היא ישבה על המיטה של מרפאת הילדים בתל אביב, משקיעה ברגליים כמו ציפור קטנה, ולחשה בקול נאנח:
הוא לי חסר, אני דוחה אותו. אני צריכה רק את אדריאן, הוא אמר שאין לו צורך בתינוק, ולכן גם לי אין צורך. עשו מה שבא לכם איתו זה לא משנה לי.
היא קראה לעצמה קטנטת שלי, והאחות הראשית של מחלקת הילדים, שרית לוי, נסבה אליה וגרדה:
חמודה, זה ברבקיות לוותר על הילד שלך. אפילו חיות לא היו משאירות אותו.
האם לא משנה מה חיות עושות? נידחתה האישה, וקרצה בקול רועש, תוציאו אותי מיד, אחרת ארה לכם משהו שלא יראה!
שרית נאנחה, אוי, תינוקת שוטה, סליחה אלוהים! והבינה שהרפואה כאן חסרת כוח.
אורלי קפלן, שהגיעה אל המחלקה רק לפני שבוע, סגרה את דלת הלידה והופיעה במחלקת הילדים. היא הייתה נערה קפדנית וסקנדלית, מסרבת לחלוטין ללהוש את הילדה שלה, אפילו אחרי שהאחות ניסתה לשכנע אותה להאכיל אותו בעצמה. היא הסכימה רק לשאוב חלב, אבל אז לא היה לה מקום אחר ללכת.
הרופאה הצעירה, מרים כהן, נלחמה ללא הצלחה במורעלת האורלי. כל מבט של אורלי היה פרץ של עלבונות, והיא לא הפסקה לצעוק שאם היא תירד מהמחלקה היא תברח. מרים קראה לאחות הראשית, והיא ניסתה לשכנע את האם הלא-רציונלית שלא לעזוב את הילד, אך האמא טענה שהיא חייבת ללכת לבן הזוג, שהוא ימתין לה ולא יפנה ממנה.
שרית, אחרי שנים רבות של עבודה במרפאה, הכירה כאלה אימהות. היא יכלה להחזיק את האורלי שלושה ימים נוספים, בתקווה שהשקיעה תעורר שינוי במחשבותיה. כשאורלי שמעה על שלושה ימים, היא השתוללה:
אתם מטורפים! אדריאן כבר כועס עלי בגלל הילד הזה, ועכשיו אתם משאירים לי קיטור של קושי. אם לא אצא איתו לדרום, הוא ייקח את קאתקה!
היא בכיתה, מבקשת שהרעיון של קאתקה (הקיצור של קאתה) הוא רק דרך להחזיק את אדריאן, מקווה שהחתונה תיערך בקרוב.
שרית נאנחה שנית, חיבלה לווסת ואלף ולתת לו ואלף ואלף, ואז דרכה אל דלת החדר. עובדת המיון, רוני בר-און, שהייתה שקטה עד כה, הלכה אחריה.
במסדרון, שרית פנתה אל רוני בחשאי:
את מאמינה שהילד יגדל בריא עם אם כזו?
ילדה שלי, ענתה שרית. מה נעשה? אם לא, הוא יועבר לבית הילדים ואז למוסד. המשפחה שלו נראית מכובדת, גם של האורלי וגם של האדריאן. אולי נדבר עם ההורים? הם מבוגרים, וזה הילד הראשון שלהם.
אורלי ברחה באותו היום. שרית חייגה להוריו, אך המשפחה של האדריאן לא רצה לשמוע.
בשלושה ימים, הופיע אביו של אורלי, אדם כהה ומתוח, שלמעולם לא חייך. שרית ניסתה לשכנע אותו לבחון את הילד, אך הוא אמר שהעניין שלו אינו מעניין, וימשיך לכתוב מכתב של סירוב, וישלח אותו בשליח של הקבינט. שרית קראה לו שזה לא ילך, שהאישה צריכה לבוא בעצמה, אחרת יהיו בעיות. האיש נאנח, כאילו פחדו של השלטון זוחלים בעורו, והסכים לשלוח את אשתו לטפל בעניין.
