הילד קם מצער של אמא והלך אל המיטה שלה:
אמא, מכאיב?
דניאל, תביא לי מים!
מיד, רץ למטבח.
אחרי דקה חזר עם כוס מלאה:
הנה, אמא, שתה!
דפיקה חזרה על הדלת:
נו, פתח! כנראה שתיה נעמי הגיעה.
הכניסה השכנה, תמר, עם כוס גדולה בידה.
מה שלומך, שירה? נגעה בראשך. חום לך, הבאתי חלב חם עם חמאה.
כבר קיבלתי תרופה.
צריך ללכת לבית חולים, הטיפול טוב. צריך לאכול ארוחת חום, והקירור שלך ריק.
דודה תמר, כבר הוצאתי כל הכסף על התרופות, דמעות יצאו מעיני הילד החולה. שום דבר לא עובד.
לך לבית חולים.
ומי יטפל בדניאל?
למי תתני אותו אם את תמותי? את רק בת שלושים, ואין לך בעל ולא כסף, ליטפה אותה בתשומת לב. אל תבכי.
דודה תמר, מה נעשה?
אני מזמינה רופא, שלפה השכנה טלפון.
הטלפון הצלצל, היא הבריקה את המצב.
אמרו שיבוא היום. כשיגיע, נביא איתו את דניאל.
השכנה יצאה למעון, והילד בעקבותיה:
סבתא תמר, האם אמא תמות?
איני יודע. נדרש לפנות לאל ולהתפלל, והיא לא מאמינה.
והאל יעזור? בעיניים של הילד נצנץ תקווה.
צריך להגיע לבית הכנסת, להדליק נר ולבקש עזרה. אני הולכת.
***
הבן חזר למען אמו, מהומה בחשבון:
דניאל, בטח אתה רעב, ואין לנו כלום. קח שני כוסות.
הוא הביא, והיא מזיגה להם חלב:
שתו!
אחרי השתהות הרעב חזר. רבקה הרגישה שזה זמן לזרז. היא חשה בקושי, לקחה את הארנק:
חמישים שקלים. לך קנה שני לחמניות ותאכל בדרך, ואני אבשל משהו. תצא עכשיו!
היא שלחה אותו אל הדלת והלכה אל המטבח, נלחצה על קיר. במקרר רק קופסאות דגים משומרות, מעט מרגרינה, על ארון החלון כמה תפוחי אדמה ובצל.
צריך לבשל מרק
היא התעייפה, ישבה על הכסא:
«מה קורה לי? אין לי כוח. כמעט חצי החופשה עברה, הכסף נגמר. אם לא אחזור לעבודה איך אספק לדניאל את בית הספר? הוא בא לחינוך בגיל שנה. אין לי קרובי משפחה, ואין מי שיעזור. והמחלה צריך ללכת למרפאה. אם יכנסו, מי יישאר עם דניאל לבדו?»
היא קמה במאמץ והחלה לקצוץ תפוחי אדמה.
***
הרעב היה חזק, אך מחשבות הילד הלכו למקום אחר:
«אמא לא קמה מהמיטה כל היום. האם היא תמות? דודה תמר אמרה לבקש מאלוהים עזרה», הוא עצר ופנה לעבר בית הכנסת.
***
הקצין לשעבר, אברהם, חזר משירותו לפני חצי שנה. הוא נע על קלה עם קביים, פצעים רבים בגופו כבר אינם משפיעים. צלקות הפנים נראות, והוא כבר לא מצפה להתחתן. הוא הלך לכיוון בית הכנסת, שם עמדו כמה נזקקים. הוא הוציא שלושה שקלים של ניירות של מאה שקלים וחילק להם:
התפללו על חבריי שנפלו, רועי ודוד!
הוא נכנס, קנה נרות, הדליק והחל בתפילה שלמד מהרב:
ריבון, רחם…
בזמן שהתפלל, פניו של החברים נראו כמוהם חיות. כשסיים, נותר עומד וחושב על חייו הקשים.
הילד הקטן והחלקלק נעמד ליד נר זול. אישה מבוגרת ניגשה אליו:
בוא, אסייע לך!
היא הדליקה את נרו והניחה אותו.
התפלל ותגיד למה הגעת.
דניאל הביט בתמונה, ואז אמר:
אלוהים, עזור! אמא חולה, ואין לי אף אחד אחר. היא ללא כסף לתרופות, ואני עומד ללכת לבית הספר ואין לי אפילו תיק!
אברהם, בהקפצה, ראה את הילד. כל בעיותיו הרבות הפכו לפשוטות למול בעיותיו שלו. הוא רצה לצעוק:
«איך אפשר שלא יהיה מישהו שיקנה לאמא של הילד תרופה, וייתן לו תיק?»
הילד חיכה לניסים.
בוא איתי! הכריז אברהם.
לאן? הילד נבהל מהאיש החזק עם הקביים.
נבדוק אילו תרופות צריך אמא ונלך לבית המרקחת.
באמת?
אלוהים שלח לי את בקשתך.
אמת? הילד חייך.
נלך! שאלה אברהם. איך קוראים לך?
דניאל.
ואני אברהם.
***
בקולן נשמעו קולות האמא והשכנה:
תמר, היא כתבה על התרופה היקרה. מאיפה אביא כסף? נותר לי חצי אלף שקלים.
דניאל פתח דלת בעוז, הקולות נשתקו. השכנה יצאה משם וחששה, מביטה אל האיש המ陌知:
דניאל, תראה!
היא יצאה והקפאתה בבהלה.
