היי, אז תארי לעצמך אותי מספרת לך מה קרה עם עדי והמשפחה שלה. את יודעת, כזה בהודעה קולית בדרך חזרה מעמק יזרעאל. היה איזה ערב סגרירי של סתיו, גשם כזה שמטפטף קצת אבל לא באמת גשם, כזה שעושה רק אווירה. עדי יושבת באוטובוס חזרה מתל אביב הביתה, והאמת? כבר שנים שדירה הקטנה שלה במגדל ברחוב קפלן מרגישה לה כמו הבית האמיתי, עם הרצף של העבודה במכון הקוסמטיקה שבו היא ממש מצליחה, קורסים, סדנאות, כל החבילה. היא גאה, עדי. בגיל עשרים ושבע, אחרי שעמלה כל כך לימודים ברפואה, עבודה במכון הזה שכל העיריות שולחות אליו אנשים עם תקציב היא מצליחה לעמוד על הרגליים שלה, לא תלויה באף אחד.
בכלל, אם לא הכל היה מידרדר אצל ההורים, בחיים לא הייתה מוציאה ימי חופש וחוזרת למושב בצפון, זה עם הרחוב האחד שנגמר במכולת של קלמן שפתחו לה שלט חדש. פעם חמש שנים לא מעניין אותה לבוא, הילדים מהתיכון מזמן נעלמו מהתמונה. אמא שלה, מירב, נשמעה בזמן האחרון מוזרה בשיחות, מתחמקת, אבא לא נמצא אצלה ברקע ואבא, כשתפסת אותו – אמא נעלמת. את מכירה את ה”כפר” לכולם יש מה להסתיר.
– מה קורה איתכם? עדי לחצה על אמא שלה בשיחות.
– הכל בסדר, כולם בסדר, עונה מירב וגולשת לנושאים אחרים.
בקיצור, מהמרכז לטבריה הגיעה בטיסת לילה ונסיעה קצרה כבר במונית. שדה קטן, תחנה מרכזית מוכרת הריח, אפילו הגדלים של העץ בצדי הדרך היו אותו דבר, רק סניף הבורקס נסגר. כשהגיעה למושב, המונית חונה מחוץ לבית הגדול של ההורים, עם התריסים הכחולים שעוד הזכירו ילדות, עץ שסק ענקי, שלוש עצי ברוש. מירב רצה לקראתה, מחבקת אותה ואומרת: “עדי! סוף סוף את פה!”
– אמא, בשביל מה לבכות? הנה אני פה. אומרת עדי, שואלת ישר “איפה אבא?”
אבל במקום לענות, מירב פשוט מכינה לה צלחת קובה אדומה, סלט ירקות חריף ולחם שחור עם חמש סוגי ממרחים, משתיקה את כל הדיבורים.
בסוף, כאילו מישהי אחרת שצודקת להיות אימא שלה, מירב מספרת: “תקשיבי, את כבר גדולה, צריכה לדעת את ואביך נפרדנו לאחרונה.” ופתאום עדי מביטה בארון שבבית, הבגדים של אבא אינן, כולו ריק.
– מה? איך זה קרה? עדי בשוק.
– זה קורה, מירב מסבירה, ומספרת שהאבא, יאיר, עבר להתגורר בבית שידלה של סבתא ליד הכרם, שאת זוכרת מהמושב. והכי מוזר לגור שם עכשיו עם מישהי אחרת, אישה מהכפר הסמוך, עם הבן שלה.
עדי, ששנים ידעה לקבל הכל, חוץ מבגידות ודיבורי ה”יהיה בסדר”, החליטה שהיא לא שותקת. כבשה נעלי ספורט, ירדה לשכונה של סבתא הסמוכה, נכנסה ככה בלי לדפוק בדלת, מסתכלת על רונית האישה החדשה עומדת ליד סיר מרק עוף.
מה את עושה בבית של סבא שלי? מטיחה עדי.
רונית מנסה להסביר, מנסה להזמין לקפה, אבל עדי בשלה: לכי מפה, הבית הזה שלנו ולא שלך.
דין ודברים, הבן של רונית, שון, ילד כחול עיניים, מתקרב עדי בקושי מחזיקה בתוכה.
היא יוצאת בריצה בחזרה, ועצב כזה מצטבר לה בגרון, כל מה שרצתה עכשיו זה להגיד ליאיר, אבא שלה איך הוא פישל.
ככה עברו יומיים של שקט דרוך בבית. מירב מספרת לעדי על אהבה ישנה שהתפוגגה; על התובנה שלא נשאר ביניהם כלום, חוץ ממנה. מספרת גם את יודעת, ככה שהיא פעם רדפה אחרי האהבה הזו, אבל זה לא היה אמיתי.
ואז יום אחד, אחרי שהיו ויכוחים ובכי ובדידות, ולפני שעדי חוזרת לתל אביב, יאיר חוזר מהמילואים. נראה עייף, קצת קירח, מזדקן, ומבקש: לפחות תני לאבא שלך לחבק אותך.
עדי אומרת, “אין מה לדבר.” היא כועסת, הלב שלה סגור.
יום אחרי, בדרך לנהר, היא רואה חבורה של ילדים, ואחד מהם נופל ומסתבך, ונפצע. היא מזהה זה שון, הילד של רונית. לא היססה רצה, מכינה חוסם עורקים מאילתור, מתקשרת לאבא, קוראת שיבוא עם האוטו.
רונית, היסטרית, צועקת, אבל עדי פשוט מובילה את כל העניינים, לוקחת אותם לבית החולים, עם אמא שלה, עם יאיר כולם בטלטלה אחת גדולה, כאילו שברון המשפחה מחזיר את כולם לפעול במעגל קטנטן, בזמן אמת.
בסוף, ביום האחרון במושב, כולם באים להיפרד ממנה בתחנה המרכזית. מירב מחבקת, מברכת וגם מסתבר שדווקא בימים ששקט ועצוב, יוכל להיוולד פרק חדש בין אנשים. עמרי, החבר מהילדות, פתאום מגיח ומחייך, רונית מודה לה, שון מציץ בה, ובסוג של סליחה, עדי נותנת לו שלום.
האוטובוס מתחיל לנוע לעיר הגדולה. עדי מסתכלת מהחלון ויודעת הבית אולי התפרק, אבל עדיין יש לה שורשים, אנשים שאוהבים אותה, אולי לא הכל שחור ולבן כמו שנראה בכעס. יש עוד תקווה, יש עוד חיבוק, ובפעם הבאה היא לגמרי תחזור עם פחות כעס, ואולי גם עם קצת אהבה, על כל מה שיש.
וסוגרת: “אני אבוא שוב, אמא. אני מבטיחה.”
