בהכרח ללכת לפסיכולוג כמו בעיר. כל אחד פה מכיר את השני.” אמא הנהנה, “עכשיו, כשאני חיה כאן לבד, אני רוצה להיות שוב נאהבת.”
יעל חשבה על כל זה, ובלי להתווכח עוד, הבינה שלפעמים צריך לדעת לשחרר. אבל גם הרגישה שקשה לה לסלוח לאביה.
בימים הבאים חלף הזמן לאט. כשאבא חזר מנסיעתו, פנה מייד לבית. יעל הבחינה בו קווצות שערו הלבינו, קמטים בעור חיוכו, עייפות בעיניו.
“לא תחבקי אותי? לא תגידי מילה לאבא שלך?” שאל בעצב.
“סליחה, אין לי מה להגיד לך. לך יש כבר משפחה אחרת,” ענתה יעל והסתגרה בחדרה. אמא ואבא שוחחו רגע בשקט והוא עזב.
היום האחרון לפני שתחזור לתל אביב. יעל יצאה לטייל על שביל האבנים המוביל לנחל. ראתה ילדים רוכבים על אופניים, זיהתה ביניהם את בנה של איריס. לפתע שמעה צריחות ילד נפצע ונפל ליד ערימת קורות עץ. זו הייתה הבן של איריס.
יעל הגיבה מייד. פציעה ברגל, חתך עמוק מגב ברזל תקוע. מבלי לחשוב פעמיים שלפה את חולצתה וקשרה את הרגל, הרימה את הטלפון והודיעה מיד לאביה: “תגיע, הילד צריך עזרה דחופה!”
הם מיהרו לבית החולים בצפת. יעל הדריכה את הצוות הרפואי, התעקשה שיבדקו גם את הרגל השנייה.
איריס עמדה בצד, דומעת. “יעל, הוא כל עולמי… לא שללתי ממך כלום.”
באותו רגע, משהו בליבה של יעל התרכך. חזרה הביתה אפופת מחשבות.
***
למחרת, יעל ואמא חיכו בתחנה לאוטובוס לתל אביב. שמיים כוסו בעננים. לא כך דמיינה את העזיבה שלה, לא כך התארגנה הביקור.
ברכב שהגיע הופיעו ידידה מהילדות נעמה, שחיבקה אותה ונשמרה לה חום של ילדות. “הייתי רוצה להיפגש יותר, את תבואי שוב, נכון?”
אביה, איריס ודימה הצטרפו. “הנה, יעל,” קרא דימה, “אני כבר עומד על הרגליים, ובלי פחד!”
“יפה דימה, ותוריד כבר את ה’גברת יעל’, תקרא לי פשוט יעל,” חייכה אליו, מביטה בעיניו לא עוד אויב, אלא ילד.
איריס התקרבה בהיסוס, “סליחה, שהייתי חרדה מדי אתמול. את בת של אבא שלך, כמו שדימה הוא שלי.”
יעל פתאום הבינה: כאן, במושבה הקטנה שלה, כולם מחוברים בקשרי לב גם אם לעתים החיים מוצאים דרכים לא צפויות. כמו נהר שמסתעף, לפעמים כל אחד מאיתנו מוצא לבסוף את החיבור למרות הכעס, האכזבה והפצעים.
הגיע האוטובוס. הדמעות זרמו מעיניה של אמא, אבא חיבק אותה פתאום חזק: “רק תבואי לבקר. אני מצטער.” היא הביטה על כולם אמא, אבא, נעמה, איריס, דימה וידעה ששום דבר לא באמת נשבר.
“אני מבטיחה, אחזור. אשוב הביתה,” לחשה להם, מנופפת מהחלון. כי בית זה המקום שבו הלב מוכן לסלוח ולאהוב, כל פעם מחדש.
ערכו של הבית והמשפחה הוא לא בשלמות, אלא ביכולת לרפא ולשוב להתחבר גם אחרי משברים. לפעמים, דווקא מהמקום הכי שבור, אנחנו לומדים להעריך את האנשים שסביבנו ולגלות שבגרות וסליחה נותנות לחיים משמעות חדשה.