היום הבא, הגיעה אישה קטנה ובלתי צבעונית, שמאירה את החדר בעיניה. היא ישבה על קצה הכיסא והחלה לבכות, לוחשת על צער שלא יימצא מנוחה. ההורים של הילד הזה לקחו אותו לחו”ל, הם עשירים ויש להם תוכניות גדולות, והדחף הזה כאן רק גורם לכל זה להיות מסובך. היא דיברה על האישה הקטנה שצורחת כל היום, מתארת איך היא מתכננת לנסוע לחו”ל לחפש אותו, ולגמור בחיבוק של אדריאן, עם העולם מתפרק סביבם.
שרית נאנחה והציעה לבדוק את הילד, תקווה שלפחות סבתא תרגיש רגש כלשהו. הסבתא התבוננה בילד ובקול בכי, ואמרה שהקול שלו הוא חמוד מאוד. היא רצתה לאמץ אותו, אבל בעלה אסר, והילדה לא רצתה.
היא הוציאה בגדול שרשרת חדשה ובכה בחוזקה. שרית חייכה בחצי-קול, אמרה למזכירה לשפוך לוולה, וקראה למלאי המרפאה של מרגיעים.
בהמשך, היא הלכה לד”ר ראשי, דוקטור אלון בר-זיל, שהיה פעם רופא ילדים אהוב. הוא חייך כשראה את הילד, שאל מה מזין אותו, וקרא לו פינייה כמו דונאט, וכך נמשך השם.
השהייה של פינה (פינייה) נמשכה חודשים, והצוות ניסה לשכנע את האם שלו לבוא, היא חזרה כמה פעמים, שיחקה איתו, וסיפרה שהיא חוסכת כסף לכרטיס טיסה, כאילו מצאה את מקום האדריאן. היא נראתה מתרגלת עם הילד, אם של הילד גם באה, שיחקה ויום אחרי יום בכתה כשעזבה, מתנצלת על בתה, ואומרת שהיא מאוהבת בבעל, כמו משוט שוטט.
הורים וסבתא הגיעו, לא כתבו מכתבים, ולא לקחו את הילד. שרית ניגשה אליהם ברצינות, ופרשה על חולי הילד הקשה. כולם דאגו, ובקשת המורים של מרים הייתה לנסות לשאת אותו. פינה היה מזיע, שערו רטוב, ושאריות חלב דביקות על המצח. הוא איבד משקל והפך חלש, מרים נשאה אותו ברצף, קראה לו לא דונאט, אלא פילה. הוא קיבל משקל חזרה, וחזר להיות פינה האהוב של המחלקה, אהב את הצמידים הכתומים שהשתמשו למזוג לו, ניסה ללעס אותם וקרא לצחוק רם.
יום אחד, האורלי גילתה שהאדריאן נישא למישהו אחר. היא פרצה בזעם, צעקה שכל סביבתה מתכננת להפריד בין שניהם, ושנאתה את הילד. היא כתבה מכתב סירוב, והניחה אותו על השולחן של הדוקטור הראשי, פנתה והלכה.
הדוקטור קרא לשרית, והיא חזרה בחשק, משכה משקפיה, לחשה לעצמה שהיום היא תשטוף משקפיי באורח חריף, והבינה שהסוף הגיע. פינה ישן במיטתו, האחות נכנסה, קראה לו, והוא קרא חזרה בצעקה, נענע ידיים וידיים. פתאום, הוא נקט את מבטו אל האחות, היא הרגישה כאילו משהו חרס קרב ללב, דמעות גלשו על לחייה.
היא בכה, לא ידעה למה, ואז נזכרה ברגע שבו האם כתבה מכתב סירוב. האחות נבכתה על סיפור חסר משמעות, שרית גרסה: לא צריך להמציא סיפורים, זה רק סופרפוזיציה.
