הרמזור התנשם באותו אנחה מכנית שהעיר מכירה כבר טוב יותר מהקפה שלה בבוקר. עוד אנחה ברשימת האנחות של יום שעוד לא התחיל וכבר נגמר. ניידת המשטרה עצרה בחריקת עיטוט, הצמיגים נתנו מגע ספורטיבי לאספלט הלח.
בתוך הניידת, השוטר גיא בר-זיו לחץ אוטומטית על הבלם, אפילו מבלי להתרכז בצומת. העיניים שלו בהו קדימה, אבל הראש היה בתל אביב, בחיפה, בכל מקום חוץ מהחזיתככה זה בזמן האחרון.
החלון שלידו היה פתוח טיפה, בדיוק כדי להכניס אוויר חמים עם ניחוחות של אקליפטוס, סולר, וייאוש אורבני. גיא מזמן למד להבדיל בין כל אלה. הוא שוטר כבר שש עשרה שנה. שש עשרה שנים לראות את אותם פרצופים, אותם הרחובות, אותם הצרות שמתחפשות לארוחות ערב. נדמה היה לו שראה רק צל בהתחלה.
ואז דמות נפרדה מהמדרכה והתקדמה לעבר הדלת. ילד. אולי בן עשר, אולי אחת עשרה. צעד בזהירות ששמורה לילדים שלמדו שהעולם לא מחכה להם, רק מצקצק.
הבגדים שלו נראו כאילו העונות התבלבלו; מעיל כחול, מרופט בקצות השרוול. מכנסיים עם שכבת אבק. נעלי ספורט שמחזיקות רק בכח ההרגל והרצון.
ביד אחת, הוא לופת מטלית ישנה, אפורה, כמעט נמסה. הילד עמד בצמוד לסמל המשטרה על הדלת. הסס לשנייה, ואז שאל:
אדוני… אפשר לנקות לך את הפנסים… בשביל כמה שקלים?
הקול שלו נמוך, מנומס, לא מתעקש. משהו בין סליחה לבקשת קיום.
גיא הסתובב אליו באיטיות. מבטו של הילד לא באמת פגש אותורחף בין המדרכה למראה ולחלון. מבט של מי שמכיר דחיות ואופטימיות כאחד.
גיא שתק. התעכב על פרטים שאף אחד אחר לא שם אליהם לב: מפרקים מגורדים, עור יבש מדי, לכלוך שאין בו שום שעשוערק התמודדות של חיים.
האור ברמזור נשאר אדום. הנהגים מאחור כבר התחילו להתפתל. צפירה אחת עייפה בקצה הרחוב. גיא אפילו לא היסס. פתח את הדלת. רעש המתכת סגר את הרגע כמו חיתוך של עורך חד. הילד קפץ קצת, זב מוכן לברוח. גיא יצא מהאוטו, סגר בעדינות, כמו שמניחים חתיכת חלה בברכהשלא תתפרק. ואז ירד לגובה ילד.
איפה ההורים שלך? שאל בנעימה רגועה.
הילד כרך את המטלית ביד. בד לח ומשלים. אמא שלי חולה… לחש, אני צריך כסף.
בלי דמעות, בלי כעס. עובדה פשוטה.
משהו אצל גיא נשבר לאט בפניםהוא שמע את המשפט הזה כבר אלף פעמים. אבל אף פעם לא ככה, באותו ניסיון עיקש לא לקוות.
ומה עם אבא? שאל בשקט.
הילד השפיל מבט. הוא הלך. זהו.
גיא הנהן והרהר בבנו. בן שמונה, עוד כל הבוקר רב על פיג’מה והקפיץ לחדר ארוחת בוקר בחצי עין. לרגע עברה אצלו מחשבה תמימה על נורמליות שלא קיימת, עד שהיא מתנפצת כל פעם מחדש בשוטטות העיר.
הרמזור התחלף לירוק. הצפירות התחזקו. לעיר אצה הדרך שלה. גיא התעלם. נשאר בגובה הילד, הפעם הסתכל לו בעיניים.
איך קוראים לך?
נעם.
שם רגיל. שם של בית. שם של מיטה מסודרת ולא מדרכות עייפות.
גיא נשם עמוק.
נעם… אני רוצה לעזור לך. תבוא איתי.
הילד הרים את הראש, כל הגוף קפוא, כאילו הזמן עמד מלכת.
אתה הולך לעצור אותי? רעדּ קולו, לראשונה.
גיא חייך חיוך של חצי מחקר בבגרות. לא. הוסיף. אני אדאג לך ולאמא שלך. לא תצטרכו לשטוף פנסים בשביל ארוחת ערב.
המבט של נעם היה סקפטי, לא מלא תקווה. כי תקווה כבר אין, לא בגיל הזה. גיא הבין.
אתה לא חייב, אמר בשלוות נפש. אבל אם תבוא… לא תהיה לבד.
רעש העיר התרחק. כאילו תל אביב עצרה רגע את הנשימה. נעם הסתכל על המטלית, על הניידת, על גיא. שני עולמות. שתי דרכים. לבסוף הנהן בזהירות.
גיא התרומם, הניח יד זהירה על כתפותנועה קדושה כמעט, כמו שמברכים במוצ”ש.
הם צעדו יחד לניידת. כשגיא פתח את דלת הנוסע, נעם עצר שנייה. הסתכל על הצומת. הרמזורים המשיכו להבהב כאילו כלום לא קרה. העוברים ושבים המשיכו הלאה.
אדוני? שאל בשקט.
כן?
תודה.
גיא לא מיהר לענות. חייך כמעט באופן לא מודע.
לא, ענה לבסוף. תודה לך שעצרת אותי באדום.
הדלת נסגרה. המכונית יצאה לדרך.
ולראשונה מזה הרבה זמן, גיא הרגיש שאולי, רק אולי, מכל הדברים שהוא לא מצליח לתקן בעולם הזההוא סידר משהו קטן שלא יתפרק.
ברמזור הבא עצרו אנשים. אבל הפעם אף אחד לא צפר.
