הנה, שתדע, אני חייב לשתף אותך במה שקרה לי היום. עמדתי ברמזור אדום ברמת גן, בדיוק בצומת של זבוטינסקי עם ביאליק, והמכונית המשטרתית שלי עוצרת, כמו תמיד, בזחילה רגועה, כשהכביש עוד רטוב מהגשם של אתמול.
יוסי רוזנברג, השוטר שאתה מכיר זה אני, כן? שם רגל על הברקס, בלי להסתכל ממש על הצומת. הראש תקוע אוטומטית קדימה, אבל המחשבות, הן הרי עפות לגמרי למקומות אחרים. כבר שנים שזו הרוטינה שלי.
החלון מצד הנהג היה טיפה פתוח. היה כזה אוויר לח חם, עם ריח של פיח, חול יבש, וכזה עייפות של בני אדם שרק תל אביב יודעת לייצר. ההרגשה הזאת מוכרת, זה טעם של קיץ במרכז. שש עשרה שנה אני שוטר, ואתה כבר יודע לעוד שישה עשר קיצים של אותם פרצופים, אותם סיפורים של קושי שמסתובבים ברחוב כמו שיר מתנגן.
בהתחלה חשבתי שרק צל זז בצד. ואז פתאום הוא יצא מהצל, והתקרב לאט למכונית שלי. ילד. אולי בן עשר, אולי אחת-עשרה. הליכה שלו, וואלה, נזהר לא להפריע לאף אחד, כמו שילד צריך לגדול לומד את העולם ממקום קשה.
הבגדים שלו… ואיי, גדולים עליו בטירוף, או שאולי הם סתם התרסקו תחת המשקל של הלילות הרבים ברחובות. מעיל שחור, שחוק בקצוות, מכנסיים מלאי אבק, נעלי התעמלות שמחזיקות מעמד רק מכוח ההרגל.
הוא מחזיק בידו מטלית כזו מקרועה, אפורה, נראית כאילו עברה מאבק אמיתי. נעמד לידי, בדיוק ליד סמל התחנה על הדלת. hesitationהילד מתקשה. ואז שואל בקול שקט, מנומס, כמעט מתנצל:
סלח לי, אדוני… אפשר לנקות לך את הפנסים? רק בכמה שקלים…
בקול בלי תביעה, כאילו הוא מתנצל על עצם שהוא נוכח בעולם.
אני מסובב את הראש לאט. העיניים שלו לא ממש נועצות מבט, כזה שמרחף בין הזכוכית, המראה, והרצפה. מכיר היטב מבט של מי שמורגל לסירוב, מוכן תמיד להיעלם מהעין.
אני מסתכל עליו ממש. על פרטים שאנשים רגילים אף פעם לא מתעכבים: פרקי אצבעות אדומים, עור יבש, לכלוך עיקש שלא מזכיר ילדים שמטיילים בגינה, אלא כאלה ששרדו עוד לילה ברחוב.
האור עדיין אדום. מאחורה כבר יש קצת תנועה, צפירות חלשות של אוטובוס שממהר. אבל אני לא זז. פותח את הדלתבום מתכתי שמסובב ראשים. הילד בורח לרגע אחורה, בתנועה אינסטינקטיבית. אני יוצא, סוגר אחריי ברכות את הדלת כאילו אני חושש להבהיל או לשבור משהו ערך. ואז, להפתעתו, אני מתכופף אל גובה שלו. פתאום הכול מרגיש אחרת מלמטה.
איפה ההורים שלך? שואל בטון פשוט.
הוא לוחץ את המטלית ביד. הבד נסחט בין האצבעות, בין אבק לויתור. אמא שלי חולה הוא לוחש, ועוצר.
אני צריך כסף.
בלי דמעות. בלי קטרוג. רק עובדה.
משהו אצלי בפנים מתחיל להיסדק. שמעת את הסיפורים האלה אלף פעמים, אבל פתאום המילים מקבלות צליל אחר.
ומה עם אבא שלך? אני מברר, לא בתקיפות.
העיניים שלו יורדות.
הוא עזב, הוא לוחש.
אין מה להוסיף.
אני מהנהן. עולה לי מחשבה על דניאל, הבן שלי, בן שמונה, שישן היום בבוקר מתחת לפוך, בעצבים שהשעון המעורר צלצל. אני חושב על החצי לחמניה שנשארה על השולחן, על הנעליים שזרוקות במסדרון. חשבתי שזו הנורמליות של כולםעד שהעיר מזכירה לי שכל יום יש כאלה שנשבר להם החלום.
הרמזור מתחלף לירוק, צופרים חזק יותר. הרחוב רוצה להמשיך. לא ממש אכפת לי, אני נשאר מתכופף. מסתכל לו עמוק בעיניים.
איך קוראים לך?
אביתר, הוא עונה. שם פשוט, של ילד כזה שצריך להיות עם צעצועים, לא בשולי כביש סואן. אני לוקח נשימה עמוקה.
אביתר אני אומר לו ברוך לא רגיל אני הולך לעזור לך. בוא איתי.
הוא מרים ראש, מופתע, קפוא במקום. רגע כזה שכל החיים משתנים בו.
אתה הולך לעצור אותי? סוף סוף קצה של רעד בקול שלו.
לא, אני עונה, ועוצר רגע.
אני הולך לדאוג שאתה ואמא שלך לא תצטרכו לשטוף פנסים בשביל לשים אוכל על השולחן.
המבט שלו ננעל עליי. לא תקווה, אלא חשד. בגיל כזה אתה מאבד תקווה מהר. אני מבין אותו.
אתה לא חייב לבוא, אני אומר בשקט,
אבל אם תסכים אתה לא תהיה לבד.
הרחוב סתם הופך לרעש ברקע.
אביתר מסתכל על המטלית ביד, אחר כך על הרכב, ולי. שני עולמות, שתי אפשרויות. בסוף הוא מהנהן, לאט, אבל כן בכל הלב.
אני מתרומם ושם יד בזהירות על הכתף שלובחמלה אמיתית, כמו על אוצר. אנחנו הולכים ביחד לכיוון הניידת. כשאני פותח את הדלת שליד הנהג, הוא פתאום עוצר ומביט אל הצומת, לראות איך כל תל אביב ממשיכה הלאה בלי לשים לב.
אדוני? הוא ממלמל.
כן?
תודה.
לא עניתי מיד. חייכתי אליו, ככה, חצי חיוך כמעט.
לא, עניתי אחרי רגע.
תודה לך שעצרת אותי באדום.
הדלת נסגרה, הניידת התחילה לנסוע. ובפעם הראשונה מזה המון זמן, הרגשתי שאולי, למרות כל מה שאי אפשר לתקן בעולם המטורף הזה, אולי בכל זאת הצלחתי למנוע משהו מלהישבר באמת.
מאחוריי, הרמזור שוב התחלף לאדום. הפעם, איש לא צפר.