הילדים שנעזבו תמיד יודעים שהושמטו, מרגישים כאילו מלאכים לוחשים להם באוזן, אבל הם נרגעים, נמנעים מלפרק, חבויים בחשכה, כאילו העולם מנסה להחליצם, לשים אותם במוסד אפור. בלי חשיבות, רעב או חום, אף אחד לא קורא להם סיפור לפני שינה, העולם מתעלם מהם.
חכמת הילדים המועזים יודעת שהעולם מתנהג כאילו מחלק מתנות למעטים וגונב לכל האחרים. הילד הקטן שואל מדוע הוא נשלל, מה הוא עשה לא נכון. אין תשובות. העולם האדיש דוחה בלי מחשבה, אתה קיבל את זה, אינך אשמה.
אבל יש תקווה: תקווה שמישהו יתן יד, שהמסע יוביל למישהו טוב, שהטוב קיים, אם כי נדיר. האמיני, ילדי, חכי והאמיני.
מאז, פינה שכב שקט במיטה, לא צחק יותר, לא חייך, רק הביט בעיניים קשות, מרים ניסה לעורר אותו:
פינה, רוצה לשחק בידיים? יש לי צמידים, בוא נלך לשחק.
היא מימדה אליו, חייך, ניסה לתפוס אותו, הוא נענה במבט רדוד, כמעט חסר תנועה, והחלה לבכות.
יום אחד, היא פרצה:
אנחנו מבגדים אותו! הוא לא אשמה שהוליד אותו באותם גזעים!
היא ישבה על ספה, ראשה על ברכיים, ולא בכתה, אלא נענע בכאב. שרית קמה משולחן, ישבה לצידה, חיבקה אותה ואמרה:
ילדה, אין לי מושג מה לעשות. מצטערת על פינה, מצטערת על הכל.
אני לא אשאר כאן לחכות, אני אלך לפעול.
אז אל תישארי, קראה שרית בקול כועס, אל תתיישבי, תביני שהחלוק שלי רטוב, תעשי מה שאת רוצה, רק אל תאמיני שהייתי נותנת לך אותו.
מרים החלה לחפש הורים לפינה, הורים טובים, באמת טובים. היא התמסרה, והצוות הרגיש שהקביים שלפנים מחייכים להם. פתאום, פינה חלה, שפעת קלה, ולא אפשרי לכתוב ניירות. שרית אמרה: פעם ראשונה בחיי שמחה שהילד חולה.
לבסוף, מצאה זוג שירה וברון ברזילי, בגיל שלושים וחמש, ללא ילדים, שהמתינו שנים לאימוץ. שירה הייתה בחיוך עדין וקול מנגן, ברון חזק וצבאי במראה, ניכר שהוא אוהב את שירה. הבית שלהם היה מואר, חם ולבבי.
הם נפגשו עם שרית, היא חייכה, חייכה בחצי-קול, ושאלת: בכמה קהלתם?
שירה חייכה, לא צריך משקלים למטרה, הוא נולד במשקל של כ-3 ק”ג, זה לא חשוב לאימוץ.
שירה פתחה את דלת החדר, פינה ישן במיטה, חום על פניו, דמעה קלה בעיני הילד. הוא פתח עיניים, הסתכל על שירה, קפץ ברגע, תפס את האצבע שלה בידו הקטנה. הם חייכו יחד, הוא פינה קימלה, הוא נגע באצבע, והחדר התמיד ברוגע.
שרית חייכה, לחצה משקפיה, אמרה במחשבה: זה רק רפלקס אחיזה חזק.
הסיפור הסתיים כשפינה הצטיין בחיבוק עם שירה, היא לחצה על האצבע שלו, הוא לא שחרר, והקול שלו נשמע כצפצוף שמח. כל הצוות הסתכל, חייך, והבין שהחלום הזה, אם כן, ימשיך לנדוד במרפאה של תל אביב, בין מציאות לשיגעון.