אמא, איזו תרופה נצטרך? נלך עם אברהם לבית המרקחת ונקנה.
מי אתם? שאלה רבקה.
הכל יהיה בסדר, חייך האיש. תנו לנו מרשמים!
אבל יש לי רק חצי אלף שקלים.
אנחנו נמצא כסף, ניגן האיש על כתף הילד.
אמא, תנו לנו מרשמים!
רבקה מסרה אותם, והרגישה שהאיש עם הפנים הקשות לבו טוב.
רבקה, מה את עושה? חזרה השכנה כשאברהם ודניאל יצאו. לא מכירים אותו.
תמר, הוא אדם טוב!
טוב, אני יוצאת!
רבקה חיכתה לבנה, שכחתי אפילו את מחלתה.
הדלת נפתחה, בנן רץ פנימה, פניו קרניים:
אמא, קנינו לך תרופה וממתקים.
האיש נעמד בפתח, מחייך כמו הילד, הפנים שלו לא נראו כעיל.
תודה! קיבלה האישה בחיוך. תיכנסו!
הוא ניסה להסיר נעליו בקושי, נראה שהוא מתוח. הלך אל המטבח.
שבו! קראה האישה.
הוא ישב, סובב את ראשו, לא ידע איפה למקם הקביים.
אשמח לשים את הקביים! הציעה היא כדי שיכנס. סליחה, אין לי הרבה להגיש לכם!
אמא, קנינו הכל עם אברהם, הוציא לבשר על השולחן.
למה אתם! קראה רבקה, מחשבותיה נודעו שכל החטיפים אינם נחוצים. היא ראתה שקית תה יקר. עכשיו אתחיל לבשל תה.
היא הכינה תה, הרגישה שהמחלה נכנעה, אך אולי רק רצתה להיראות בריאה לפני האורח. הוא שאל:
רבקה, אתה לא מרגישה חולה?
הכל בסדר אני אלקח את התרופה. תודה לכם!
שתו תה מתוק, מביטים בילד שמדבר בנמרצות. לפעמים מבטיהם נתקלו, והיה נעים לכולם לשבת יחד. אך כל הטוב נגמר בסופו של דבר.
תודה לכם! קם אברהם, לקח קביים ויצא. אני הולך. צריך להמשיך בטיפול.
תודה רבה! קמה האישה, לא ידעה איך להודות.
הוא הלך אל המסדרון, האמא והבן אחריו.
אברהם, תחזור שוב?
בטח! אמא תתרפא ונקנה לדניאל תיק.
האיש הלך. רבקה נכשפה, ניקה את השולחן ושטפה כלים.
בן, תראה טלוויזיה, אני אנחם.
היא שכבה ונרדמה לשינה עמוקה.
***
חלפו שבועיים. המחלה ירדה, התרופות היקרות עזרו. בימים האחרונים רבקה עבדה, סוף החודש היה עמוס והופיעה על חופשתה, שמחה על הודות. כבר באוגוסט, צריך להכין את בנך לבית הספר.
באותו שבת לקחו ארוחת בוקר.
דניאל, תתארגן! נלך לקנות מה שאתה צריך לבית הספר.
קיבלו כסף?
עדיין לא, אבל השבוע הבא יגיעו. קיבלתי אלף שקלים, בדרך נביא מצרכים.
הם התארגנו ואז נשמע צלצול הפעמון.
מי? שאלה האישה.
זה אברהם
הוא רצה לומר משהו, אך האישה לחצה על כפתור הפתיחה.
אמא, מי שם? יצא הילד מהחדר.
אברהם! לא יכלה להסתיר שמחה.
יופי!
הוא נכנס, תומך בקביים, אך הפעם השתנה. מכנסיים יקרים וחולצה מודרנית התאימו לו.
אברהם, חיכיתי לך, רץ הילד אליו.
הבטתי, חייך. שלום, רבקה!
שלום, אברהם!
המעבר ל’אתה’ הפתיעם.
אתם מוכנים? נלך!
לאן? רבקה עדיין מבולבלת.
לדניאל, צריך ללכת לבית הספר.
אברהם, אבל…
הבטתי, הבטתי, והבטה צריכה להתקיים.
רבקה תמיד חיפתה את הזול, כי לא היה לה כסף נוסף, לא קרובי משפחה, לא בעל. אם לא נספר על הילד שהולך למכללה, היא חשבה שכלום. וכעת עומד לצידה אדם שרואה באהבה לבנה, קונה לו כל מה לבית הספר בלי לשקול מחיר, רק שואל את דעתה.
הם חזרו במונית הביתה.
היא רצה למטבח.
רבקה, עצר האיש. בואו נצא לטייל ונאכל משהו ביחד.
אמא, בוא נלך! רץ הילד אליה.
***
הלילה רבקה קשה להירדם, דימות היום חזרו. לפני עיניה נראו עיניו המלאות אהבה של אברהם. ההיגיון אמר: «הוא מכוער וחסר רגל», אך הלב חייך: «הוא טוב ונאמן, הוא כאב של בני». הוא גדול ממנה ברבעים, אך הוא מתאים לבני. היא חשבה שצפויה לה לבן יפיפה, אך בחובה חיפשה לב טוב ויציב.
הן החלו הלכה לאחת הכנסיות, שם התקיימה החופה. אברהם ורבקה עמדו לפני המזבח, קבאים כבר לא היו בידיו, ודניאל מביט בתמונה של ה’ שבפנים, אחרי שלושה חודשים של תפילה. הוא אמר מכל לבו:
תודה לך, אלוהים!
